• Rony Alfandary

Durrell, Exile and Alexandria (Hebrew)

Updated: Nov 5, 2020

This article was first published in Alaxon, 2020



1. לורנס דארל ורביעיית אלכסנדריה

במסה זו, המבוססת על ספרי "גלות וההתגלות: עיון פסיכואנליטי ביצירתו של לורנס דארל רביעיית אלכסנדריה", אבחן את את האופן שבו יצירתו של לורנס דארל (1912-1990), רביעיית אלכסנדריה, ניתנת לפרשנות בפרספקטיבה פסיכואנליטית ובעזרת כמה מהמושגים של דלז וגואטרי עליהם כתבו בספרם ספרות מינורית.

אין בכוונתי להכפיף מושגים אלו על היצירה הספרותית המסויימת הזו אלא להאיר בעזרתם את מה שאני חושב עליו כעל התמה המרכזית של היצירה – סיפור גלותו מרצון של המחבר כביטוי לנסיבות קיומו כאדם שנולד בהודו להורים ממוצא בריטי ובילה את חייו בניסיון לבטא את מורכבות שייכותו.

לורנס דארל הוא סופר שכמעט אינו ידוע בתודעה הישראלית של היום. אולם, הוא היה בהחלט מוכר בישראל של שנות השישים ואף תמך בתנועה הציונית. הוא כתב תסריט לסרט הבינלאומי הראשון שצולם בישראל במימון אמריקני, יהודית, בשנת 1962, שעסק בקורותיה של יהודיה ניצולת אושוויץ שהגיע לקיבוץ שמיר בצפון ישראל, בכיכובה של סופיה לורן. שתיים מארבעת נשותיו היו יהודיות.

רביעית אלכסנדריה נכתבה בשלהי שנות החמישים ומורכבת מארבעה כרכים, עוסקת בקורותיו של סופר בריטי צעיר המגיע לעיר אלכסנדריה במהלך שנות מלחמת העולם השניה. שנים אלו מהווים את שנות החניכה שלו במהלכן הוא נקלע לתסבוכת של מערכות יחסים שונות ולהתרחשויות פוליטיות שונות הנוגעות למנדט הבריטי במצרים ובפלשטינה. מהלך היצירה מערער על קיומו של נרטיב אחד לעלילה, המסופרת שוב ושוב מזוויות שונות. בכתיבת רביעיית אלכסנדריה הגשים דארל צורך לעבד את חוויית ההשתייכות המורכבת למולדתו – הממשית והבדיונית. יצירתו נשענה על תובנות פסיכואנליטיות של כמה הוגים שהיוו לו מקור השראה.

רביעיית אלכסנדריה, שבגינה היה דארל מועמד לפרס נובל בספרות בתחילת שנות השישים אך לא זכה, נחשבה כייצוג של התקופה המודרניסטית של שנות השישים באירופה ובצפון אמריקה, והיוותה מקור השראה לסופרים ולאמנים רבים, אולי גם בגלל התייחסותו הרומנטית של דארל לאהבה, והדגש ששם על ביטויים משוחררים של מיניות כמוטיב מרכזי בחייו של האדם.

עלילת הרביעייה נבנתה כעדות לתודעתו של דארל ועל כן יש מקום לחפש אחר אותם חלקים לאֿמודעים בה. אולם 'תודעתו' של המחבר אינה בגדר הוויה או ישות שניתן לאתר בין דפי הספר ולשרטט את קווי המתאר שלה בפשטות. הפרויקט של דארל פועל בדיוק לסכל מאמץ שכזה. דמות המספר ותודעתו מפוזרים ביצירה כזרם של אסוציאציות הנעות זו בעקבות זו, כזיכרונות העולים במחשבתו של אדם.

דארל נולד בהודו, בן למשפחה בריטית, ובגיל 12 נשלח על ידי הוריו לבריטניה כדי לרכוש השכלה ראויה. בגיל 25, בהשראת ספרו הראשון של הנרי מילר חוג הסרטן, החליט דארל לעזוב את אנגליה, שבה התגורר מגיל 11, ולפגוש את מילר בפריז. כך החלו מסעו הקיומי-ספרותי בחיפוש אחר מולדתו האבודה. לדעת רבים ממבקריו, רביעיית אלכסנדריה מהווה את גולת הכותרת של מסע זה.

