• Rony Alfandary

Play in Psychotherapy (Hebrew)

Updated: Nov 5, 2020

This is a lecture I gave at various occasions. One of them was at the University of Haifa. I was invited by Prof. Rivka Yahav, the Director if the Inter-Disciplinary Centre (ICC), to give a talk at a conference about play in 2014.



Later, between 2018-2020, I was appointed to be the Director of the Psychotherapy Center at the ICC, a post I held for two years. During that time, I was supervising a team of senior psychotherapists and students as well as organizing and managing the Centre's diverse activities.



ההרצאה


מטרת ההרצאה הזו היא להדגים עד כמה משחק הוא רציני. חשבתי לקרוא לה- חשיבותו של המשחק הרציני-דיו, כפארפרזה על המושג של ויניקוט שכמובן מהווה נקודת מוצא לכל דיון לגבי המשמעות של משחק בכלל ומשחק בטיפול בפרט. אפתח בכמה מילים על ויניקוט שבלעדיו אי אפשר להגיד משהו על משחק.

כפי שאני מניח שכולם יודעים, ויניקוט, בשונה מפרוייד, פארברן, קוהוט ואחרים, לא בנה תאוריית נפש שלמה אלא העשיר את עולמנו במושגים מורכבים ומרתקים. אפשר להגיד שויניקוט שיחק עם המושגים התיאורטיים אותם שאב מהעולמות התיאורטיים והקליניים מהם הגיע.

הרעיון הראשון שממנו ניתן להמשיך לעניין של המשחק הוא הרעיון של מרחב הביניים שבו הסיק ויניקוט שקיימת מימד נפשי שמתייחס בו זמנית למציאות פנימית (פנטזיה) ולמציאות חיצונית, מימד שמקשר בין שני העולמות האלו אבל גם מהווה עולם חדש בפני עצמו. מרחב הביניים הזה הוא שלב התפתחותי וגם מצב נפשי state of mind . אם מרחב זה לקוי, פגום או חסום, הרי שמתחוללת פגיעה רגשית הבאה לידי ביטוי ביחסים בין-אישיים ובבריאות נפשית. על פי ויניקוט, ההיבט החמור ביותר של הפגיעה היא באספקט היצירתי של חיי האדם שהוא למעשה המרכזי ביותר. בשונה מפרוייד שראה ביצירתיות העדנה (סובלימציה) של תוקפנות ובשונה ממלאני קליין שראתה ביצירתיות תהליך של ראפרציה כחלק מהעמדה הדיכאונית, ויניקוט ראה ביצירתיות את מרכז ותחילת החיים וכגרעין של היחסים בין התינוק לאם.

עבור ויניקוט, היצירתיות primary creativity היא ברמה של דחף מולד המניע את היחיד. כל פגיעה או חסימה של הדחף הזה על ידי סביבה שאינה טובה-דיה מביאה לעיוות התפתחותי. יצירתיות זו היא המאפשרת בסביבה טובה דיה את התפתחותה של הפנטזיה האומניפוטנית שהמפגש שלה עם המציאות הוא היוצר את מרחב הביניים.

במאמרו the location of cultural experience אומר ויניקוט:

when we withness an infant’s employment of a transitional object, the first not-me possession, we are witnessing both the child’s first use of a symbol and the first experience of play.

מהו אם כך מקומו של המשחק במערכת היחסים הנרקמת בין מטפל למטופל? האם המשחק הינו טכניקה טיפולית הנועדה לשרת מטרות ואסטרטגיות טיפוליות ספציפיות, בעיקר במפגש טיפולי מול מטופלים צעירים או בעלי איפיוניים קליניים מסויימים? או, האם המשחק מהווה יסוד מהותי ובסיסי לעצם הרעיון הטיפולי, ובכך קיומו או העדרו בשדה הטיפולי הינו קריטי ביותר?

הנחתו הבסיסית של וניקוט היתה כמובן, ואני מצטט,

"פסיכותרפיה מתרחשת במקום המפגש בין שני מרחבי משחק, זה של הפציינט וזה של המטפל. פסיכותרפיה היא שני אנשים המשחקים יחד. המקבילה של הצהרה זו היא באם משחק אינו מתאפשר אזי עבודתו של הפסיכותרפיסט היא להביא את הפציינט ממצב של אי יכולת לשחק למצב של יכולת לשחק." (1971).

זו אינה אמירה פשטנית או בנאלית כפי שהיא עשויה לפעמים להישמע. היא מתייחסת ללוגיקה שבבסיס המצב המאפשר את הפסיכותרפיה. יסוד המשחק אינו רק היבט רגעי של הטיפול. הוא מניע אותו ללא הרף כדי ליצור מציאות פרדוכסלית שבה הדברים יכולים להיות אמיתיים ולא אמיתיים באותו הזמן. הפרדוקס הזה הוא המסגרת של הטיפול.

מייקל פארסונס, פסיכואנליטקאי בריטי, פותח את מאמרו the logic of play שפורסם לפני כשלוש שנים בציטטה מפיו של ביל שאנקלי שהיה שחקן כדורגל בריטי בשנות השישים:

"ישנם אנשים הטוענים שכדורגל הינו עניין של חיים ומוות… תדעו לכם שמדובר בעניין רציני הרבה יותר."

