• Rony Alfandary

Hanna Arendt, Julio Cortázar and Exile (Hebrew)

Updated: Nov 5, 2020

This article was first published in Alaxaon in 2016

מבוא

שאלת השתייכותו של היחיד למולדתו או למדינת הלאום בה הוא חי היא אחת מהשאלות התרבותיות המשמעותיות ביותר של המאות העשרים והעשרים ואחת. במסה זו, אני מבקש לעורר דיון בשאלה זו על ידי התייחסות לשני כותבים. הראשונה היא חנה ארנדט, אינטלקטואלית יהודית-גרמנית (1906-1975) שגלתה מגרמניה לאחר שנרדפה על ידי הנאצים ואף היתה עצורה תקופה קצרה בשנת 1933. ארנדט גלתה לארצות הברית שם חיה עד ליום מותה. השני הוא חוליו קורטאסר, סופר ארגנטינאי (1914-1985) שנולד בבריסל וגדל בארגנטינה עד לשנת 1951 בה היגר לפריז בעקבות מלגה שקיבל. הוא לא שב לארגנטינה אלא לאחר נפילת המשטר הצבאי בשנת 1983 אולם שהה בה רק חמישה ימים וחזר לפריז שם נפטר שנתיים לאחר מכן. בין השניים לא היה כל קשר כידוע לי אך אני מעז להביאם ביחד לבמה זו כיוון שנדמה לי שבחייהם ובכתיבתם הם נגעו בשאלות אותם אני מבקש להביא. נסיבות חייהם היו שונים בתכלית – האחת היא יהודיה גרמניה שעזבה את מולדתה עקב רדיפה פוליטית. השני הוא סופר ארגנטינאי שראה בעולם כולו את ביתו. כל אחד בדרכו הקדיש תשומת לב לשאלת השתייכותו. אופני ההשתייכות השונים האלו מאירים לקורא זווית אחת לגבי מקומה של מדינת הלאום בחייו של היחיד בעת המודרנית.

גלותה של ארנדט

במכתב לקארל יאספרס, פילוסוף גרמני ממנו הושפעה רבות, בתאריך 29 בינואר 1946, מתארת חנה ארנדט את מצבה כחסרת מדינה. היא אינה מתלוננת על כך אלא מתארת את הסטטוס אליו הגיעה לאחר שהצליחה לעזוב את גרמניה הנאצית. לטענתה, בזמנים בהם היא חיה, אדם המכבד עצמו אינו יכול שלא לחיות אלא בקצה החברה.

"יותר מתמיד אני אוחזת בדעה שקיום אנושי סביר אפשרי היום רק בשולי החברה, במקום בו היחיד נמצא בסכנה מתמדת של סיקול ורעב." (ארנדט, 1946, עמ' 29, תרגום: ר.א.)

בהמשך כותבת ארנדט אודות החברה האמריקאית בה מצאה לעצמה מקלט כחברה המאפשרת ליוצאים מהכלל להשתייך אליה בגלל שהחברה עצמה לא הפכה להיות חזקה מדי. האירוניה הגלומה בדברי ארנדט ברורה. ככל שחברה חזקה יותר, כלומר, ככל שזהותה הלאומית מגובשת ואחידה יותר, כך היא מתקשה לקבל את כל מי שאינו שייך לאותה זהות חד-מימדית. ארנדט מדגישה כאן פרדוקס בכך שדווקא חברות חזקות, כלומר כאלו שבהן ישנה זהות לאומית חזקה והזדהות עם דרך אחת, הן אלו המקשות על כל מי שאינו עשוי מאותה מקשה. יהיו אלו החברות החלשות יותר, כלומר אלו שמנגנון המדינה הלאומית בהן אינו כהחזק, שתאפשרה פלורליזם תרבותי:

"לכן אתה צודק באומרך 'אמריקה בת-המזל – בזכות המבנה הפוליטי האיתן שלה, החברה הזו עדיין לא הפכה לחזקה מדי מכדי לאפשר חריגות מהכלל." (ארנדט, 1946, עמ' 26, תרגום:ר.א.)

