On November 2003, the programme of Psychoanalytic Psychotherapy at Bar-Ilan University, held a special panel of speakers on the subject of Writers and Psychotherapists. The evening was dedicated to the memory of Dr Yossi hadar, who had died in 1998. Yossi was the director of the programme when I was a student between 1996-1998.
Two earlier events were held in 1998.
In 2013, I was interviewed for a documentary made about Yossi's life and work.
This is the lecture I delivered in 2003.
רב-שיח בנושא פסיכותרפיסטים פסיכואנליטיים הכותבים שירה ופרוזה: היבטים תיאורטיים וקליניים
אני מתחיל בלב כבד. מתוך תחושת מועקה. תחושת חוב. כמה ימים לאחר מותו של יוסי כתבתי סיפור קצר שנקרא "איך משלמים למטפל שמת". בסיפור אני מדמיין מטופל של יוסי שמגיע לקליניקה שלו ומגלה שהוא נפטר ונשאר עם תחושת מועקה בגלל חוב כספי. אז אני לא נשארתי חייב כסף ליוסי, שהיה גם המדריך שלי בתוכנית הזו לפני כמה שנים, אבל חוב נשאר וכנראה גם ישאר. וכדי שתחושת החוב לא תיהפך לכעס גדול מדי כלפיו על שהלך לעולם רחוק, אני אנסה להגיד כמה דברים על העניין הזה של מטפלים שכותבים פרוזה.
כאשר נשאלתי להגיד כמה דברים בערב הזה הרגשתי שאולי ככה אני יכול להמשיך בפריעת החוב שמותו של יוסי השאיר כמועקה בלבי. חוב שקיים עוד לפני מותו של יוסי, החוב שהוא גם חובה, החובה לכתוב שקיימת בי מאז שאני זוכר את עצמי. מהמקום הזה של החובה, התחושה שאיני יכול אחרת אלא לכתוב, צומחים גם הרבה יצירתיות, אושר והנאה. אבל היום החוב מתבטא במועקה, הזיכרון הזה שנשאר, שליווה אותי בכתיבת הדברים. חשיפתם בפני קהל זה, הינה החשיפה של המטפל המנסה לתת צורה ספרותית ופרוזאית לעולם האוביקטיבי והסוביקטיבי המתחולל בתוכו. צורה ספרותית ופרוזאית בשונה מהצורה האנליטית, סימבולית ופרשנית המתאפשרת על ידי התיאוריה והמעשה הפסיכותרפויטי.
בדברים שלי אתייחס לשנים מההיבטים הרבים של הנושא – הראשון הוא החוויה הפנימית של המטפל שכותב פרוזה והשני הוא האפקט הידוע והמשוער של כתיבת ופירסום הפרוזה על יחסי המטפל עם מטופליו.
במשך התקופה הקצרה יחסית בה היכרתי את יוסי, התוודעתי בהדרגה גם לתשוקתו למילים וליחסו כלפי פירסום המילים שכתב. בהתחלה יחסינו התבססו על יחסי מדריך-מודרך ומורה-תלמיד והתנהלו על פי התבנית המתבקשת. הוא היה זהיר ושמר על גבולות, אני ניסיתי להתחקות אחרי צפונות ליבו, לקחת לתוכי את מה שנראה מרתק. אולם כיוון שיוסי היה מי שהיה, קשה היה להישאר מרוחק או מוגבל על ידי גבולות נוקשים. מאותו זמן בו חשפנו אחד בפני השני את המקום המרכזי שכתיבה ספרותית תפסה אצל כל אחד מאיתנו, משהו מאד חשוב השתנה. ההתקרבות שהתחוללה ביננו, שהתבטאה גם בשיתוף הפעולה ההדוק בהקמת של עמותת נט"ל, משמעותית לאיזכור בערב זה בגלל אותו תהליך חשיפה שעובר המטפל הבוחר לכתוב פרוזה ולפרסמה.
קראתי את יוצקה פעמיים. פעם ראשונה, בימיו האחרונים של יוסי כאשר הוא שכב באיכילוב מתכונן למותו, קראתי את כתב היד שנתן לי כמה שבועות קודם לכן. קראתי אותו מהר, ברפרוף, בחטף. עכשו אני מבין שקראתי אותו כאילו היה כתב חידה, כאילו חיפשתי נואשות בתוכו הסבר למה שקורה ליוסי ואולי אפילו איזשהי מילת קסם או מפתח שיעזור להפוך את המציאות על פיה.