הרעיון של משחק כיסוד רציני וחשוב בתרבות האנושית הוא עתיק יומין. אפלטון כתב שהאדם הינו בובת המשחק של אלוהים ולכן החיים צריכים להיתפס כמשחק. מה שחשוב הוא לשחק אותם בדרך העילאית ביותר. במאה השמונה עשרה, שילר חשב על אינסטינקט המשחק כבסיס לפעילות אמנותית ותרבותית. פרוייד, שתיאר את המחשבה כפעולה אקספרמינטלית, הבין שהיכולת לדמיין פעולה מבלי לבצעה נותנת תוקף חדש לפנטזיה מלבד התוקף הקלאסי של מנגנון הגנה. פנטזיה, סימבוליזציה ומשחק קשורים זה לזה. לכל השלושה יש פונקציות רגרסיביות וחקרניות המתבססות על יחסן העמום והזמני למציאות.

אני אביא עכשיו שתי ציטטות המתייחסות למשחק כמעין פרולוג למציאות שאולי מדגימות, ביחוד במציאות העכשווית פה בישראל היום, עד כמה משחק הוא רציני וגורלי.

פרוייד כתב ב -1933 : thinking is an experimental action carried out with small amounts of energy, in the same way as a general shifts small figures about a map before setting his large bodies of troops in motion

המשורר ייטס כתב ב -1936 : (תרגום שלי)

"כדי שאנושות לא תובס

והקרב הגדול לא יאבד

השקיטו את הכלב, ריתמו את הפוני

לעמוד רחוק.

אדונינו קיסר נמצא באוהלו

למול מפות פרושות

עיניו ממוקדות על שום דבר

ידו תומכת בראשו.

כמו זבוב ארוך רגליים הנישא מעל לזרם

מחשבתו נישאת על ידי השקט".

קיסר אינו רק משחק בחיילים. הדגש בשירו של ייטס הוא על הרצינות התהומית בעיסוקו. הוא משחק משחק על המפה וחיי חייליו תלויים בהחלטותיו הנכונות. מהלך זה יכול להתבסס רק על כך שבדומיית אוהלו הוא יכול לנסות מהלכים בפנטזיה ולשחק עם רעיונות לגבי מה שעשוי להתרחש למחרת היום בשדה הקרב.

אני לא יודע עד כמה גנרלים ופוליטיקאים היום מודעים לרמת ניתוח זו של הכנותיהם לקרב ואני תוהה מה היה קורה אילו היו מתפנים כדי לנסות להבין את מקורות עיסוקם והדרך בה הם מתמודדים עם המציאות המופיעה בפניהם. המשחק שהם משחקים כהכנה למציאות בשדה הקרב, בישיבות ממשלה, ישיבות מטה כללי וכדומה, עשוי אכן להיות משחק פרטי שמתייחס לתהליך ההתפתחותי שלהם כיחידים אלא שמיקומם כמפקדים ושרים הופך אותו למשחק של כולנו, לטוב ולרע.

על ההנאה שטמונה במשחק נראה שמיותר להרחיב. זו חוויה שמוכרת לכולנו, מן הסתם. קל ביותר לכאורה לשייך אותה לעולם הילדות. כל מי שעובד בטיפול במשחק עם ילדים, וגם כל מי ששיחק עם ילדיו, יודע עד כמה משחק יכול לעתים להפוך לחוויה של עבודה קשה שאינה מלווה רק על ידי תחושת תענוג אלא גם בתחושה רצינית יותר של סיפוק והגשמה, במקרה הטוב, ובמקרה הפחות טוב בתחושת שיעמום וריקנות. על הרגעים המשעממים האלו יש אנקדוטה שאולי מוכרת לחלקכם על הכומר האנגליקני ששאל את ויניקוט כיצד הוא ידע מתי עליו להפנות אליו אשים לטיפול ומתי להמשיך לספק להם סעד רוחני על פי תפיסתו הדתית. ויניקוט השיב שהמפתח הוא בתחושתו של כומר: כאשר תרגיש שאתה משתעמם, הרי שאז מדובר במישהו שזקוק לטיפול.

פארסונס מספר על מקרה שהיה לו שמדגים משהו על רצינות המשחק. אימון של קארטה. התאמנו בסדרה של התקפות והגנות. לפתע המורה הפסיק את האימון ושלח אותם הביתה, הרבה לפני מועד הסיום. בפגישה הבאה מישהו שאל אותו מדוע עשה זאת והוא השיב: spirit no good! תרגילי ההתקפות בוצעו ללא כל מחויבות או כנות. הוא הבין שהתלמידים לא רצו לפגוע בחבריהם אבל לדבריו התקפה ריקה מתוכן לא מבטאת חברות.

"אם הייתם חברים אמיתיים הייתם תוקפים אותם עם כל המהירות והעוצמה שלרשותכם."

התקפה עם מחויבות אמיתית דורשת הגנה עם מחויבות אמיתית. רק על ידי דרישה כזו ניתן באמת לשפר את אמנות הלחימה. אימוני קרטה הם לא קרב אמיתי. אך למרות שמדובר בהעמדת פנים, צריך להעמיד פנים ברצינות. מטרת האימון, המשחק במלחמה, הוא ליצור מגע מסויים ביותר עם היריב ברמה עמוקה וברצינות שלא מתאפשרת בכל דרך אחרת. גם קרטה, או כל אמנות קרב מגע אחרת, וגם פסיכותרפיה מאפשרות סוג של קשר שלא ניתן להגיע אליו באף דרך אחרת. איכותו היחודית של הקשר שהוא גם אמיתי וגם דימיוני בו בעת, כלומר שהוא פרדוכסלי. מה שמאפשר את הפרדוכסליות הזו היא המסגרת בתוכה הוא מתקיים: בקרטה מדובר במבנה האימון, בתיאטרון מדובר במחזה ובתרפיה מדובר בשעה הטיפולית.