בהמשך היא כותבת בהתייחס לזהותן של קבוצות מהגרים ויכולתן לשמר עצמן בתוך החברה האמריקאית מבלי להכנע לצורך לאהפך חלק מלאום כלשהו ובכך לאבד עצמן:

"יש רבות שאוכל לומר אודות אמריקה. כאן באמת ישנה חירות וחוויה חזקה שלבעדי החירות החיים אינם אפשריים. הרפובליקה אינה רק חיזיון תעתועים, והעודה שאין כאן מדינת לאום ומסורת לאומית ממשית, מייצרת חווית חירות שאינה רוויה שבפאנטיות. (בגלל שקהילות המהגרים השונות מרגישות מחויבות לשמירה על זהותן, כור ההיתוך אינה מהווה אידיאל וכמובן שלא מתקיים במציאות." (ארנדט, 1946, עמ' 26. תרגום: ר.א.)

ארנדט שמגיעה לארצות הברית של שנות השלושים כגולה מאירופה הכבושה מרגישה את החוויה שחסרה לה בשנות הכיבוש, חווית החירות. היא כותבת מאוחר יותר באותו מכתב כי כל האינטלקטואלים הם כאלו הנמצאים בעמדת אופוזיציה לממסד, ועדיין שומרים על חירותם, אם כי היא אינה מתכחשת לקיומן של דעות קדומות חריפות במקביל נגד האוכלוסיה השחורה והיהודים. קהילות אלו, וכך גם קהילות המהגרים, שומרות על עצמן מפני חשיפה ומשמרות את יחודן בכך. אין להם צורך להתערבב זו בזו בכור ההיתוך שיוצרת מדינת הלאום. להיפך, מציאות כור ההיתוך רחוקה מהן.

ארנדט כותבת על היחס שבין האפשרות שניתנת לאדם לשמר את חרותו בתוך חברה בה הוא מתגורר לבין מידת לאומיותה של החברה והיותה כור היתוך הממיס את חירותו ואת האינדיבדואליזם שלו. מנקודת מבטה כגולה, הא מבחינה באיפיון מאד מסויים של החברה האמריקאית המאפשרת חירות זו. היא כותבת שהחברה האמריקאית טרם הפכה לחברה לאומית דיה הדורשת מהיחידים הגרים בתוכה להשתייך אליה באופן כזה המוחק, מטשטש או מעוות את זהותן האינדיבידואלית כבני אדם וכמשתייכים לקהילה שאינה המדינה הלאומית בתוכה הם גרים.

ארנדט, בזמן כתיבת המכתב, חווה עצמה כחסרת מדינה ויחד עם זאת היא מתייחסת לחווית החירות אותה היא חווה באמריקה כמקום המאפשר לקהילות שונות לקיים את זהותן ללא צורך להזדהות עם לאומיות כזו או אחרת ואף טוענת כי החיים בשולי החברה הם הברירה הנכונה היחידה המוצבת בפני אדם תבוני. לכאורה פרדוקס כיוון שנוכחותה כפליטה או גולה הרחק ממדינת הלאום שלה היתה אמורה להגביל את תחושת החירות שלה ואף ליצור חווית סיכון. אחת מהצידוקים הנשמעים לגבי קיומן של מדינות היא יכולתן לשמש בית בטוח וחופשי לאזרחיה. מה אם כך קרה לארנדט שאיפשר לה להרגיש חווית חירות דווקא הרחק ממולדתה? לדעתי, שהותה של ארנדט בארצות הברית הבהירה לה את מימדי הקשר בינה לבין גרמניה מולדתה. ארנדט חשה נבגדת על ידי גרמניה שהפנתה עורף לערכים של החירות שהיא קידשה ועליהם כתבה בספריה, ובמיוחד בספר המצב האנושי (2013). הקשר בינה למולדתה נהרס על ידי בגידה זו. גלותה מגרמניה, גם כאשר כבר לא היה צורך מוחשי בכך, היוותה את הפתרון למשבר. ארנדט בחרה לחיות מחוץ לחווית ההשתייכות הראשונית שהוכיחה עצמה כהרסנית עבורה.