הקריאה השניה היתה של הספר שיצא לאור שהוא כמובן שונה מאותו כתב יד וניכרת בה ידה האוהבת והמיומנת של העורכת. הקריאה הפעם הית איטית יותר, שקולה, מחפשת סימנים שיעוררו זיכרונות, שרידי קולו של יוסי, מפתח להבנה עמוקה יותר, חיפוש אחר הזיכרון שלו שהזמן מפזר.
בעקבות שתי הקריאות האלו חשבתי על הביטוי: הדיבור הקטוע. קטוע בגלל שמהלך כתיבת הספר נקטע על ידי מותו בטרם עת , וקטוע גם בגלל סגנונו הספרותי עצמו. הספר אכן בנוי קטעים קטעים המתמקדים ומבטאים קולות שונים של הדמויות השונות בספר. במובן הזה איני מתכוון לקטוע כפי שאולי משתמע מרצף שיש בו נתקים, אלא קטוע כפי שאפשר אולי לדמיין את חווית ההקשבה לבליל קולות העולה למשל מתוך המולת השוק, כאשר מדי פעם נשמע בבירור יותר קול זה או אחר ומייד נטמע שוב בהמולה הכללית, מגיח מאוחר יותר שוב וממשיך רצף כמעט ולא קיים.
הקול שעולה ממנו הוא קול שאינו מסתיים. הפיסקה האחרונה בספר מתחילה במילים: "כך התחיל הסיפור המופלא...". אולם הקיטוע הוא גם רעיוני. עלילת הספר מתייחסת לקולות רבים המופיעים בו. שרה, קובה, סימה, הרוזנת ועוד. בתחילת מספר פרקים ובמקומות נוספים מופיע קול מונולוגי התייחסת לעלילה ולדמויות בה מזווית אחרת, מרוחקת יותר. מי הוא המחבר של הקול הזה? יוסי, כמורה לפסיכותרפיה, אמר על עצמו שהוא מאמין בריבוי הקולות הנשמעים בשדה, יחד עם דבקות במסגרת המאפשרת את הקולות האלו. כל קול הינו ביטוי נוסף, היבט נוסף, של אותו גוף רעיוני, אותה פרוזה, המתהווה ונכתבת עם מהלך הזמן.
החוויה הזו של ריבוי הקולות, או אפילו בליל קולות, אשר בצירופם יחדיו יוצר דיבור קטוע, נראת לי רלוונטית במיוחד כאשר חושבים על המשמעות של פסיכותרפיסט הכותב פרוזה. החוויה מתחברת במחשבתי לחוויה של תפיסת יחסי אובייקט ויצוגי אובייקט מופנמים המאכלסים את תיאטרון הנפש ומקיימים בו דיאלוג או רב שיח, שאת קולותיו ומעשיו אנו שומעים במגע שאנו מנהלים עם הטקסט הבידיוני.
מאז שהתחלתי לכתוב, מאז שאני זוכר את עצמי כותב, אחד מהדימויים המרכזיים שמלווה אותי הוא דמותי הרוכנת מעל לדף הנייר, היום מול צג המחשב, ומביט לתוך חלל ריק, או במקרה הטוב חלל שכבר מאוכלס בכמה סימנים, ומנסה לעקוב אחר כמה קצי חוטים. למתבונן מבחוץ אני עשוי להראות קשוב ומרוכז. לאחרים, אני עשוי להראות כמי שעוסק בבזבוז זמן בקנה מידה לא ישוער.
מריון מילנר כתבה אודות חוויה זו של התרכזות concentration כאשר החלה לחקור בכתביה המוקדמים את הלך הרוח הנדרש כדי לאפשר לה לצייר באופן חופשי. כידוע, דרך מחשבות אלו היא הגיעה להתעניין בתיאוריה הפיסכואנליטית ומשם יצרה קשרים רבים בין ההתרכזות הנדרש לאמן לחוווית המשחק כפי שניתן לצפות אצל ילדים. בתצפיתה בדרך בה ילדים משחקים, בטיפול ומחוצה לו, היא שמה לב לדרך בה יכולת הריכוז שלהם השתנתה ולא תמיד ביחס למהות המשחק. היא שמה לב שהיו רגעים בהם הם נראו שקועים absorbed במשחקם בדרך שהציעה תחושת או אשלית התמזגות בינם לבין המשחק, או במילים אחרות, תחושת או אשלית התמזגות בינם לבין מה שהיא מכנה האובייקט הראשוני.