על פי ויניקוט, מה שמאפשר לתינוק ליצור את המקום שבתוכו הוא יכול לשחק, כלומר למצוא את מרחב הביניים בין המציאות הפנימית למציאות החיצונית הוא הסביבה התומכת דיה. זו סביבה שלא מקלקלת לילד את האשליה על ידי הדגשת המציאות בצורה חדה מדי אלא מאפשרת מעין איזור דמדומים בו הכל כאילו אבל מתוך הסכמה הדדית. כדוגמה מתוך המציאות הפוליטית שלנו, ניתן לאזכר את הדרך בה התנהלו חלק מהדיונים בין ישראל לרשות הפלסטינית בהם לא הושגו הבנות בכל אך הדיונים התנהלו מתוך הנחה שבשלב כלשהו ההסכמות יושגו ולכן אפשר להתקדם בדיונים לשלב מתקדם ביותר כאילו שישנן הסכמות. הרעיון היה לאפשר למסגרת משותפת להיווצר מתוך הנחה שיש שיתוף פעולה ומטרה משותפת. ניתן לומר שנוצרה מסגרת שהכילה את הפרדוקס שלמרות שלא הושגו הסכמים ממשיים, הצדדים המשיכו להיפגש ולהתדיין מתוך הנחה שכאילו הסכמים אלו כבר הושגו. במקרה דנן, המציאות, קרי פרוץ האינתיפדה הנוכחי, חיבלה במצב הפרדוכסלי העדין הזה שנוצר וחיסלה את מרחב הביניים הזה בו ניתן היה לשחק במציאות של שלום. נותרנו ללא מרחב הביניים הזה, אלא רק עם מציאות חד מימדית ללא כל משחק ורק עם הרוגים. בהעדר אותה מסגרת מכילה לא מתאפשר הפרדוכס.

ויניקוט כותב על חשיבותה של המסגרת במאמרו “the observation of infants in a set situation” בו הוא מתאר את משחק הכפית spatula . במסגרת פגישות שהיו בדרך כלל חד פעמיות consultations אותן רך כרפא ילדים במרפאתו בפאדינגטון גרין במשך יותר מארבעים שנה, הוא היה נותן לתינוק כפית מתכת וצפה בסדרת הפעולה אותן ביצע התינוק עם הכפית. אם התינוק סבל מחרדות פאתולוגיות כל שהן, סדר הפעולות הנורמלי היה משתבש.

אני מצטט:

" התינוק מושיט את הכפית לכיוון הפה שלי ולכיוון הפה של אימא שלו, ומאד מרוצה אם אנחנו מעמידים פנים שאנו ניזונים על ידו. הוא בפירוש רוצה שאנו נשחק כאילו שאנו אוכלים ומתעצבן אם אנו טפשים מספיק כדי להכניס את הכפית לתוך הפה ולקלקל את המשחק כמשחק."

המשחק חשוב לתינוק אבל הוא מתקלקל אם המבוגרים לוקחים אותו ברצינות מדי; או, יש לדייק, אם הם לוקחים אותו ברצינות בדרך הלא נכונה.

התינוק מעמיד פנים שהוא באמת מאכיל את המבוגרים; חלקם במשחק הוא לעשות את העמדת הפנים אמיתית על ידי כך שהם מעמידים פנים שהם אוכלים. אם הם מכניסים את הכפית לפה ובאמת מנסים לאכול, הם מקלקלים את המשחק על ידי כך שהם לוקחים אותו ברצינות מדי. ההאכלה יכולה להחשב כאמיתית כל עוד היא לא באמת אמיתית. אם הגבול הזה נחצה, אזי היא מפסיקה להיות אמיתית.

בדוגמה אחרת מתואר מקרה שבו המחברת מתארת אם שכאשר שמה לב שהילד שלה משחק עם כלי הכנת תה, האימא ארגנה מסיבת תה אמיתית בעצמה, התיישבה על כסא קטן והגישה אוכל אמיתי על צלחות צעצוע. "בדרך זו היא פלשה וניסתה לשלוט במשחק הפנטזיה וללא יודעין חיבלה באיכות המשחק של הפנטזיה".

משמעות המשחק כמסגרת בטיפול היא לקיים מציאות פרדוקסלית שפועלת ללא הרף. משחק אינו משהו שלעתים מתרחש עד שהעבודה הטיפולית נעשית רצינית מדי ואז יש להפסיק. בכל עת שהטיפול מתנהל הוא תלוייה ביותר על יסוד המשחק.

לדוגמה אביא ויניטה טיפולית מתוך מאמרו של פארסונס.