גלותו של קורטאסר

כדי להדגיש את מימדי החורבן שארנדט חשה ביחס להשתייכותה לגרמניה לאחר עליית המשטר הנאצי, אני רוצה להציע זווית נוספת לגבי תהליך ההתרחקות ממולדת כפי שהומחש על ידי חוליו קורטאסר. קורטאסר נראה כסופר הקוסמפוליטי האולטמטיבי של המאה העשרים. הוא נולד בבלגיה להורים ממוצא ארגנטינאי ששבו למולדתם כאשר היה בן ארבע. את ילדותו, נעוריו ובגרותו בילה בארגנטנה וכבר פירסם כמה וכמה יצירות כאשר נענה להזמנת ממשלת צרפת ועבר להתגורר בפריז בשנת 1951 בהיותו בן 37. הוא אמנם חש מחנק תרבותי מסויים בארגנטינה של אותה תקופה, אולם התרחקותו ממולדתו לא נראתה כביטוי של כפיה. השתלטות המשטר הרודני על ארצו כמה שנים לאחר מכן מנעה ממנו לחזור בבטחה למולדתו. רק בשנת 1983 לאחר שובו של המשטר הדמוקרטי, הוא שב לארגנטינה לימים ספורים. הוא נפטר שנתיים לאחר מכן בפריז. בישראל פורסמו לאחרונה מספר רב מיצירותיו כאשר הבולטת ביניהן היא קלאס (2013). במובן חשוב, מהלך חייו של קורטאסר מייצג אפשרות שארנדט לא נהנתה ממנה. שניהם חוו את ארצם עוברת מהפך פוליטי חריף ומאבדת את חירותה. אולם קורטאסר, בשונה מארנדט, התרחק ממנה עוד קודם למהפך זה ולכן לא חווה את אותה פרספקטיבה קודרת של ארנדט.

ברומן 'בחינת גמר' שנכתב בשנת 1950, כשנה לפני שעזב את ארגנטינה, אך פורסם רק לאחר מותו, הוא כותב מפי אחד מגיבורי הרומן:

"אתה יכול להעריך את התרבות שלך רק לאחר שהורחקת ממנה." (קורטאסר, 2000, עמ' 82, תרגום מאנגלית: ר.א.)

הדובר הינו סטודנט ארגנטינאי המביע קושי לקבל את התרבות הארגנטינאית כשלו. הרעיון כי רק ממרחק ניתן להעריך את מה שיש לך אינו חדש ואפילו באנלי. תהליך ההתפתחות של כל אדם מכיל בתוכו מרגע הלידה חווית התרחקות-התקרבות בין אדם לסביבתו. גם אם מדובר בתפיסה בה אדם הוא יחידה עצמאית למול הסביבה וגם בתפיסה בה האדם מתקיים אך ורק בתוך יחס תלותי כלשהו אל הסביבה, היחס מוגדר באופן כלשהו כיחס מפריד או מחבר.

הדובר מתאר את החוויה של החיים בתוך תרבותו כמועקה. למרות הכרתו שהוא מהווה חלק מאותה תרבות ולכן המועקה הינה חוויה סוביקטיבית, הוא מבטא אפשרות של התרחקות פיזית בכדי לאפשר מרחב פנימי שאינו מתאפשר לו.

מהי המועקה הזו? לכאורה, כיוון שהדובר נושא בתוכו את אותה תרבות המעיקה עליו, התרחקות פיזית לא אמורה לעשות כל הבדל. אותו קושי לשאת את סימניה המעיקים של התרבות יופיע גם אם הדובר נמצא במרחק רק מאותם גירויים המחוללים את התרבות הזו. לכאורה, התרבות מתקיימת בגופם של כל נושאיה וההפרדה בינה לבינם היא מלאכותית ותיאורטית.