בחוויה האישית שלי, חלק ניכר מהזמן המוקדש לכתיבה הוא זמן המוקדש לניסיון להתרכז. כלומר להגיע לאותה חוויה בה ניתן להקשיב לקולות העולים מתוך הדיאלוג , או רב השיח, של אותו תיאטרון פנימי אליו התייחסתי קודם. זו הקשבה רב ערוצית ודו כיוונית שאינה בוררת דבר, אינה פוסלת אף דבר אך מנסה לאפשר לטווית הקור להיבנות. כמו העכביש המתקדם במעלה הקורים תוך כדי בנייתם, כך גם המחשבות והאסוציאציות העולות מול הדף הריק או המתמלא. כמו העכביש, עבודת החיבור בין המחשבות והרעיונות נעשת לעתים במה שנחווה כמו חלל עצום, פעור מעל לתהום. סכנת הנפילה מוחשית ומלווה את תהליך הבנייה. הנפילה היא לתוך מקום מחוסר רעיונות, מקום בו השתיקה באה כשליח של המוות. מה שמאפשר את בניית הקורים מעל התהום הוא מה שבא מבפנים, מתוך העכביש.
לשתיקה יש כמובן גם מקום מאד מיוחד בפגישה הטיפולית. בשירות הרגרסיה, התנגדות, העמקה, הפרעה בהליכי מחשבה, עדות לפסיכוזה לבנה ועוד. מרובים ההסברים וכולם כמדומני מצליחים רק לאחוז בזנבו או בחידקו של הפיל. בחוויה האישית שלי כמטפל, שתמיד היתה מורכבת בבסיסה מהחוויה שלי ככותב, השתיקה הזו כמוה נסיון להתרכז, להקשיב לבליל הקולות של הדיבור המקוטע כפי שניתן להקשיב לו. כמו הניסיון למצוא נקודת קליטה צלולה יותר במקלט הרדיו העובר דרך הקשבה לתדירויות שונות, רעשים לבנים, קולות בשפות לא מוכרות. אני נזכר במאמר של כריסטופר בולאס 0ff the wall בו הוא מתאר את חוויתו כאשר הוא יושב בכורסא מאחורי האנליזנד ומביט בקיר מולו ומקשיב, או לא מקשיב, לדבריו. מהקשבה, הבהייה, לקיר הזו מגיעים רעיונות, רמזים, סימנים שבטוויתם יחדיו ניתן להתחיל להבחין בבנייתו של הסיפור הפרוזאי וגם של הנרטיב הטיפולי.
בנקודה זו אעבור לחלק השני בו אביא בקצרה כמה רגעים טיפוליים שמתייחסים ישירות לחוייה שלי מול החשיפה שעלהי אנו מדברים הערב. הרומן שכתבתי פורסם לפני שלוש שנים. יציאתו לאור מילאה אותי בשמחה רבה. זה היה הרומן הרביעי שכתבתי אולם הראשון שניסיתי והצלחתי להוציא לאור. חשבתי רבות על המקום שפרסומו עשוי לתפוס מול מטופלי. האם יבחינו בו בדרך בה הבחינו בהופעתה של טבעת נישואין על אצבעי כמה שנים קודם לכן? כיצד אתמודד עם החשיפה? מצד אחד חששתי שקריאה של הרומן על ידי מטופלים מסויימים תהפוך את הנוכחות הסוביקטיבית שלי בחדר לדומיננטית כל כך עד לביטול המסגרת ההעברתית שנבנתה לאיטה, לעתים לאורך שנים. יחד עם זאת יכולתי גם לראות שהתעלמות מנוכחותי הכותבת מהווה השתקה ומחיקה של אספקטים בהעברה. ולא יכולתי להתעלם מהצורך הנרקסיסטי הטהור לדעת שיודעים עלי, כלומר קוראים את הרומן שלי, גם אצל המטופלים.
