First published in Vol 40 No. 2-3 of Society and Welfare, pp. 233-237
על הנפש בחברה הישראלית - כאשר המוכר הופך להיות זר… לתמיד….
התפרצות מגיפה ה – Covid-19 בחודשים הראשונים של 2020 פגעה פגיעות רבות במרקם החיים האנושיים בכל כדור הארץ. הקשר הבין-אישי, המשפחתי, החברתי והאינטימי, מרכיב קריטי לבריאות נפשית, הפך להיות מאופיין בחרדה ואי-ודאות כך שכל מה שמוכר לנו הכיל בתוכו חווית איום קיומי. אופני התמודדותנו עם האיום הזה, מבחינה אישית וחברתית, מראים אולי את יכולותינו להסתגל לכמעט כל מצב אך גם מעלים השערה שאולי האיום שבמוכר אינו כך זר להוויתינו.
פרויד כתב על מושג האל-ביתי unheimlich כבר בתחילת המאה הקודמת ואפיין אותו כמצב שכיח למדי בו מה שנראה לנו מוכר ובטוח עלול להתגלות כמאיים ומבעית (פרויד, 1919). כך, טען פרויד, נוצר היחס האמביוולנטי שלנו כלפי כל מי שאינו אנו ואף כלפי חלקים של עצמנו. חוויה פרדוקסלית זו מלווה אותנו באופן בלתי נמנע לכל אורך חיינו.
השינוי בדפוסים החברתיים והמקצועיים שלנו המונע על ידי כפייתו של פרדוקס זה כבר נראה מכל עבר. מפגשינו החברתיים והמשפחתיים כבר אינם ספונטניים ומשוחררים כפי שהיו בעבר. כל אחד ואחת בוחר לפרש את ההנחיות לגבי הריחוק הפיזי, עטיית המסיכות והשמירה על ההגיינה האישית באופנים התואמים יותר את העדפות ליבו מאשר ראציונל ברור ועקבי.
לצד נטיית ההתכנסות בקפסולות שונות במקומות העבודה, הבילוי והמשפחה, אנחנו גם עדים בחודשים האלו למגמה של אי-נחת חברתית עממית מהאופנים בהם מוסדות השלטון מתמודדים עם תוצאות התפרצות המגיפה. אני מציע כי מדובר בביטוי נוסף של המתח שבין המוכר לזר. בתקופה זו כאשר נדרש שיתוף פעולה חברתי בכדי להתמודד בהצלחה עם האיום הרפואי והכלכלי הממשי, ניכרים אותם הסדקים הקיימים בתוך החברה הישראלית על שלל גווניה. המתחים אינם חדשים, אולם מועצמים על ידי חווית האיום מהזרות שהופעתו של הנגיף "האחר" מייצגת בחיי כולנו.
הצורך באמנה חברתית מתחדשת, בחמלה וסיוע לחלקים המוחלשים בתוכנו ובקשב לחרדות הקיומיות המשותפות, מעולם לא היה דחוף יותר. כפי שחוסנו של היחיד נבחן בעת מצוקה, כך גם נכון לגבי החברה בה אנו חיים. אנו יודעים שבמקרים של איום חיצוני, נחשפים כל אותם סדקים התפתחותיים בנפשו של היחיד. במקרים בהם סדקים התפתחותיים אלו לא טופלו, אנו עדים לתגובות פתולוגיות של היחיד כלפי עצמו וסביבתו. באופן דומה ניתן לראות כיצד החברה הישראלית כולה, כנפש אחת המורכבת מכל אותם יחידים וקבוצות שהופכים אותנו לחברה אחת, מפגינה את כל הסדקים ההתפתחותיים שהצטברו במהלך שבעים השנים האחרונות מאז קום המדינה.
איזה אופק ניתן לדמיין בכל הנוגע להתמודדות של החברה ושל היחיד עם המורכבויות הנפשיות הנובעות מהעצמתם של סדקים אלו, הן במרקם האישי ווהן במרקם החברתי? כיצד נדע להכיל ולווסת את השפעת הזר-שבתוך-המוכר על בריאותינו הנפשית הטובה-דיה? האם נדע להרחיב את תודעתנו הפלורליסטית למול החדש או שמא ניסוג לתוך תפיסות שמרניות מצמצמות כהגנה השרדותית? מעבר לתשובות האפשריות הרבות לסוגיה זו, אנו כבר מוצאים עצמנו מתמודדים עם אי-ודאות לגבי יכולותינו להציע וליישם את הגישות הטיפוליות השונות שהתגבשו במאה השנים האחרונות.