ויחד עם זאת, חווית המוכר-מדי יוצרת חוויה מחניקה אצל הדובר. הוא מבקש להתרחק ממנה, הוא מבקש להתרחק מעצמו ומציע פתרון – התרחקות פיזית היא התאפשר לו להביט לעבר תרבותו (שלכאורה נשארה מאחוריו) במבט אוהד ומעריך יותר.

לטענתי, חוויה זו של הדובר הינה של חווית גלות והתגלות. הדובר מבקש להתרחק מתרבותו\מולדתו בכדי לחוות חווית התגלות לגבי תרבותו\מולדתו שאותה אינו יכול לחוות כאשר הוא מצוי בתוכה. מהלך זה מתאפשר לו בגלל הפרדוקס הטמון בהתרחקות שהיא אמנם התרחקות פיזית אולם מהווה גם התקרבות בהתרחקו פיזית מתרבותו, הוא נושא אותה עימו אולם מסוגל להביט בה ממבט אחר, מזווית אחרת, כיוון שהיא (התרבות המופנמת) והוא (הדובר) מצויים בהקשר חדש של מקום אחר המאפשר לו את אותו מרחב לו השתוקק.

פריז של שנות הששים, היוותה עבור קורטאסר מרחב כזה המאפשר לפליטים, גולים מרצון ומהגרים לשאת לתוכה את עצמם ואת תרבותם באופן כזה המאפשר להם שמירה על היותם חלק מאותה תרבות אותה הם מייבאים וממקמים במרחב חדש.

כדי שמבט זה יתאפשר מבלי שהתרבות המארחת תכלה את התרבות המיובאת (הגולה), על מרחב חדש זה להיות גמיש וחזק מספיק לאפשר יבוא כזה מבלי שמתעוררת בו פעולת נגד. עבור ארנדט, העדר מרכיב ההשתייכות הלאומית בשהותה בארצות הברית מאפשר קליטת תרבויות, וזהויות אישיות, חדשות מבלי למקמן בעמדת אוייב פולשני. כיוון שארצות הברית פחות עסוקה בגיבוש זהותה הלאומית כך היא מאפשרת לתושביה את זהותם התרבותית היחודית. כמובן שגם בארצות הברית בשנות החמישים מגמת הלאומיות וההשתייכות הקנאית למדינת הלאום היתה נוכחת בדמותו של ג'וזף מקארתי ורדיפת כל אותם אינטלקטואלים ואנשי תרבות שנחשדו בפעילות קומוניסטית. ארנדט היתה כמובן עדה לתקופה זו ואף היתה פעילה במאבק למעןו זכויות הפרט.

אך קודם לכן, ארנדט בארצות הברית של שנות הארבעים חוותה את החברה האמריקאית כמשוחררת דיה וכלא-לאומית דיה בכדי לאפשר את עמדת השוליים שהיא מבקשת לתפוס מול החברה. עמדת שוליים זו דומה, לטענתי, לזו שמבקש הסטודנט בספרו של קורטאסר. הוא אינו מבקש להכחיד את תרבותו באופן ניהליסטי ואובדני, אלא לשנות את המרחק בינו לבינה באופן שיאפשר לו מבט אחר על התרבות ועל עצמו.