קשה ואולי אף מוטעה לנסות ולסכם בכמה משפטים את העלילה המורכבת של רביעיית אלכסנדריה. אולם לטובת הקוראים שאינם מכירים את היצירה, ניתן לומר כי היא עוסקת במסעו הקיומי של גבר בריטי צעיר המוצא עצמו מעורב במערכות יחסית מורכבות עם מספר נשים באלכסנדריה של טרום מלחמת העולם השניה. נפתולי העלילה, המתוארים מנקודות נרטיביות שונות, מציעות כי הוא נקלע לתסבוכת פוליטית עלומה בה הוא משמש כלי משחק בידי המחתרת הקופטית במצרים של אותה תקופה הבאה למנוע מהרוב המוסלמי להשתלט על מצרים הנתונה תחת שלטון הבריטים. הזווית היהודית בסיפור מענינת – דארל אמנם כתב על המחתרת הקופטית אך למעשה התכוון לתנועה הציונית בארץ ישראל אולם הסווה את זהותה בכדי לא לפגוע בקהילה היהודית של אלכסנדריה של אותם ימים – היו אלו ימי פרשת לבון....

את רובה הגדול של רביעיית אלכסנדריה כתב דארל כאשר כבר גר בדרום צרפת עם אשתו השלישית, קלוד-ֿמארי, יהודייה מצרית מצאצאי משפחת מנשה, שהייתה מפורסמת במצרים של אותה תקופה בזכות עסקי הבנקאות שלה, אותה פגש לאחר שעזב את אלכסנדריה. עשר השנים שחיו יחד עד למותה הפתאומי של קלודֿמארי ממחלת הסרטן ב - ֿ1967, היו לכאורה המאושרות והיצירתיות ביותר בחייו של דארל. לצדה של קלוד-מארי, מצא דארל את 'מולדתו' האבודה. יחסיו עמה סיפקו לו את השילוב המתאים בין אהבה עזה, על מרכיבי התלות שבה, לבין החופש היצירתי לבטא את קולו הספרותי. שנות חייהם המשותפים היוו עבורו 'שיבה הביתה'.

כוכבו של דארל לא זהר שנים רבות בשמי הספרות העולמית. יצירותיו האחרות שהן בעלות ערך ספרותי לא מבוטל, לא זכו לאותה הצלחה מסחרית וביקורתית כשל הרביעייה. הוא בילה את שלושים השנים האחרונות של חייו בדרום צרפת, בבית שהפך להיות מוקד לעליה לרגל למעריציו הרבים.

הקסם שהשאירה אחריה רביעיית אלכסנדריה שמושך אליה עדיין קוראים עכשווים (הוא מוצא לאור שוב ושוב במהדורות חדשות ואף מתורגם לשפות חדשות) הוא אולי כיצירה העוסקת ביחס זה של האדם למקום שהוא נמצא בו, למקום שהגיע ממנו ולמקום שאיבד. שאלת השתייכות היחיד למקום כלשהו לא ממשיכה להוות אבן שואבת לדימיון האנושי.

2. פרשנות פסיכואנליטית של רביעיית אלכסנדריה

אנסה להתחקות אחר מקור קסם זה בעזרת קריאה מרובדת ופרשנית במקורות הגותיים שונים. בפתח ספרם של דלז וגואטרי שואלים השניים כיצד יש להכנס לתוך קריאה פרשנית של יצירת ספרות. הם מציעים כי התשובה לשאלה זו אינה כה משמעותית כיוון שכניסה מכל כיוון שהוא לתוך היצירה תביא את הקורא לתוך אותו מערך פנימי שלו נקודות כניסה ויציאה רבות.

כיצד אם כך ניתן להכנס לפרשנות יצירתו של דארל? הרבדים השונים של הקולות הנרטיביים בעזרתם מסופר המעשה, יוצרים סבך עלילתי רב שורשים שמזמין את הקורא לעקוב אחריו מתוך תקווה שהבנת מקור אחד של היצירה יבהיר את כללותה. מפתה במיוחד לנסות ולמצוא ביצירה את המבנה המכונן שלה, אותו מבנה שדארל הקים מתוך הכרתו התיאוריה הפסיכואנליטית עליה נשען.

דארל הבנה את היצירה כולה על בסיס תפיסתו את התיאוריה הפרוידאנית של הטופוגרפיה של הנפש. זיגמונד פרויד (1856-1939) יצר שני מודלים טופוגרפיים במהלך כתיבתו. המודל הראשון עליו כתב בשנת 1900 כחלק מספרו על פרשנות החלום מתאר את הנפש כמורכבת ממודע, טרום-מודע ולא-מודע. המודל השני עליו כתב בשנת 1923 מפתח את המודל הראשוני ומוסיף עליו את הסטרקטורה הכוללת את האגו, סופר אגו והאיד.

השפה הפסיכואנליטית נראת כמשתלטת על שפתו של דארל, שלא היה פסיכואנליטקאי בהכשרתו. להיפך, ברבים ממכתביו הוא ביטא סלידה והתנגדות לרעיונות הפסיכואנליטיים של פרויד והיה מוכן לקבלם באופן גלוי רק כאשר הם עברו שינוי דרך עבודותיהם של תלמידיו של פרויד כמו אוטו ראנק (1884-1939) ווילאם גרודק (1886-1934). אולם למרות התנגדות גלויה זו, שני הרעיונות המרכזיים של התיאוריה הפרוידאינית, מרכזיות המיניות בהתפתחות האנושית והדומיננטיות של הלא-מודע במוטיבציה האנושית, מבנים את היצירה כולה.

דארל מבנה את היצירה כולה כאילו שהיתה חלום על פי הפרשנות הפסיכואנליטית. הרובד הגלוי הוא הרובד בו המחבר משתף את הקורא בהרהוריו לגבי תקופת שהותו באלכסנדריה, יחסיו עם הדמויות שפגש שם ונסיונו להבין את נסיבות קיומו. הרובד הסמוי הוא המציאות הפוליטית אליה נחשף הקורא בהדרגה כאשר הוא מבין כי כל מאמציו של היחיד לשלוט בחייו הם חסרי משמעות ואוויליים כיוון שהוא למעשה נשלט על ידי כוחות גדולים ממנו. במקרה הזה, הכוחות הללו מיוצגים על ידי המטאפורה של העיר כישות חיה מצד אחד ועל ידי ההתרחשויות הפוליטיות באיזור.

הסטרוקטורה הפסיכואנליטית למעשה כובשת את רביעיית אלכסנדריה. היחיד אינו אדון לעצמו אלא נתון לכוחות פנימיים הגדולים ממנו. במקרה הטוב, הוא יכול להפוך אותם למודעים ובכך להכיר בטרגיות של חייו. במקרה הטוב פחות, כפי שקורה לאחת מהדמויות המרכזיות ביצירה, הוא מחליט כי הדרך היחידה לשלוט בחייו היא על ידי התאבדות. דלז וגואטרי מתייחסים לזיקה שבין האינדיבידואלי לפוליטי כמאפיין השני של ספרות מינורית. הם כותבים: "בשל המרחב המצומצם שלה, כל עניין אינידיבדואלי מקושר מייד לפוליטיקה" (עמ' 47).

שני נושאים אלו, השתלטות התיאוריה הפסיכואנליטית על שפתו של דארל והזיקה בין הפוליטי לאינידיבדואלי, מתארים לדעתי את מאבקו של דארל לכבוש לעצמו מקום של סופר עצמאי ונפרד.

הסטרקטורה הפרוידאינית הבסיסית של התסביך האדיפלי הייותה עבור דארל מרחב שממנו הוא יצר את תפיסתו העצמית כאדם וכסופר. הוא ציין את רגע הרחקתו מהודו כרגע בו החלה בדידותו הקיומית. התיאוריה האנליטית שימשה לו כדרך המלך למה שדלז וגואטרי מכנים: "הגורל העצוב... שתמיד מביא אותנו לזיכרון ילדות, ואף גרוע מכך, לפנטזמה." (עמ' 33)

הגורל העצוב של דארל מביא אותו לאמץ את השפה הפסיכואנליטית, אותה הוא מנסה להכחיש ולטשטש על ידי ביטוי הסלידה ממנה. לכל אורכה ורוחבה של היצירה ניתן לקרוא את מאבקו של הגיבור בחיפוש אחר דמות האב שממנה לא הצליח להפרד כראוי, כלומר בגילום אותו יחס אמביוולנטי המאפיין יחסים בוגרים פוסט-אדיפליים על פי הסטרוקטורה הפרוידאנית.

דארל בחר את השפה האנליטית כמבנה בתוכו הוא כותב מחדש את חייו כביטוי לנסיונו להתמודד עם דמות אביו. כתיבתו של פרויד הופך להיות הסימול של ציוויו של אביו שעל פי עדותו של דארל שאל אותו, כשנה לפני פרידתם, מה ירצה להיות בבגרותו. דארל השיב שירצה להיות סופר. שנה לאחר מכן, נשלח דארל לפנימייה היוקרתית באנגליה לכאורה בכדי להגשים את משאלת ליבו ולשפר את עצמו בכדי שיוכל להשיג את מטרתו. הוידוי למול האב הרחיק את דארל מאביו. שנים לאחר מכן, שפתו של פרויד שימשה את דארל בכדי לנסות לכונן את המרחב עליו הצביע לאביו כמקום אותו ירצה לאכלס בבגרותו.