מדובר באישה, שרה, הנאבקת עם פחד בלתי פוסק מפני בגידה ואינה יכולה לתת אמון כמעט אף פעם כיוון שכולם והכל נחווים כמזוייף. להיות בחיים משמעותו עבורה להישמר כנגד תרמית. דאגתה המעיקה ביותר היא כיצד לדעת באם היא עצמה מזוייפת. משחק במובן הוינקוטיאני עבור אישה זו הוא אנטי תזה מוחלטת. בתחילת הטיפול היא היתה תוקפת את המטפל עם תלונות על כך שאינו עוזר לה כלל עם הגישה המרוחקת והלא אכפתית שלו והמטירה עליו תביעות אין ספור לומר לה באם באמת אכפת לו ממנה ובאותה נשימה אמרה שאפילו אם יגיד שבאמת אכפת לו ממנה היא תדע בוודאות שאין זה כך. היא רצתה להיות המטופלת הכי קשה שלו ולהוות כזו בעיה עבורו עד שלא יוכל להפסיק לחשוב עליה.

המטפל במקרה זה התחיל להבין שרק אם היא תרגיש שהיא שונה בעיקרון מכל אדם אחר היא תוכל להרגיש שיש לה זהות משלה. כאשר אמר לה זאת, היא זעמה כיוון שלא אמר את הדברים שאותם היא דרשה לשמוע. יאושה היה אמיתי. היא יידעה אותו שלעתים היא חתכה עצמה והראתה את סכין החיתוך הכירוגי שנשאה עימה לכל מקום. היא נתנה לו לשמור עליו לכמה ימים אולם אז דרשה אותו בחזרה. כל רגש שלה שהובן קצת על ידי המטפל היה חייב להיות נהרס על ידה מיידית. הטיפול החל לעזור לה להבין זאת ולעתים באמצע מהלך הרסני היא היתה יכולה להגיד: "אתה הרי מבין שאני חייבת להיות ככה אתך?" המטפל ענה שהוא אכן מבין אולם כאשר ניסה להמשיך ולהגיד משהו על מדוע היא חייבת להיות ככה, היא תקפה אותו שוב על כך שהוא מציב בפניה דרישות אכזריות ובלתי אפשריות.

יכולתה של המטופלת לצאת לרגע מהמקום בו היא ביטאה את התוקפנות ולהתייחס אליו אחרת מדגימה את הפרדוקס. כמובן שניתן גם לתאר זאת במונחים אחרים כמו conflict free zone או observing ego אולם אני מנסה להתמקד על האפשרות לעשות משהו רציני בכאילו שהוא רציני באותה מידה.

אחד התיאורטיקנים שהתייחס לנושא הוא בייטסון, אנרופולוג וביולוג,ש צפה ב1955- בשני קופים צעירים בגן החיות המשחקים בקרב ביניהם. התקפות הקופים זה על זה היו אותן הפעולות שהיו מבצעים אם באמת היו נלחמים זה בזה אך בייטסון הבין שמלבד סימני התוקפנות, הקופים גם משדרים אותות נוספים, אותות הממקמים את הלחימה בהקשר של משחק ולא בהקשר של קרב אמיתי. המשחק נעשה אפשרי כאשר יצור אחד לא רק מגיב להתנהגות יצור אחר אך יכול לחשוב ולתקשר לגבי האופי של התנהגות וההקשר. דבר זה הוא שהופך את המשחק לציון דרך כה חשוב בהתפתחות התרבותית של האנושות. בייטסון מבטא את הלוגיקה במשחק הקופים כך: "המשחק הוא כזה בכך שהפעולות הללו שאותן אנו עכשיו עושים אינן מבטאות את המעשים שאותן הן מסמלות".

כך למשל המשחק של התינוק בפיטמה, למשל, מייצג את הנשיכה אבל אינו הנשיכה עצמה. המטפל בדוגמה שהבאתי היה צריך להבין יחד עם שרה, שהיא נותנת לו להרגיש את אכזריות נשיכותיה, אולם הן עדיין מייצגות התקפות רצחניות מבלי לנסות ולהגשים את התקפה רצחנית. עד כמה שחוויה זו עשוייה להיות קשה, כל עוד היא נשארת אמיתית, יסוד המשחק הוא נוכח והטיפול יכול להמשיך.

כדי לאפשר זאת, המטפל והמטופל צריכים ליצור מסגרת סביב מה שיכול להקרא המשחק ביניהם. המסגרת זו היא השעה הטיפולית, שהיא, מלבד תיאור של סידורים מעשיים, רעיון פסיכולוגי שאומר שמה שקורה בתוך המסגרת ייתפס באופן שונה ממה שקורה מחוץ למסגרת. הבעיה עם מסגרות פסיכולוגיות כאלו היא שהן תמיד תחת סכנה של התמוטטות. בייטסון מביא כדוגמה את תושבי האי אנדמאן המסיימים כל מלחמה על ידי כך שהם מאפשרים לכל צד להכות את הצד השני באופן טכסי. אך מכות אלו של יצירת השלום עשויות להחוות כדבר האמיתי ואז טכס כריתת ברית השלום הופך לקרב אמיתי ומבטל את טכס כריתת השלום.

בדיוק בדרך זו עשוי טיפול מהסוג אותו אני מתאר להתמוטט. לעתים שרה חששה שהיא עומדת להתאבד והיתה זקוקה לכך שגם המטפל יחשוש יחד איתה. להתייחס לטיפול, ברגע נתון כזה, במושגים של משחק, נראה הדבר האחרון שיש לעשותו. אך כאן יש להפריד ביןplay ל- playfulness. שניהם ידעו שלהרוג את עצמה עשוי להיות הדרך היחידה להוכיח שהיא חיה ושהיא לא רוצה, בסופו של דבר, למות, וידע משותף זה הוא שמאפשר את עוצמת המשמעות של מה שהיא אכן עושה. פרדוקס זה, כמו הפרדוקס של אימון הקרטה, נחוץ יותר מתמיד כדי לקיים את הטיפול בקיצוניות כזו.