גלות מסוכנת

הגולה הינו אזרח המבקש לעשות טרנספורמציה ליחסיו עם מדינת הלאום בה הוא חי. במקרים הקיצוניים, בהם הלאום הינו מרכיב יסודי בהווית החברה, כמו במדינות טוטליטאריות או טוטילטאריות למחצה ו\או לסירוגין, יכולתו של האזרח לתפוס עמדת גולה תלווה בחוויה מענישה. כאשר אדם כמו אלכסנדר סולצ'ניצין, לדוגמא, מבקש לבחון את האופן שבו חירות האדם מטופלת בחברה הסובייטית, הוא מוגלה ממנה. כך גם עם ארנדט עצמה בתוך גרמניה הנאצית עם ההבדל המשמעותי שבכדי להיות מוגלה מגרמניה הנאצית (במקרה הטוב), האקט היחיד שהיה צריך להיות מעורב בו היה עצם היותך יהודי או קומוניסט או אחת ממספר קטיגוריות אחרות שהשתייכות אליהן היוותה קריאת תגר שהחברה הנאצית לא היתה מוכנה לשאת.

"פליט היה אדם שנכפה עליו לחפש מקום מקלט בגלל מעשה כלשהו שהוא ביצע או דעה פוליטית שביטא. נכון שאנו נאלצנו לחפש מקום מקלט, אך אנחנו לא עשינו דבר ולרובינו לא היתה כל דעה פוליטית רדיקלית." (ארנדט, 1943, עמ' 112, תרגום: ר.א.)

ארנדט מבחינה בין מהגר לפליט במאמר זה. זו אבחנה חשובה שניתן להשאילה כדי להבין את ההבדל בין העמדה שהיא מייצגת לעמדתו של קורטאסר ביחס למולדתם. המהגר הינו אופטימי כיוון שהוא בוחר לעזוב את ארצו בכדי לחיות את חייו במקום חדש. לעומתו הפליט הינה דמות המוגדרת על ידי היותו חסר תמיכה מדינית לאומית ונסמך על טוב ליבן של סוכנויות בינלאומיות המנסות להגן על זכויותיו. גם הפליט יכול לשמר עמדה אופטימית ביחס לביתו החדש. כמו המהגר, הוא יכול ללמוד את השפה החדשה, להתאקלם במנהגים החדשים וליצור לעצמו אופני חיים עשירים. המחיר הוא כבד. על הפליט לשכוח. עליו לשכוח את מה שהשאיר מאחוריו, את הנסיבות המיוחדות שהביאו אותו לעזוב את ארצו. לשכוח ואולי אף להדחיק. כדי לשרוד את חורבן ההשתייכות הראשונית, על הפליט להדחיק את משמעותה. ארנדט כותבת באירוניה מסוימת כי ההתאקלמות בחברה החדשה יכולה להיות כה שלמה עד שהיא מדמה את החיים הקודמים כסוג של גלות.

"האופטימים ביננו אף יוסיפו שכל אורח חייהם הקודם עבר במעין גלות לא-מודעת ורק ארצם המאומצת לימדה אותם מהי משמעות הבית באמת." (ארנדט, 1943, עמ' 113, תרגום: ר.א.)

מה חשבה ארנדט שיהיה עליה, כפליטה לשכוח ואולי להדחיק? בבסיס הגלות של ארנדט מונחת זהותה היהודית אשר בזמן כתיבתה היתה משוללת כל ביסוס לאומי. זהות יהודית שהיא זהותה אנושית בלבד ללא כל הגנה של מדינה או חוק.

"אם נאמר את האמת שאין אנו דבר מלבד היותינו יהודים, נחשוף עצמנו לגורלם של בני אדם שאינם מוגנים על ידי חוק כלשהו ולכן הם רק בני אדם. איני יכולה לדמיין גישה מסוכנת יותר כיוון שאנו חיים בעולם בו בני אדם הפסיקו להתקיים למעשה... כיוון שדרכונים ותעודות לידה אינן רק מסמכים רשמיים אלא מעידים על שיוך חברתי." (ארנדט, 1943, עמ' 119, תרגום: ר.א.)

ארנדט ערה לפגיעות של מצבה. אובדן ההשתייכות הראשונית שלה והעדר השתייכות מעשית אחר, מותיר אותה חשופה. בעולם המודרני, אין די בהיותך רק בן אדם. עליך להיות אזרח. אולם כדי ניתן לסמוך על מעמדך כאזרח לאחר שחווית בגידה כה קיצונית מצד מולדתך?