דארל לא הפריד בין כתיבתו לבין חייו. הוא כתב בשביל לחיות. כפי שכותבים דלז וגואטרי: "בשל כך זה כל כך מרגיז, כל כך מגוחך, להפריד בין החיים ובין הכתיבה..." (עמ' 82-3) דלז וגואטרי מתייחסים באמירה זו לתשוקה לכתוב: "בכל מקום ישנה תשוקה אחת ויחידה לכתוב, אך זו אינה אותה תשוקה. בכל פעם הכתיבה חוצה סף, ואיתו סף עליון או תחתון. אלו ספים של עוצמות גבוהות יותר או נמוכות יותר, בהתאם לכיוון שבו חוצים אותן". (עמ' 82)

תשוקתו של דארל לכתוב, עליה הוא מדווח לראשונה כמתרחשת מול שאלתו של אביו קיבלה מימוש בזכות, או בגלל, שאביו תרגם אותה הלכה למעשה ופרש אותה בדרכו האופיינית למעמדו. בכדי שבנו יקבל את החינוך (הבריטי) הראוי ולא ילקה בחינוך הקלוקל של הקולוניאליסטים הבריטיים המתגוררים בהודו והנחשפים לסכנת התבוללות עימם, עליו להיות מורחק ממשפחתו הביולוגית ולהיות מוחזר לחיק מולדתו התרבותית. אביו של דארל מבצע מהלך של דה-טריטוריאלזציה כלפי תשוקתו של בנו. בשולחו אותו לאנגליה, הוא מנכר אותו לכאורה מתשוקתו. ניכור זה מייצר זיקה חדשה בין דארל לבין תשוקתו לכתוב.

שם, בלבה של מולדתו התרבותית, אותה כינה דארל בספרו הראשון אי הדייסה או המוות השחור, "זכה" דארל לתנאים המיוחדים שאפשרו לו להרגיש את ניכורו הקיומי שבכדי למלאו הוא פוצח בפרויקט הספרותי של חייו, כינון מולדתו הבדיונית (מושג שנהגה לראשונה על ידי סלמאן ראשדי).

3. הסופר הגולה והמולדת הבדיונית

מיהו הסופר הגולה? מה הם התנאים על פיהם ניתן להגדיר אדם כגולה? האם הגלות היא בההכרח מצב פיזי מוחשי או תפיסה תודעתית?

דארל היה על פי הגדרתו העצמית סופר גולה כיוון שבגיל 12 נשלח על ידי הוריו לפנימייה בבריטניה ממקום הולדתו בהודו. מוצאו הבריטי שאב אותו בחזרה לתוך המסורת של החינוך האנגלי למרות הזיקה האישית שחש כלפי החיים בהודו, אותם תיאר כגרסא של ספר הג'ונגל של רודיארד קיפלינג (1865-1936). דארל פיתח בעקבות הגלייה זו יחס אמביוולנטי כלפי מולדתו התרבותית, בריטניה, וכלפי מייצגה המובהק, אביו. יחס אמביוולנטי זה נותר בוסרי ולא קיבל ביטוי עקב מותו של אביו שנתיים לאחר מכן כאשר דארל היה בן 13, הרחק בפנימייה בבריטניה.

הפנטזמה שמונחת בבסיס היצירה של דארל היא הסיפור על גלותו. הזעם הקיומי שאותו הוא חש, ושעימו מתמודדו הדמויות השונות ביצירה, שכולן מהוות היבט כזה או אחר של דמות המחבר, הינו ביטוי ועיבוד של סיפור זה.