מטופל עשוי כמובן להיות כה פגוע עד שיתקוף במציאות את עצמו או את המטפל. אם מה ששרה התכוונה על ידי התקפותיה בטיפול היה מוחלף על ידי ההתקפות עצמן, מסגרת המשחק היתה מתמוטטת והטיפול היה מסתיים, ובמקרה הגרוע ביותר מסתיים במותה. לא לחינם, מבחינה אבחנתית כאשר אנו מטפלים בילדים שאינם מסוגלים לשחק, הרי שהמשימה הטיפולית הראשונה היא לשקם יכולת זו, כלומר לאפשר מחדש את מרחב הביניים שבתוכו יכולה להיווצר מציאות המשחק. אני חושב שאותה אבחנה מתקיימת גם לגבי מבוגרים אלא ששם אולי קשה יותר לערוך את האבחנה. טעות כזו באבחנה, כלומר אם המטפל מניח בשוגג שהמטופל מסוגל לשאת את המציאות הפרדוקסלית שהטיפול מציע, תסתיים בהתמוטטות הטיפול במקרה הטוב או בהתמוטטות המטופל במקרה הרע.

אחת האינדיקציות ליכולתו של המטופל לשאת את המסגרת הפרדוקסלית היא יכולתו לשאת את מסגרת הזמן המציאותית. כלומר לאחר, לא לשלם וכולי

ההבדל בין הטיפול של אורלי ושל ורד.

אולם גם במקרים בהם המטפל מניח שהמטופל יכול לשאת את המציאות הפרדוקסלית של הטיפול והמטופל אכן מסוגל, מסגרת הטיפול תהיה תחת איום בכל אותם פעמים יבוא התהליך הטיפולי בחלקים הפרימטיביים באישיות המטופל. המסגרת אכן תראה כהרוסה ואז עבודת המטפל היא כמו של אותו חוואי הנאלץ לתקן את גדרות החווה לאחר סערה כדי לאפשר לפרות לשוב למרעה.

מהו אם כן המבנה הלוגי של הפרדוקס?

הפרדוקס של השקרן מתבטא בהצהרה הבאה: מה שאני אומר עכשיו אינו נכון. אם זה נכון שהצהרה זו אכן שקרית, הרי שהוא שקרן. אם זה שקר שהיא שקרית, הרי שהוא לא שקרן. מה ששקרי אמיתי ומה שאמיתי הוא שקרי. הפרדוקס נובע מהדרך בה ההצהרה מאורגנת כך ששקריותה או אמיתותה הן העדות היחידה לנכונותה.

פרדוקס דומה מתקיים גם בהעברה. ההעברה מתקיימת על ידי מסגרת שבתוכה הצהרה כמו: אני חווה אותך כמו את אבא שלי היא גם נכונה וגם לא נכונה. הערך הטיפולי של ההעברה לא מתבסס על הרס האשליה אלא על קבלת הפרדוקס.

למרות הדימיון שבין מסגרות המשחק וההעברה, אין הן זהות. ההעברה מתפתחת לבד כתופעה לא מודעת שאינה בשליטת המטופל או המטפל. המטפל לא מנסה לטפח את ההעברה אך צופה בה ומנסה להבינה ולפרשה למטופל. מסגרת המשחק, בשונה, זקוקה לטיפוח וטיפול. תפקידו של המטפל הוא לשמרה, להגן עליה מפני המטופל ולעתים מפני המטפל עצמו.

השימוש בהומור בטיפול מדגים זאת. חשוב להבדיל בין הומור לבדיחות. הומור הינו ספונטני ולפיכך נוגד את האפשרות של סיפור בדיחות בטיפול כדי לקדם את מהלכו. באופן דומה, לא ניתן לעשות שימוש במשחק כהליך המנסה להשיג תוצאות מסויימות.

לאפשר להומור ולמשחק להתרחש בטיפול תלוי בעד כמה המטפל בוטח בלא מודע שלו וגם בכך שהמטופל יחוש זאת וילמד גם הוא לפחד פחות מהלא מודע שלו.

גם הלא מודע של המטפל הוא ללא שליטה ואינו צפוי. להיות מסוגל לבטוח בכך שהכוונות הלא מודעות של המטפל כלפי המטופל הן בבסיסן טובות משמעותו גם להתמודד עם הדחפים העוינים. קראובר כותב על "האינטרפרטציות המציגות עצמן למטפל באופן ספונטני ולעיתים אף מתערבות ונאמרות בדיוק ברגע בו המטפל התכוון להגיד משהו אחר".

כדי להבין כיצד פועל יסוד המשחק הפרדוקסלי בטיפול, פארסונס מציע הבחנה בין ההיבטים הקומיים, הרומנטיים, הטרגיים והאירוניים של המשחק, חלוקה המקובלת מתחומי הספרות, התאטרון והפילוסופיה.

ההיבט הקומי של המציאות מדגיש הבטים אופטימיים ואת התחושה שניתן להתגבר על קשיים.

ההיבט הרומנטי הוא של מסע הרואי וחקרני המסתיים בהשגת המטרה לאחר מאבק והרפתקה.