החשיבות של שמירת הרומן יחד עם נוכחותי הכותבת כחלק מהעולם הפנימי שלי שלא מקבל התייחסות ישירה וקונקרטית בחדר, או במילים אחרות השמירה על כללי abstinance , הודגמה לי לאחרונה על ידי אישה צעירה בה אני מטפל כבר 3 שנים, כלומר מאז פירסום הספר. לפני כמה שבועות, כאשר הגיעה לפגישה שמועדה שונה על ידיה בגלל לחץ במקום עבודתה, היא התקשתה להתרכז ונראה היה שמשהו מטריד אותה. אחרי כמה דקות הצליחה להגיד שלמעשה לא היתה בטוחה שהמועד של הפגישה אותה רשמה היה אכן נכון אולם לא התקשרה כדי לוודא, אלא הגיעה מלאה בתחושות מעורבות של התרגשות וסכנה. משם, הדרך לא ארכה עד שהבינה שחלק מהמשאלה שלה היה בלחוות את הסכנה בכך שתמצא אותי לא מוכן והתוודתה לראשונה שהיא ידעה לכל אורך שנות הטיפול על הרומן שכתבתי, אף ראתה אותו בחנות הספרים, הרימה אותו בידיה אולם עצרה מעצמה מאפילו לפתוח אותו, שלא לדבר על לקנות אותו או לקרוא אותו. החוויה שלה שהיא יודעת משהו עלי שאני לא יודע שהיא יודעת עוררה בה רגשות עזים וזיכרונות קשים על חוויות מילדותה מול הורים שתקניים וממתיקי סוד מולם חשה לעתים אימה מלווה במשאלות חודרניות ורצחניות. הסוד במרכאות שאני החזקתי בתוכי לגבי הכתיבה והפירסום, סוד שהיה מוטען ברמת אפקט לא מבוטלת, קיבל הד דרך מעשה השיחזור בו היא היתה עסוקה בחיזור הכמעט-גורלי אחרי חשיפתו finding out של חווית הסודיות של ילדותה יחד עם החרדות האדיפליות הנלוות.
חלק מחששותי לגבי משמעות החשיפה התאמתו במפגש עם מטופלת אחרת שבישרה לי בשימחה (שהתבררה לאחר מכן כשימחה לאיד) שראתה את ספרי בחנות, רכשה אותו ומתכוונת לקרוא בו ולהגיד לי מה דעתה! גם זו היתה מטופלת ותיקה, שחלק ניכר מהקשר ביננו התבסס על ניסיונות עקשים למדי מצידה לבחון את חסינותי האוביקטיבית והסוביקטיבית מול חוויה של אלימות רגשית חריפה. לשמע דבריה לבי שקע בתוכי ואני חייב להודות שדי חששתי מהרגע שבו תחליט לפרוס בפני את שבט ביקורתה. ואכן הרגע הגיע והיא בישרה לי בחגיגיות שאכן קראה את הספר, אפילו נהנתה אולם לאחר שסיימה אותו החזירה אותו לסטימצקי והצליחה להזדכות עליו בטענה שהוא לא מספיק מעניין! החוויה הסדיסטית מזוכיסטית שלוותה את כל אורך הטיפול הגיעה לשיא במפגש זה שבו אפשר היה להבין את המבוכה שחשה מול החשיפה ולדרך בה בחרה להגן על עצמה מפני מה שנחווה על ידה כנוכחות יתר שלי בחדר ובעולם בכלל.
היו מטופלים אחרים ותגובות אחרות. הייתי יכול להמשיך ולתארם ולהבין את משמעותם הלא מודעת, כמו המטופל הפסיכוטי שצהל מולי בטענה שראה ברכות באתר באינטרנט לרגל ההוצאה לאור של ספר שירים שלי, כשנה לפני המועד. או המטופלת שסיפרה שהספר עזר לה להתמודד עם מות אימה במהלך הטיפול, אולם הייתי רוצה לסיים בשיר שכתבתי לאחר מותו של יוסי. כמה וכמה שירים כתבתי לאחר מותו, אפשר להגיד בנימה אכזרית-משהו בהשראת מותו. אבל עוד קודם אני רוצה להודות לך יוסי, ואני בטוח שאתה שומע, שקראת את שירי ועודדת אותי לקבצם לספר שבימים אלו יוצא לאור. ובכלל אני רוצה להודות לך שחלקתי כמה שעות אתי בחייך ובמותך.
החום הכבד ביותר מזכיר אותך
ישבת מולי. הקשבת.
לפעמים חשבתי שגם נרדמת.
בעת שישנת יכולתי להתבונן בך. מקשיב.
היית עייף. עכשיו אני יודע.
כמה דקות לפני הירידה במדרגות אמרת
שיש לך חלודה בדם.
ככה בפשטות.
אולי ידעת שזה יהרוג אותך.
החום הכבד מזכיר אותך.
כמו חיידק שמשתלט על הגוף. הגוף מייצר חום, כדי לשרוד.
החום הכבד מזכיר אותך.
אני מזיע לכבודך.
אפשר לקוות שאולי כך תתמעט לה החלודה.
הזיכרון נחלש, נאחז במילים ששורדות את שטף הזמן.
הגוף זוכר את החום הכבד. כל שנה זה אותו הדבר.
אילו היית עגלון, היית נאנח ומנגב את מצחך במטפחת בד.
אחר כך היית מצליף בסוסים. חייבים להמשיך.