גלות אחרת

הגלות עליה מדבר הסטודנט הארגנטינאי בספרו של קורטאסר שונה בתכלית מהגלות עליה כותבת ארנדט. מצד אחד היא יכולה לתאר את גלותה בארצות הברית כמקום המאפשר פתיחות ופלורליזם אולם מצד שני היא מדגישה דווקא את האובדן הגדול שאליו היתה צריכה להסכין בגלות זו.

האם ניתן למצוא ציר שעליו תיסוב חווית הגלות לכאן או לכאן? מה מאפיין חווית גלות אחת כעונש מתמשך בעוד שחווית גלות אחרת תחווה כמשחררת, מרחיבת אופקים ואף מובילה להתגלות?

נראה לי שאחד המפתחות להבנת הבדלים אלו היא המחשבה על הקשר הפוזטיביסטי שבין האזרח למדינת הלאום. אובדנה הגדול של ארנדט היא בכך שמדינת הלאום בה התגוררה בגדה בה בכך שניסתה לחסל אותה. בכך איבדה ארנדט כאזרחית גרמנית את הגנת המדינה לה השתייכה. לעומתה, הסטודנט הארגנטינאי החפץ להתעלות מעל תרבותו בכדי לגלות את קשריו "האמיתיים" אליה, לא עושה זאת במחיר של סיכון חייו. הוא יכול להגר מארגנטינה, ואולי אף להרגיש מוגלה ממנה ואפילו להיות מוגלה באמת בעקבות רדיפה פוליטית, אולם כל אחד ממעשים אלו לא מהווה איום קיומי כפי שקרה לארנדט ולכל שאר היהודים הגרמנים (וגרמנים אחרים) שנמלטו מגרמניה.

כל עוד משמרת מדינת הלאום קשר מדומיין עם היחיד, כל עוד אינה מכחישה קשר זה ואינה שוללת את השתייכותו אליה, הרי שניתן לאזרח לעזוב את מולדתו\תרבותו, להתכחש אליה, להתנגד לה וכן הלאה, כל זאת מבלי לאיים באמת על השרדותו של הקשר העמוק הזה. באופן מטאפורי, ניתן לראות זאת כמעשה התמרדות של מתבגר למול הוריו. ככל שירגיש המתבגר בטוח יותר בקרב הוריו וידע שיזכה לתמיכתם, כך הוא עשוי להרשות לעצמו (על פי נתוניו הסוביקטיבים) להתרחק מהקירבה אליהם, אולם תמיד ידע כי קירבה זו ניתנת למימוש מחדש. כלומר שניתנת לו האפשרות לשוב.

מה שנשלל מארנדט, ולא נשלל מאותו סטודנט ארגנטינאי, היא האפשרות לשוב. גלותה של ארנדט מגרמניה היתה מוחלטת וסופית. גלותה היתה עצם שלילתה של קשר ההשתייכות שלה עם מולדתה ותרבותה. לארנדט לא היה כבר לאן לשוב. זהותה הלאומית הגרמנית שאיתה היא הזדהתה נחרבה. מה שנחשף בגלותה היה העובדה שהלאום בקרבו חיה לא שימש לה כחוק מגונן אלא להיפך. ארנדט לא שבה לגרמניה גם שנים רבות לאחר שהמשטר הנאצי הסתיים. לעומתה, לסטודנט הארגנטינאי, כמו לקורטאסר עצמו וכמו גולים מפורסמים אחרים (נבוקוב, הנרי מילר, בקט ועוד), היה לאן לשוב בדימיונם. התרחקותם ממולדתם\תרבותם סבה על העובדה שגם בהתרחקותם השתמרה זהותם הלאומית. גלותם לא נבעה מחורבן הלאום אלא להיפך, היא הדגישה את חוזקו ואת הקשר אליו. עזיבתה של ארנדט, לעומת זאת, מסמלת את חורבנו של העולם שבתוכו היא גרה.