למרות שההיבטים הקומיים והרומנטיים נוכחים במידת מה בטיפול, ההיבטים הטרגיים והאירוניים הם אלו המאפיינים במיוחד את החזון האנליטי של המציאות.

התחושה הטרגית של החיים מכירה בויתורים הכרוכים בהשגת סיפוקים; בצורך לפעול מתוך אי ודאות ובהכלת הפחד והאשמה המלווים את הפעולה; במועקת משקלן של השאלות עליהן אין תשובה והסבל הלא מובן; ובעובדה שבמקרים רבים בני אדם מגשימים עצמם במלואם רק כאשר הם נמצאים תחת לחץ.

למרות שלא נראה שתיאור זה מאפשר כלל משחק, החזון הטרגי נסבל בטיפול רק בגלל קרבתו ליסוד האירוני המציג נכונות…

"…לחפש סתירות פנימיות, אמביוולנטיות ופרדוקסים…. החזון האירוני מתייחס לאותו חומר כמו הטרגי אבל עם ריחוק מסויים, משאיר את הדברים בפרספקטיבה, לא לוקח שום דבר כמובן מאליו, ובמהרה מזהה את האנטי תזה לכל תזה. החזון האירוני נוטה אם כך להגביל אך לא לצמצם את היקף ההזדהות עם קשיים בעודו ממשיך להתעמק בקשיים המובנים בחוויה האנושית."

היסוד האירוני מהווה כוח מניע בכל הנוגע לויתור על משאלות אומניפוטנטיות, סיפוקים לא ממומשים ואידיאלים בלתי ניתנים להשגה. היסוד האירוני מאפשר לנו לקחת את המציאות ברצינות אך במגבלות מסוימות; ברצינות אך לא ברצינות מדי; או ביתר דיוק ברצינות ובדרך הנכונה. היסוד האירוני מאפשר לנו להתמודד עם ויתורים שיכולים להחוות כאכזריים וקשים בדרך שאינה נחוות כהרסנית ושוללת חיים אלא כמאפשרת המשך והתחדשות.

משחק המחבואים הפשוט ביותר הוא התמודדות עם האפשרות שהאם עשויה להעלם.

בהקשר הזה הייתי רוצה להביא דוגמה נוספת מעבודה עם מטופל בן 30. מדובר בגבר שאיבד את אימו שבהיותו ילד צעיר. מאז היה בכמה וכמה מפגשים טיפוליים כאשר אלי הגיע לפני כשנה כסובל מדיכאון וחוסר מוטיבציה ביחסים עם נשים. כיוון שכבר היה בכמה טיפולים, הוא התגלה כמטופל שמשתף פעולה לכאורה אולם לא מראה כל שינוי או תובנה. הוא סיפר שכבר עיבד עד זרא את מותה של אימו ואת חווית האבל שלכאורה הוא עבר. נמאס לו לדבר על כך. הטיפול זחל ולא התקדם לשום מקום במשך חודשים ארוכים והייתי קרוב לאפיסת כוחות. יחד עם זאת, דוד הקפיד להגיע לכל הפגישות והמשיך לעשות מאמץ לדבר על חוויותיו הפנימיות, מאמץ שברוב הפעמים הניב כמעט כלום התחושה היתה שהוא מדבר מתוך חדר ענק אבל ריק לגמרי.

במקביל לטיפול, דוד החל לצאת עם בחורה שלמרות שדיווחיו על הפגישות איתה היו מאד חיוביות ואף כללו סופי שבוע ביחד בהם מאד נהנה, הוא לא ראה עצמו ממשיך בקשר הזה ובעצם חיכה כל הזמן שהוא יסתיים. בהדרגה התחלתי להרגיש שלמעשה בנוכחותו של דוד אני מרגיש מת, או לפחות מומת. באחת הפעמים בהם דוד התחיל הפגישה בעוד שתיקה מעיקה והתבונן בי בעינים כלות ומתחננות, העזתי להגיד לו את זה.

התפתחות עשויה להיות מפחידה כיוון שאנו מוותרים על משהו בטוח ומוכר לטובת משהו שאיננו מכירים. פחד זה יכול להיות מאוזן, אלא אם כן החרדה גדולה מדי, על ידי ההתרגשות שבתגלית והתקווה לגבי מה שהלא נודע יכול להציע. כדי לעורר עניין וסקרנות לגבי הלא נודע שיתגברו על הפחד ממנו, חייבת להיות מסגרת מכילה שניתן לבטוח בה. עבור הילד מסגרת זו היא המסגרת ההורית ובסופו של דבר המסגרת ההורית המופנמת. הילד זקוק להרגיש שההורים יכולים לשאת ולהנות מסקרנותו מבלי לדחותה או להתייחס אליה כאל חודרנות, יחד עם שמירה על גבולות. בטיפול, אם היסוד המשחקי מתפקד כהלכה, על המטופל לבטוח בזוג הטיפולי ובסופו של דבר בזוג הטיפולי המופנם.

איננו יכולים לסבול אובדן אלא אם כן ישנה מספיק תקווה בעתיד שיבוא. חקירת הלא נודע משמעותה להיות מסוגלים לאפשר את אובדן המוכר.

בחזרה לדוגמה הקלינית. שרה הצליחה להישאר בטיפול ולהשתמש במסגרת הטיפולית באותה דרך מעוררת פחד שתיארתי ובמסגרת זו יכלה לסבול חוויה אמיתית של אובדן. היא הצליחה לעתים להישאר עם חווית האבל ולא רק לתת לה להיבלע בתוך חוויות הכעס שלה. כך מצא לאיטו האבל דרכי ביטוי. היה קשה יחד עם זאת לוותר על החוויה השלילית כיוון שכל תקווה לעתיד נראתה כלא בטוחה.