מסעו הקיומי של דארל ניתן לשרטוט על גבי מפה: הודו, אנגליה, קורפו, יוון, רודוס, קפריסין, מצרים, ארגנטינה, יוגוסלביה וצרפת. האם מסלול זה הפך אותו לסופר גולה? כדי להגדירו כסופר גולה היה על אחת מהן להוות את המולדת שגלה ממנה. ואולם הגדרת מי מהן כמולדתו של דארל היא משימה בלתי אפשרית. מדויק יותר לומר כי המעברים התכופים החל מגיל תשע הפכו את דארל לאדם שבעולמו פונקציית המולדת כמקום מוחשי לחזור אליו מהווה גורם בעל משקל סגולי נמוך למדי. דארל שמח להתגורר בכל מקום שאפשר לו תנאים פיזיים נוחים דיים כדי לכתוב. במובן הזה, הכתיבה היא מולדתו ובכך הוא ממחיש את אמירתו של דרידה כי "הלשון היא המולדת". דארל מצא סיפוק בחייו ביוון בשנות השלושים – האקלים הגאוגרפי היה לו נוח, המחיה זולה והסביבה החברתית סיפקה את התנאים הדרושים לו כדי לכתוב. ואולם מלחמת העולם השנייה כפתה עליו סדרה של מעברים למקומות שהוא חווה כגלות. לבסוף נמצאו לו שוב אותם התנאים שביקש לו בדרום צרפת, והוא לא היה מוכן עוד להיפרד מהם גם כאשר היו לו האמצעים לחיות בכל מקום בעולם. דארל שב ומצא את מולדתו בכתיבה.

מהו הקשר הזה עליו מצא עצמו דארל מערער בין היחיד למולדתו? בכדי להתמודד עם שאלה זו, יש להעמיק ביחס שבין אדם למקומו. כל אדם מקיים יחס משמעותי עם המקום שהוא נמצא בו באותו רגע נתון. ישנם רגעים בחייו של אדם שיחס זה נטען במשמעות סובייקטיבית מיוחדת, המקנה להם משמעות סגולית גבוהה יותר בסיפור חייו לעומת רגעים אחרים שתופסים משקל רב יותר בעיצובו ובתהליך הרפלקטיבי שהם מעוררים בו. רגעים אלו מהווים נקודות שיא או שפל בחיי האדם היוצר, ומשמשים לו בכתיבה השראה לעיבודם למבעים לשוניים המהווים מחד נקודות תקשורת עם הזולת ומאידך גם מעשים של ממש, מעין speech acts, כפי שטען אוסטין.

מעשים אלו מתייחסים לחוויית ההתפתחות וההתעצמות שרגעים אלו עשויים להוות עבור האדם, גם אם טמונות בהם חוויות קשות ומייסרות. אף שהמעשים בהכרח רבים ומגוונים, המשותף להם הוא שבאותו רגע היחס בין האדם למקום, שנראה היה טבעי ומובן מאליו, מתערער בשל נסיבות פנימיות או חיצוניות. התערערות אותו יחס שנראה היה טבעי חושף את האדם למורכבות היחס ולמלאכותיותו, ומוכיח לו כי מה שנראה היה טבעי ומובן מאליו הוא למעשה מלאכה מורכבת המותנית בנסיבות חברתיות ותרבותיות שונות. רגעים אלו הם לעתים קרובות רגעים של אובדן.

רגע זה בו המוּכָּר (homely) הופך לזר הוא רגע מכריע בתרבות המודרנית. מה שאבד, מה שהיה מוכר, מפנה את מקומו לחדש שהוא למעשה הכלאה (hybrid) בין הישן לחדש. יחס זה אינו סטטי גם כאשר מתבוננים ברגע נתון אחד, כמו למשל רגע ילדות שבו יחסו של האדם למולדת מקבל ממדים מיתיים כאשר הוא נזכר בו בבגרותו ומוצף בחוויית געגועים ואובדן, כפי שהיה דארל בעת שכתב את הרביעייה. יחס זה משתנה בהתאם לנקודה שנעצרים בה ומתבוננים באותו הרגע. מבטו הרפלקטיבי של האדם אל המקום שהוא בא ממנו, אל מולדתו, משנה גם את המקום וגם את המתבונן.

המקום החד-פעמי בהקשר זה הוא מולדתו של דארל, שאינה בהכרח מולדתו הגאוגרפית (הודו) אלא אותה חוויית השתייכות ראשונית שנתפסה אצלו כבסיס שממנו הוא צמח. בסיס זה היווה עבורו את המצע הראשוני שבו עוצבו חוויות חייו הראשונות, וביניהן קשריו המשפחתיים ויחסו לעולם. דארל התרחק או הורחק ממצע זה עם השנים אך הזיקה אליו נמשכה וביססה את יחסו לעולם:

"ללונדון הוא תמיד שב בהתרגשות העצומה של אוהב שהופרד לזמן רב מדי מאהובתו; הוא חוזר, במובן מסוים, כמי שזומן לחקירה... הוא אהב את לונדון ללא מילים, את האווירה המלנכולית שבה, אף שידע בלבו כי לא יוכל לחזור ולהתגורר בה לצמיתות. לונדון, המולדת לאדם האקסצנטרי ולנכה מינית... אין מה לעשות, היא חלק מאתנו – והיא השלם שגדול מסך פגמיו... היא הזינה אותו, התוגה; הוא חש את אהבת השועל לאדמתו".