אני לא יודע אם אפשר להסיק מסקנות חד-משמעיות לגבי קשר ההשתייכות בין היחיד למולדתו מהמקרים של חנה ארנדט וחוליו קורטאסר. היו יהודים גרמנים אחרים ששבו לגרמניה לאחר תום מלחמת העולם השניה. היו גם ארגנטינאים שלא שבו לארגנטינה לאחר הסתלקותו של המשטר הרודני. האם המקרה של ארנדט מעיד על הזדהות רבה מדי בין הזהות האישית לזהות הקולקטיבית? האם המקרה של קורטאסר מעיד על כך שככל שהיחיד מרגיש חירות אישית רבה יותר ביחסו למולדתו כך יקל עליו להתרחק ולהתקרב אליה?

דיון

היקף מסה זו אינו מאפשר דיון מעמיק וממצה בשאלת היחס שבין עוצמתה ולכידותה של מדינת הלאום לבין יכולתם של יחידים להתרחק ממנה תוך שמירה על זיקה אליה. אולם, אני סבור כי ניתן לומר שדווקא חברות המגבשות לעצמן זהות עוצמתית המושתתת על תפיסה עצמית גבוהה, תובעות מאזרחיה נאמנות העשויה לבוא על חשבון חירותם של אותם אזרחים. אזרחים הבאים לפקפק בתפיסתה העצמית הבלעדית של אותה חברה ימצאו עצמם בסכנה של הגלייה ואף חמור מכך. מדינת הלאום התובעת מאזרחיה נאמנות חמורה ובוררת את הזכאים להשתייכות אליה בקפידה, תרחיק מעליה בדיוק את אותם אזרחים המסוגלים לחשוב באופן חופשי. ארנדט לא הצליחה להתגבר על המשבר ביחס ההשתייכות שלה לגרמניה. גם לאחר שגרמניה "שבה" לעצמה והתאוששה לכאורה מהמשטר הנאצי, ארנדט לא שבה אליה. הפגיעה בחווית ההשתייכות היתה אנושה מדי. ניתן לומר שארנדט לא הצליחה להתגבר על חווית הבגידה מצד מולדתה. קורטאסר, לעומת זאת, הצליח כנראה לשמר קשר גמיש יותר למול חווית ההשתייכות שלו והצליח לנוע בין מדינות שונות תוך כדי חקירת הקשר בין היחיד למולדתו מזוויות שונות. הוא נשאר נאמן לחווית חירות ואף השקיע עצמו במאבקים פוליטיים מגוונים בדרום אמריקה. עמדתו הפנימית היתה סלחנית יותר, אולי גם בזכות יכולתו לנוע בין מדינות על פי רצונו החופשי ולא רק כתגובה למשטר זה או אחר.

מדינת הלאום, אם כך, יכולה לגבות מחיר כבד מדי מאותם אזרחים המזהים עצמם בדבקות יתר איתה. אם מדינת הלאום נקלעת למשבר בו היא מאבדת עצמה לדעת על ידי תובענות יתר מאזרחיה, כנראה שמוטב אם נוכל לשמור עימה על יחס גמיש, שמא נאבד גם אנו.

מקורות

Arendt, H. (1946). That Infinitely Complex Red-Tape Existence: From a Letter to Karl Jaspers, in The Portable Hannah Arendt, Handsmorth: Penguin Books, pp. 20-31

Arendt, H. (1943). We Refugees, in Robinson, M. (Ed.) Altogether Elsewhere, London: Faber & Faber, pp. 111-119

Cortazar, J. (2000). The Final Exam, New York: New Directions Books

ארנדט, ח. (2013). המצב האנושי. תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד

קורטאסר, ח. (2013). קלאס. ירושלים: הוצאת כרמל

Text Copied to Clipboard