היא דרשה בעקביות לדעת פרטים אישיים מחיי המטפל. היא רתחה כאשר הוא התייחס לשאלות אלו כמביעות צורך כלשהו ולא ענה עליהן ישירות למרות שהיא גם אמרה שאין לה באמת עניין בתשובות. דרישה אחת היתה לדעת באם הוא מדבר עליה עם עמיתים לעבודה. היא חיברה דרישה זו לכמיהתה להרגיש שלהוריה היה אכפת ממנה אולם לא היה קל להתנתק מכמיהה ארכאית כזו בגלל החסך בזוג הורי מופנם שניתן לסמוך עליו מספיק.

נראה שמשאלתה שהטיפול יהפוך לאידיאל של יחסים מושלמים היוותה חלופה בטוחה יותר. אולם לא תמיד. ככל שהמטפל התנגד לדרישותיה למידע אודות חייו, דרכה הפרדוקסלית בה היא גם רצתה וגם לא רצתה לדעת התבהרה. ניתן היה לראות לדוגמה שדרישתה לדעת באם הוא נשוי לא היתה מתוך מקום של תחרות עם אשתו, אלא ממקום של תקווה שהוא נמצא במערכת יחסים יציבה ושהיא תוכל לנהל את חייה מבלי לדאוג לו.

למרות ההתפתחויות האינטרקציה בטיפול נשארה חדה ואלימה רגשית. כאשר המטפל אמר שאולי היא הרגישה שהיא באה לפגישות יותר עבורו מאשר עבור עצמה, היא כמעט סיימה את הטיפול. הכוונה באינטרפרטציה היתה לגבי מחויבותה לדאוג לצרכיו הרגשיים אולם היא הבינה שהוא מפקפק ביכולתה להיות בעלת ערך עבורו.

כדוגמה לשימוש ביסוד המשחקי בטיפול מתאר המטפל אפיזודה בה היא שאלה אותו בדרכה החדה והפתאומית: באם גם הוא נשוי לאישה שעברה חוויות דומות לשלה? כיוון ששאלתה לא היתה מחוברת לשום דבר עליו דיברו באותה פגישה, הוא לא ידע כיצד להגיב. ואז חשב על משהו והחליט לקחת את הסיכון. הוא הסתכל לה ישר בעינים ואמר: לפעמים אני מרגיש ככה. היא הסתכלה עליו כלא מאמינה. אחר כך נראתה מופתעת ולבסוף פרצה בצחוק. זו היתה התערבות לא שגרתית בלשון המעטה אולם במחשבה לאחור ניתן להבין שהשאלה והתשובה הכילו עושר של חומר בלתי מודע על יחסיהם שלא ניתן היה להתייחס אליו בשום דרך אחרת מבלי לחסלו. האוטנטיות החמקמקה של רגעים כאלו קשה להבהרה אבל כאשר נוצר רגע מלא משחק שכזה, הנחווה ככזה על ידי שני הצדדים, הוא נושא עימו משמעות רבה.

מקרה זה מטיל אור על היחס בין משחק play ו- games.דבר אחד שניתן לומר על games הוא שטבעה של התוצאה ידוע מראש. לא התוצאה עצמה כמובן אבל מטרת המשחק: ניצחון, הפסד או תיקו. זה הכל עניין של נקודות. טבעה של התוצאה היא זו שמגדירה את המשחק. וקיימים כללים כדי לשמר את ההגדרה הזו. אין ספק ש- games הם צורה אחת של play אך איכותם המובנית מאפשרת להם להיות הגנה כנגד האופי הבלתי צפוי של סוג אחר של משחק. ניתן לומר שהסוג היחיד של משחק שהפציינטית הזו ידעה לשחק ברצינות בתחילת הטיפול היה סוג של game מאד לא נעים. כלומר, היא שמרה על טווח מסויים של אינטרקציות והשתמשה בקובץ כללים, לעתים לא מודע, שהגבילו מה שניתן היה לעשות סביב אכזריות ועוינות. משחק כזה הינו הכרחי ועל המטפל לקבל שזו הדרך היחידה עבור המטופל להרגיש בטוח מספיק. כפי שאמר ויניקוט: משחק תמיד יכול להפוך לחוויה מפחידה. עלינו לחשוב על מבנה המשחק כניסיון לדחות את ההיבט המפחיד של המשחק.