דארל נכח במקום חד-פעמי זה באופן שלא ניתן לחוויה מחודשת, אך ניתן להתנסות בו בעזרת טכנולוגיה של שיעתוק (ע"ע וולטר בנג'מין) שבהקשר זה היא מעשה הכתיבה. כתיבתו של דארל, בין אם יצירות בדיוניות, חליפות מכתבים או כתבים אחרים, היא מאמץ לשעתק את אותה חוויה בראשיתית, את חוויית ההשתייכות הראשונית שלו.

לורנס דארל תפס את עצמו כמי שאיבד את המקום החדֿ-פעמי הזה ושאובדנו עיצב את חייו, את זהותו ואת כתיבתו. תפיסה זו עיצבה את זהותו העצמית כסופר גולה. רגע זה של יחסו למקום הולדתו כאל מקום שאבד לו כונן את עמדתו כמחבר רביעיית אלכסנדריה, ששימשה לו ניסיון לבדות מקום זה מחדש.

העיר אלכסנדריה משמשת לדארל מרחב פואטי ובמה לתהליכים נפשיים פנימיים שהוא תיאר במכתביו מתקופת שהותו בה ושכתב עליהם גם עשר שנים אחרי כן, בנסיבות אחרות לגמרי. אלכסנדריה מהווה את הטקסט וההקשר בו-זמנית, והם מקיימים ביניהם יחסים הדדיים.

העיר אלכסנדריה, כפי שהיא מצטיירת ברביעיית אלכסנדריה, היא המרחב הלימינלי של דארל, שבה ניסה לחולל את המעשה הבלתי אפשרי של השיבה. תפיסה כזו של מרחב השתייכות שאינו בהכרח גאוגרפי עולה בקנה אחד עם תפיסה אמביוולנטית של השתייכות של האדם למולדתו שאינה מאפשרת הצהרה לכידה ומהותנית לגבי היחס בין היחיד למולדת אלא חושפת פקעת של יחסים סבוכים.

ניתן לומר שדארל הוא דוגמא אחת של הקטיגוריה של הסופר הגולה, שהוא עצמו סימפטום של התרבות המערבית בעת המודרנית. הוא נושא בתוכו את זרותו בצורת השפה עצמה. כפי שכתבה קריסטבה: "הגלות יוצרת את סוג הבידוד שהוא הקרוב ביותר לחירות שסופר במאה העשרים יכול להשיג... תפקידו הנורמלי של הסופר המודרני הוא להיות גולה."

כמובן שמצב הגלות אינו ייחודי לסופרים בלבד. למעשה, חוויית הגלות היא מנת חלקם של מיליונים רבים וברוב המקרים זוהי חוויה מלאת סבל. גלותו של פליט אפריקני הנמלט ממשטר רצחני לארץ אחרת בחיפוש אחר גלות מדינית כלל אינה שקולה לגלותו של סופר המואס בתרבות שגדל בה ונוטש את ביתו ומולדתו בחיפוש אחר תנאי מחיה שונים. מדובר בחוויות קיומיות שונות בתכלית, הן בתנאים החומריים והן בהשפעתן על תודעתו של אותו אדם.

ברביעייה עצמה מתוארת הגלות כמצב שאפילו תושביה של העיר אלכסנדריה אינם יכולים לחמוק ממנו, עקב התהפוכות ההיסטוריות הרבות שעברו על העיר ושינו אותה לבלי הכר אפילו בעיני עצמה. מצב הגלות אינו רק תוצר של משבר היסטורי כזה או אחר, או ביטוי לתמורה תרבותית כלשהי, אלא המצב הבסיסי של העיר אשר צובע את חייהם של כל השוהים בה. אלכסנדריה היא גלות:

"ילידי אלכסנדריה עצמם היו זרים וגולים בתוך מצרים שהתקיימה מתחת לפני השטח המנצנצים של חלומותיהם, מוקפת במדברות חמים ומואצת על ידי דת עמומה שזנחה את תענוגות העולם הזה: מצרים של סחבות ופצעים, היופי והייאוש. אלכסנדריה היא עדיין אירופה – בירת אירופה האסייאתית, אם יכולה להתקיים הוויה כזו... [היא] השירה המופלאה והדרמה הגרוטסקית של חייהם של הגולים המצויים בין נסיבותיה".

אף שחוויית הגלות אינה כאמור נחלתם של סופרים בלבד, הם אלו המותירים אחריהם ברוב המקרים עדות כתובה שניתן להתחקות בעזרתה אחר האופן שבו השפיעה גלותם על חייהם וכוננה אותם. ברבים מהמקרים שבהם נכתב על אודות סופרים גולים, נוצר רושם המעורר לעתים אי נוחות. על סופרים כג'וזף קונרד, ג'יימס ג'ויס, הנרי ג'יימס וּולדימיר נבוקוב ניתן לטעון כי כוחות היצירתיות מתחילים בגבולותיו של הניסיון המצטבר שלהם, וכי גלות אינה רק בעיה מטפורית בדרכו של הדמיון היצירתי אלא חומר הגלם והמקור העיקרי שלו, נוצר הרושם כי מדובר בתחבולה לשונית. אין כל כורח בגלות גאוגרפית כדי לעורר את כוחות הדמיון. יצירות ספרות נפלאות החוקרות חוויות ניכור עמוקות נכתבו בידי סופרים כמו מרסל פרוסט או פרננדו פסואה, שלא עזבו את עיר מולדתם או לפחות לא התרחקו ממנה מאוד. חוויית הגלות, גם אם התחילה כשבר תרבותי ואישי, משנה את מעמדה ביחס למי שמספר עליה. היא יכולה להיתפס כחוויה הבראשיתית שכנגדה מעמתים שינויים עתידיים. היא מייצרת שדה מושגים חדש שאינו שרוי כבר בחוויה הטראומטית המוקדמת.

הדמיון הגלותי מרמז כי הניתוק מהמולדת משול לניתוק מעולם התוכן של הסופר. ניסיונו של הסופר לשוב אל מולדתו מתבצע דרך מעשה הכתיבה – ניסיון שמטבעו אינו מעשה של שיבה ממשית אלא של הגשמה לשונית. חוויית המולדת נתפסת כמדכאת ואינה מאפשרת התמסרות ליצירה, בעוד השהייה בגלות יוצרת לכאורה את התנאים המתאימים ליצירה. מנגד, הגלות מנתקת בין הסופר לבין תנאי קיומו הבראשיתיים, שמהם נובעת יצירתו מלכתחילה. בכך הופכת חוויית הגלות עצמה למוטיב מרכזי במעשה היצירה.

התרחקותו של אדם ממקום היוולדו, כפי שקרה לדארל, אינה אפוא התרחקות בהכרח מתרבותו או הפניית גב למסורתו. הגלות יכולה לשמש מטפורה למצבו הקיומי של כל אדם המתרחק ממקום היוולדו. כל מעבר בחייו של אדם מביא לשינוי, אך לא בהכרח מהווה גלות. גלות היא נסיבות מסוימות שבהן אדם אינו מתגורר במקום היוולדו מסיבות שונות.

הגלות יכולה להיות אם כך מצב תרבותי-פוליטי שבו אדם מתרחק או מורחק ממקום היוולדו עקב נסיבות חברתיות המונעות ממנו להמשיך להישאר במקום זה. תהליך כזה מבודד אותו מן המשפחה ומן החברה. הגלות היא גם חוויה סובייקטיבית המתארת מצב נפשי, קוגניטיבי ורוחני של האדם ביחס לסביבתו ולחוויית העצמי שלו.

בה בעת הגלות היא מסע ומפגש עם כל מה שאינו מוכר לאדם, מפגש עם החדש והשונה, בתוכו ומחוצה לו. הגלות טומנת בחובה אפשרות לשינוי ולגילוי עצמי. חוויית הגלות עשויה לדחוף אדם ליצור לעצמו הזדמנות לשוב, בין אם באופן ממשי ובין אם במסע לגילוי העצמי.

בהקשר פסיכואנליטי ניתן לטעון כי חוויית הגלות היא חוויה מעשירה, באופן אירוני, כיוון שהיא מספקת לסופר הגולה נקודת מבט מרוחקת על הסביבה האמנותית ועל הקהילה שבתוכה גדל. חוויה זו היא הרסנית ויצירתית במידה שווה, ומאפשרת התבוננות 'מפרקת' (defragmented) בשאלת זהותו של הסופר. פירוק זה, כחוויה קיומית המתקיימת גם במצבים שאינם מושתתים על חוויית הגלות, מהווה מרכיב מהותי בזהותו של כל סופר ויוצר.