"הריפוי בדיבור" כפי שנהגה על ידי מטופלתו של פרויד, ברטה פפנהיים, מצריך את נוכחות הצמד הטיפולי באותו מרחב פיזי (סקירה אודות ספרה של פפנהיים על ידי שירלי בן שלמה מופיע במדור הספרים בחוברת זו). אולם היום, בעקבות ההגבלות החברתיות, אנו מוצאים עצמנו תוהים אם אכן הדבר מחויב המציאות. התפתחות התרבות הדיגיטליות בפלטפורמות השונות כבר מציעה לנו פרקטיקות טיפוליות שמייתרות את התנאי הבסיסי הזה. תוכנת זום היא דוגמא אחת ומעודד לראות כמה מהר למדנו כולנו לעשות בה שימוש ואף למצוא בה יתרונות, למשל, ליחידים המוגבלים בתנועתם מסיבות שונות. אך אם תוכנת הזום היא פתרון טכני לקושי (הזמני) למפגש פנים אל פנים, ישנם פתרונות אחרים המהווים מהפכה של ממש.
פתרון אחד הוא תוכנת "הצ'אט הטיפולי" בה מטופל יכול ליצור קשר עם מטפל בשר ודם ולנהל איתו שיחות טקסטואליות היכולות, אך לא חייבות, להיות מלוות במפגש ויזואלי דרך המצלמה. התגמול למטפל, בשיטה זו, הוא בתעריף המונה את מספר המילים ומתגמל את המטפל בתעריף של כשלושים דולר על כל אלף מילים שהוחלפו בדיאלוג הזה.
פתרון אחר, רדיקלי עוד יותר, היא אפליקציה בה אין כלל נוכחות אנושית. הפונה מקליד את מצוקתו וכמה מאפיינים ביוגרפיים ואלגוריתם מתוחכם מנתח נתונים אלו ומנהל "שיחה" עם הפונה. גם כאן, התשלום הוא על פי מדד כמותי. "התהליך" הטיפולי ימשך כל עוד הפונה מפיק ממנו תועלת.
לכאורה, פתרונות דיגיטליים מבריקים שנועדו כדי לעזור לנו להתמודד עם מציאות חיינו חדשה. נשאלת השאלה, האם עולם המושגים התיאורטי הקיים לרשותנו, הכולל מושגים כמו "מסגרת טיפולית" ו-"העברה והעברה-נגדית" יהפכו להיות אנרכרוניסטיים לאורן של פרקטיקות חדשות אלו?
ניתן אולי לגחך, אולם חשוב לזכור כי לפני הופעתם של המושגים הפסיכואנליטיים בתחילת המאה העשרים, טיפול נפשי תואר בעזרת מונחים של חטא מוסרי, קשירה, הרעבה, ענישה פיזית ועוד, כך שמי יודע באם המושגים המשרתים אותנו היום יתפסו גם הם כמיושנים ואף מזיקים בעוד כמה שנים (ויצטום ומרגולין, 2017).
ואולי המסקנה שעלינו לקבל מהתרחשויות אלו היא שאי-הודאות הפכה להיות הודאות היחידה מולה אנו מתמודדים. הבריאות הנפשית של כולנו, והיכולת של אנשי טיפול בזירות השונות, פרטנית, קהילתית ושיקומית, להישאר רלוונטיים כסוכני שינוי תלויה בנכונותינו לחיות עם אי-ודאות זו.
אם נהיה אופטימיים לגבי השלב הבא ונניח שיימצא חיסון לוירוס הנוכחי ואף טיפול יעיל, האם נוכל באמת לשוב לשגרת חיינו האישיים, המשפחתיים והמקצועיים כאילו לא קרה דבר? או האם התפרצות הביטוי של הזר-שבמוכר השפיעה באופן שאינו הפיך על יכולותינו לתת אמון בזולת?
כעובדים סוציאלים, גדלנו על הערך של העצמה והיכולת להתפתח מתוך משבר. החברה האנושית נמצאת כיום במשבר שכמובן מוקדם מדי להעריך את מימדיו ועומק השפעתו. יכולתינו להתגבר על נזקי המגפה השונים תלויה במידת העמידות הנפשית שלנו, כיחידים וכחברה. רק הזמן יאמר באם הטלטלה הביאה להתפתחות והעצמה של ערכי החירות, השיוויון והאחווה עליהם מושתתות החברות הדמוקרטיות של העת המדרנית או שמא נגלוש למצבים חברתיים פתולוגיים של אימה, שנאת האחר וצמצום.
בשנת 2004, יצא לאור ספר שירים ראשון מפרי עטי "בזכות הספק". מעולם לא התיימרתי ליכולות נבואיות, אבל לאור השיר הזה ששלפתי מבין דפיו, אולי בכל זאת?
לאור המצב
יֵשׁ לְהַכְרִיז עַל עֲלָטָה
בְּכָל הָאֲזוֹרִים הַמֻכָּרִים
לְהִמָּנַע מִמְקוֹמוֹת צִבּוּרִיִּים
עַד שֶׁלֹא תִּתְבָּרֵר אֵיכוּת הָאֲוִירָה הַמִּתְגַּבