על הספה והשפה הפסיכואנליטית: פרויד עכשיו
כנס התכנית לפסיכותרפיה פסיכואנליטית באוניברסיטת בר אילן שנערך בתאריך 6.5.2021
אנחנו נמצאים בתקופה של חילופי משמרות, חילופי דורות. אנחנו מתחדשים אבל שומרים על המסורת.
פרופ' משה הלוי ספירו, מורי וחברי היקר, שהיה מנהל התכנית בעשרים השנים האחרונות פלוס, יוצא השנה לגמלאות ואני מחליפו בתפקיד מנהל התכנית. יחד עם זאת, הוא נשאר איתנו וממשיך להעניק לנו מחוכמתו וניסיונו. מורים טובים נוספים שהיו איתנו שנים רבות מגיעים גם הם השנה לפרקם ולצמתים חשובים בחייהם האישיים והמקצועיים ונפרדים מאיתנו. התכנית בבר אילן, שהיא התכנית הראשונה שהוקמה בישראל לפסיכותרפיה פסיכואנליטית, היוותה תמיד בית גידול וחממה וכשרונות רבים צמחו וימשיכו לצמוח ממנה. אנחנו מאחלים לכולכם בהצלחה.
בועדת ההוראה של התכנית בה חברים גם אסף לוריא ושירלי בן-שלמה, אנחנו עסוקים לאורך השנים בשאלה מה הם מהם העקרונות החשובים ביותר בתיאוריות הפסיכואנליטיות? אנחנו עסוקים בשאלה הזו כיוון שמהות התכנית היא בהקניית בסיס רחב ועמוק לנושאי הליבה של התיאוריות הפסיכואנליטיות. תמיד בריבוי. כל מי שאומר אחרת, הוא שרלטן.
כפי שניתן להתרשם מהסיליבוס הנמצא באתר באוניברסיטה, אנו אכן נותנים מענה רחב ועמוק לשאלה הזו.
מתוך כך אני רוצה להציע נרטיב מסויים אחד, וראיצה אחת קטנה המתבססת על עבודתו של אבי הפסיכואנליזה, פרופ' זיגמונד פרויד. כתיבתו הענפה של פרויד המשתרעת על פני מאות מאמרים, ממשיכה להוות השראה לדורות של מטפלים. בעשורים האחרונים, ניתן כמובן לשמוע שאלות ביקורתיות חשובות על התיאוריות שלו ועל הפרקטיקות שלעיתים התפתחו מהן. פרשנות ביקורתית של גוף ידע תיאורטי היא הכרחית למהלך למידה בריא. בתכנית שלנו, פרויד מקבל מקום נכבד. שני קורסים שנתיים מוקדשים להוראת התיאוריות השונות שהוא פיתח, זאת מתוך פרספקטיבה עכשווית תוך מתן דגש על הפרשנויות שונות שהוענקו לתיאוריות שלו במהלך השנים.
החלטנו השנה לקיים כנס זה ולהקדישו למחשבות על פרויד. הספה והשפה של הטיפול הפסיכואנליטי: פרויד עכשיו.
****
אני אפתח בנרטיב מסויים המתבסס על כתיבתו של פרויד, נרטיב המעסיק אותי כיום גם בהוראה וגם במחקר שלי. נרטיב המתבסס על שלושה מוטיבים: מיניות, פוסט-זכרון וטראומה.
אחרי תרצה ד"ר הילית אראל-ברודסקי על הרף העין של האמת – הפירוש הפסיכואנליטי המופחת
אחריה תרצה ד"ר שירלי בן שלמה - כשפרויד פגש את מקס גרף - טיפול בילדים והדרכת הורים מהנס הקטן ועד היום ולסיום, פרופ' משה הלוי ספירו ירצה על ההגדרה המוקדמת ביותר של פרויד לגבי המסגרת האנליטית.
*****
במכתב שטרם תורגם לעברית משנת 1899 כותב פרויד בן ה-43 לעמיתו באותה תקופה, רופא האף אוזן וגרון ויליאם פליס. חמש שנים מאוחר יותר, לאחר שפליס ממציא את התיאוריה שלו לגבי מחזוריות המיניות הגברית, מחליט פרויד לנתק עימו קשר שהחל להתרופף עוד קודם לכן בעקבות ניסיונותיו המסוכנים של פליס עם ניתוחי אף. אולם זה קורה מאוחר יותר. באוגוסט 1899, רגע לפני שפרויד מפרסם את ספרו הנודע ביותר, פשר החלומות, הוא עדיין רואה בפליס חבר נפש ועמית מוערך ביותר.
המכתב הזה מהווה רצף מהתכתובת המאד עשירה שבמהלכה הגה, עיבד וחידד פרויד את רעיונותיו שלשנים יהפכו לתובנות הפסיכואנליטיות כפי שאנו מכירים אותן היום. את המכתב הוא שולח לפליס יחד עם פרקי ההקדמה של הספר על החלומות, ומבקש מפליס את הערותיו על כתיבתו ומביע את הערכתו הרבה להערות קודמות.
הוא מתאר את חייו כאידיאליים. המכתב נכתב במהלך חופשות הקיץ שלו ושל משפחתו. הוא יוצא עם רעייתו לטיולים רגליים קצרים וארוכים ומרגיש טוב מלבד ... אותם מצבים (מצבי רוח?) אליהם הוא נופל (כך במקור) לעיתים. הוא משתף את פליס כי נענה להצעתו והעלים מהספר חלום גדול בו עסק והחליפו בכמה חלומות קטנים יותר. מה היה החלום הזה אותו צנזר פרויד? מה הוא בחר שלא לשתף? אנחנו יודעים כמובן שהעבודה על ספר החלומות החלה כמה שנים קודם לכן לאחר מותו של אביו של פרויד ובעקבות מצב הרוח הדיכאוני אליו הוא נקלע. רישום החלומות והאנליזה העצמית שפרויד עסק בה בניסיון להבין את מצבי רוחו ולהתמודד עם תהליך האבל שלו, מתועד בחלקו בספר. אולם חלקים רבים נמצאים עדיין בארכיון פרויד שאת רובו לא ניתן עדיין לחשוף לעיני הציבור. ארכיון זה, אותו התחיל ג'אפרי מאסון לפרסם בשנות השמונים, הוסתר שוב מעיני הציבור בעקבות הגילויים לכאורה שהוא חשף. מאסון היה לתקופה קצרה מנהל הארכיון אך בעקבות פרסומיו על הארכיון, הוא פוטר על ידי מנהלי העזבון, גוף שאנה פרויד הקימה לפני מותה ב 1982. מנהלי הארכיון האריכו את תקופת החיסיון על הארכיון, חיסיון שימשך בחלקו עד שנת 2113, בעוד תשעים ושתיים שנים...
בחזרה למכתב... הוא מתאר בפירוט את מעשיהם של ילדיו, אנה, אוליבר. מתילדה ומרטין, המשוטטים ביער ומחפשים אחר פטריות למאכל ובונים כל מיני מבנים ממשיים ומדומיינים בין עצי היער. הוא מקדיש כמה שורות לכל אחד מהם ומתאר למשל כיצד מרטין החל לכתוב שירה וכמעט מייד החליט שהוא אינו מתאים לכך. הוא מצטייר כאב קשוב, מסור לילדיו ומלא גאווה באופנים בהם כל אחד מהם מתפתח.
ואז הוא מגיע לפסקה שלשמה החלטתי לשלוף את המכתב הזה. אני מצטט (תרגום חופשי שלי):
... ככל שאני מתקדם עם עבודתי ומעמיק את זווית הראייה שלי עליה, כך אני מרוצה יותר. ועכשיו אעבור לנושא של הביסקסואליות! אני בטוח שאתה צודק לגבי זה. ואני מתרגל לאט לאט לרעיון שיש להתייחס לכל אקט מיני כתהליך בו מעורבים ארבעה סובייקטים...
חמש שנים מאוחר יותר, מפרסם פרויד את שלוש המסות על המיניות ומעורר מהומה רבתי בוינה הבורגנית ובמעגלי החברה בה הוא חי. את הקשר עם פליס הוא כבר ניתק, אולם חלק מרעיונותיו הרדיקליים של פליס כבר משגשגים במודעתו, כנראה שגם ברבדים הלא-מודעים של אישיותו.
כיצד נוכל להבין את אמירתו של פרויד כי בכל אקט מיני מצויים ארבעה סובייקטים?
ההסבר פשוט לכאורה – פרויד הכיר בכך שבכל אדם קיימים מרכיבים זכריים ונקביים המצויים בהרמוניה ובאיזון מסוים ביניהם. קיומם הוא למעשה עובדה ביולוגית, כפי שהוא כותב במהדורה מאוחרת יותר של שלוש המסות שהתפרסמה בשנת 1920.
שוב בתרגום חופשי שלי:
מידה מסויימת של אנדרוגניות אנטומית מתקיימת באופן טבעי. בכל זכר או נקבה נורמליים, עקבות traces של המין השני נמצאים, ומכך אנו מסיקים את קיומו של מבנה ביסקסואלי מקורי ראשוני שהתפתח מאוחר יותר למבנה חד-מיני, המשאיר בעקבותיו עקבות של המין השני שלכאורה התנוון.
פרויד המשיך והחזיק בתפיסה זו לה נתן ביטוי גם באחד ממאמריו המאוחרים ביותר "אנליזה סופית ואין סופית" שפורסם בשנת 1937. בתפיסה זו, מדגים פרויד לדעתי את תפיסתו הליברלית והפלורליסטית לגבי המיניות האנושית, תפיסה שראוי להמשיך ולחגוג אותה גם היום במאה העשרים ואחת.
אבל אני רוצה דווקא להתמקד בפרט אחר, מילה אחת, שהיא מבחינתי החוליה החשובה בנרטיב הזה שאני בונה היום. המילה עקבות traces.
פרויד מייחס חשיבות למשהו שהוא כמעט ונעלם ורק מבט קפדני ובהיר, כפי שמומלץ למטפל הפסיכואנליטי לאמץ, יבחין בו. העקבות של המין הנגדי.