דרידה, בספרו "על הכנסת אורחים, קושר שאלות אלו אל האופן שהתרבות מדירה מתוכה את מה שנתפס כחריג, כנוכרי, ובכך מגדירה את גבולות ההשתייכות אליה. הוא קושר קשר ישיר בין עובדת הנוכריות, הגלות והעקירה לבין השימוש בשפת האם ומצביע על חוויית המולדת כעל חוויה אינהרנטית. הוא מעלה את השאלה לגבי היחס בין דארל לבין שפת האם שלו, האנגלית, שבה כתב כל חייו, גם כאשר כתב על אודות חוויית גלותו ותלישותו מהתרבות האנגלית:

"מהו הדבר ששמו הלשון, זו המכונה 'שפת אם', זו שאדם נושא אתו, זו שגם נושאת אותנו מלידה ועד מוות? האין היא מגלמת את הבית שאינו עוזב אותנו לעולם? את הפרטי או את הקניין, לפחות הפנטסמה של קניין אשר – קרוב ביותר לגופנו, ואנחנו שבים לשם תמיד – מחולל את המקום היותר קבוע, סוג של נוה נייד, בגד או אוהל? שפת האם הנזכרת, האין היא מעין עור שני שאנחנו נושאים על גופנו, בית נייד? אבל גם בית נייח שכן הוא זז אתנו?"

פדיה (2011) מבחינה בין ההקשר האינדיבידואלי להקשר הקולקטיבי של רעיון הגלות כפי שהוא מנוסח בסיפורים מיתיים. גלותו של דארל נושקת לשני הקשרים אלו. ההקשר האינדיבידואלי של גלותו האישית של דארל מתבטא בכך שגם ממקום גלותו הקולקטיבי הזה הוא הוגלה ונשלח למסע חיים בחיפוש אחר חוויית השתייכות חדשה או לשחזור חוויית השתייכות אבודה. חוויית הגלות הפכה עבורו לחוויית המוכר. השתייכותו למקום בראשיתי שיכול היה לקרוא לו מולדת התערער. חוויית הגלות הפכה לטבע שני עבורו ובמובן משמעותי הפכה גם לביתו. הוא היה פליט שהנֵכר הפך לביתו כאשר כתב כי למרות הכול, מוזר היה למצוא עצמו כך לבד בתוך העיר, כמו פליט על חוף מוכר.

הסופר הגולה הוא אדם היוצר בגלות חוויה תרבותית חדשה, שהיא בבחינת יצירת תרבות או מולדת בדיונית המקיימות יחסי זיקה עם תרבות האם ועם התרבות המארחת. מעשה הגלות הוא בו-זמנית הצבת שאלה לגבי השתייכותו של האדם וגם הצבת פתרון, או פתרונות, למצב הקיומי שחוויית הגלות מייצרת. חוויה תרבותית חדשה זו היא במקרה דנן הכתיבה של רביעיית אלכסנדריה. בעצם כתיבת היצירה העמיד דארל את טראומת הגלות שלו במרכז התהליך הרפלקטיבי שלו.

רביעיית אלכסנדריה מבטאת את שאיפתו של דארל להראות כי התהליך היצירתי-קיומי שלו נועד למציאת משמעות בחיים. דארל כתב כיוון שללא הכתיבה חש מנוכר. הכתיבה שימשה עבורו אמצעי השרדותי חיוני. כתיבה היוותה עבורו את הבית ששאף כל חייו לחזור אליו. ומעבר לכל ניתוח או פרשנות, זוהי יצירת ספרות יפיפיה הכתובה בשפה עשירה ועזת-מבע שתקח את כל מי שנכנס בין שעריה למסע קיומי עמוק ומלא הפתעות. דרך נפלאה להעביר את חודשי הקיץ בהעדר היכולת לטוס למקומות רחוקים ...

מקורות

אלפנדרי, רוני 2016, גלות והתלגות: עיון פסיכואנליטי ביצירתו של לרונס דארל רביעיית אלכסנדריה. ירושלים: הוצאת כרמל

דלז, ז'יל וגואטרי, פליקס, 2005, קפקא – לקראת ספרות מינורית, תל אביב: רסלינג

דרידה, ז'. (2007). על הכנסת אורחים. תל אביב: הוצאת רסלינג, עמ' 108–109.

פרויד, זיגמונד,(2007) 1900 , פירוש החלום, תל אביב: עם עובד

Durrell, Lawrence, 1962, The Alexandria Quartet. London: Faber & Faber

MacNiven, Ian. S. 1998, Lawrence Durrell: a Biography , London: Faber & Faber, p. 243

Recent Posts

See All

Text Copied to Clipboard