לסיום, הייתי רוצה להביא בפניכם רגע מפחיד שכזה שאירע בטיפול שאני עושה עם ילד בן 9 הנמצא בטיפולי כתשעה חודשים. הוא הופנה אלי עם סימפטום של חרדת פרידה מאימו ופחדים בלילה. נוצר קשר טוב למדי ביננו במהרה והוא הגיע לפגישות באופן סדיר ועל פי דיווחיו ודיווחי אימו נראה שהוא מפיק תועלת מהמפגשים. בפגישות עצמן הוא עסק בחרדותיו דרך ציורים ודרך משחקי בובות אותן הוא יזם וכאשר נראה שחרדותיו שככו לאחר כמה חודשים התפנה יותר ויותר לשחק בכדורגל אתי בחדר. בהתחלה המשחק היה דרך השאלה – כלומר הוא לבש מדי קבוצה מסויימת ואני אחרת. בהדרגה הוא הרגיש בטוח מספיק כדי לשחק אתי ישירות, כלומר נגדי. ואז התחילו הצרות. הוא הראה חוסר נכונות כמעט מוחלט לקבל על עצמו מסגרת של כללים מקובלים לגבי כדורגל כמו למשל גודל השער, מתי נעשתה עבירה, מתי הובקע גול. הוא עשה כל מה שביכולתו כדי לנצח, כולל שינוי הכללים מרגע לרגע. למרות שהיה לי ברור שמדובר בתהליך בו הוא בוחן אותי ואת האפשרות שאטוש אותו בגלל התוקפנות שהתגלתה בו, היה מאד קשה לעמוד במבחנים הרבים שהוא הציב לי. לאורך כמה פגישות הוא האשים אותי שאני מרמה אותו והביע דרגה גוברת של אי שביעות רצון מהטיפול. למרות זאת, במקביל בפגישות עם האם, היא דיווחה על שיפור בתפקודו ובמצב רוחו הכללי. בפגישה לפני כחודש, הגיע רגע של משבר אמיתי לאחר כחמש עשרה דקות מתחילת הפגישה כאשר הוא האשים אתי שאני ממשיך לרמות אותו למרות כל הזהרותיו ושנמאס לו ושהוא לא רוצה לבוא יותר לטיפול ויותר מזה, שהוא רוצה שאימא שלו תבוא עכשיו ותיקח אותו הביתה! כל זאת נאמר תוך כדי בכי תמרורים קורע ל והשכבות על הספה בחדר תוך כדי שהוא מפנה את גבו אלי. אחרי במשך כמה דקות חיכיתי וניסיתי להכיל את בכיו מתוך תקווה שכמו שקרה בפעמים הקודמות הוא יענה לדברי, הוא לא שיתף פעולה ואף הגביר את בכיו ואת עמדתו הסרבנית ואף זחל מתחת לספה כדי להמלט ממני, התחלתי להרגיש קצת פאניקה. הדקות עוברות והילד נראה ממש סובל, לא תופעת טראנפרנס אלא ממש סבל מוחשי שנראה שאני גרמתי לו. לא נראה שהוא היה מוכן להתאושש ולתקשר אתי שוב ואני חשתי את החרדה גוברת: מה יקרה אם ככה הוא ישאר עד סוף השעה ואימו תבוא ותמצא אותו במצב כזה? הרגשתי שהנה, הגעתי למצב שאותו פרסונס מתאר שבו המסגרת המשחקית של הטיפול נשברת, אין כבר שום פארדוקס, אין טיפול, יש רק מצב מאד לא נעים שצריך איכשהו לצאת ממנו.

באותו רגע שבו ממש פחדתי שלא אוכל ליצור קשר עם הילד, שמתי לב לבובת יד שהיתה קרוב אלי ונזכרתי במשחק ששיחקנו לפני כמה פגישות עם הבובה הזו. מבלי לחשוב יותר מדי ומבלי לדעת מה בעצם אני עושה, הרמתי את הבובה ופניתי אליה ממש ביאוש ואמרתי שנראה לי שלא עוזר שום דבר שאני עושה ושהיא תמיד תרגיש חרא אתי. התחלתי לנהל דיאלוג בשני קולות עם הבובה כאשר היא בתורה אומרת לי כמה שנמאס לה להיות פה ושהיא שונאת אותי. לא עבר הרבה זמן לפני שהילד שהיה חבוי מתחת לספה השמיע קול צחוק ומייד לאחר מכן הופיע ראשו. הוא התבונן בי עם הבובות כמה שניות ובמהירות הבזק שלף עצמו מתחת לספה, לקח בובת יד אחרת שגם בה השתמש בעבר והחל לנהל אתי דיאלוג דרך הבובה. דיאלוג זה התפתח מהר מאד לריב והפך לשיחזור של אותו ויכוח שהיה ביננו קודם. אולם הפעם בשונה ממה שקרה בחדר, הילד הציע שנעשה תחרות מכוניות וכך נחליט מי צודק. מכאן למשחק של מכוניות הדרך היתה קצרה, המסגרת הטיפולית חזרה על כנה.

לסיכום, אני חושב שבאותו רגע שבו פחדתי והייתי מיואש מדרכי כמטפל עם הילד הזה, פניתי באמת למשחק אמיתי ועל ידי כך הצלחתי כנראה בעצמי להתחבר לאותה מסגרת משחקית שהיה נדמה לי שנשברה כאשר הוא התחבא ממני מתחת לספה. מבלי שאברר את זה איתו, נראה לי שעבורו המסגרת המשחקית לא נשברה ושגם ההתחבאות מתחת לספה היתה חלק ממשחק מאד רציני שהוא שיחק אתי ובחן באם אני באמת בן ברית אמיתי למשחק. כמובן שהעובדה שהצלחתי איכשהו להתחבר לאלמנט משחקי ולא להיכנע לפניקה מזכירה שוב את משפטו האלמותי של ויניקוט לגבי המרחב הטיפולי כמקום היכול רק להתקיים כמפגש בין שני אנשים המשחקים במרחב הביניים שלהם.

Recent Posts

See All

 © Copyright 2020 Rony Alfandary. All rights reserved |  Web Design by ​Gravity.