ישנה כאן אמירה מטאפיסכולוגית ופילוסופית חשובה ביותר. בטיפול הפסיכואנליטי אנחנו עוסקים בדיוק בזה – בעקבות שחוויות המציאות השאירו במודע ובלא-מודע שלנו, אותן עקבות שכמעט ונעלמו אולם ממשיכות לייצר את השפעתן על חיינו היומיומיים. התעלמות מעקבות אלו, או גרוע מכך, הכחשתן או הדחקתן, תיצור פסיכופתולוגיה ברמות שונות של הנפש. מתן ייצוג לעקבות אלו ואלבורציה יצירתית וחופשית שלהן, תאפשר חיים מלאים יותר, הן ברמה התוך אישית והן ברמה הבין-אישית והחברתית.
מכאן אני מגיע למושג השני שרציתי להתייחס אליו הערב שהוא אכן האלבורציה של אותן עקבות שפרויד מתייחס אליהן. המושג הוא פוסט זיכרון, אותו אני מבחין מזיכרון מודחק רגיל בכך, אותו אני מגדיר כך:
פוסט זיכרון הוא ההכרה, תמיד בדיעבד, שאנחנו מונעים במציאות העכשווית על ידי אירועים שהתרחשו לפני הולדתנו. אנו מוצאים עצמנו נרדפים haunted, ומשחזרים דפוסי התנהגות, מערכות יחסים, רעיונות ורגשות שלא ניתנים להבנה רק על בסיס ההיסטוריה האישית שלנו והנסיבות העכשוויות. רק על ידי חקירה מעמיקה ניתן לגלות את השורשים הלא-מודעים וההיסטוריים של חזרתיות כפייתית repetition compulsion זו. כאשר שורשים אלו נחשפים, ניתן לעסוק בעבודת היזכרות postmemorial work. בלעדיה, דפוסים אלו עלולים להפוך להתנהגויות פתולוגיות הן ברמה האישית והן ברמה החברתית.
ניתן להביא לדוגמא את האופנים שבהם חוויותיהם של ניצולי השואה בישראל ממשיכות להשפיע הן על בני הדור השני, השלישי, הרביעי וכן הלאה באופן אישי והן על החברה כולה בישראל. ישנן כמובן דוגמאות היסטוריות נוספות כמו העבדות בארצות הברית ועוד.
התחלתי בהתייחסות למבנה הביסקסואלי הפרה-היסטורי שלנו ומשם לאופן שבו ההווה שלנו מונע על ידי אירועים שהתרחשו עוד לפני שנולדנו המעצבים את חיינו ואסיים במונח השלישי טראומה. מנוח ששומעים אותו הרבה היום אם כי יש עדיין מחלוקת משמעותית לגבי הפרשנויות השונו הניתנות לו.
אני חושב על טראומה באופן הזה: באותה שכבה פרה-היסטורית, טמונים עקבות האירועים של חיינו, או של חייהם של אנשים הקרובים אלינו, שאותם לא הצלחנו או לא יכולנו כלל, לעבד באופן מילולי או סימבולי והם נותרו טמונים כפצצות זמן הממשיכות לטקטק ולהתפתח ולשלוח את זרועותיהן לעבר האור, לעבר המודעות. המבנה של אותם אירועים והאופנים בהם הם משפיעים עלינו הם טראומטיים, כלומר יוצרים שסע וקרע ברצף הקיומי שלנו, במובן שהם לא נתונים לתהליכים השניניונים של השפה והרבדים הייצוגיים שנבנו מעליהם. קיימת שאלה גדולה האם הם בכלל ניתנים לייצוג שפתי וסימבולי הולם גם לאחר עבודת אנליזה מאומצת או שבמקרה הטוב ביותר ניתן לראות את פירותיהם החיוביות דרך מעשים אמנותיים ותרבותיים, כלומר דרך סובלימציה כזו או אחרת, ובמקרים הפחות טובים דרך מגוון של התנהלויות פתולוגיות וסימפטומים שונים.
אני רוצה להדגיש שבמהותה הטראומה היא לא מודעת. לא כל אירוע קשה ומכאיב הוא אירוע טראומטי. ניתן לומר שאירועים קשים המתרחשים ברבדים המודעים שלנו, עשויים להפעיל את אותן פצצות זמן המשסעות את השכבות העמוקות ביותר שחלקים הלא-מודעים של הנפש ובכך מייצרות גלי הדף הרסניים. החיפוש אחר הטראומה, אם כך, הוא תמיד חיפוש בעמקי הלא-מודע.
כך או כך, מורשתו של פרויד ממשיכה להזין את מחשבותינו התיאורטיות ואת הפרקטיקות הטיפוליות שלו במרחב של הפסיכותרפיה הפסיכואנליטית כאשר אנו נזכרים ועושים שימוש עכשווי במושגים שאותם הזכרתי כמו ביסקסואליות, עקבות, חזרתיות כפייתית, סובלימציה וטראומה ומוסיפים אליהם מושגים עדכניים יותר כמו פוסט-זיכרון postmemory ועבודת היזכרות.
את סרטון הכנס המלא ניתן לראות כאן
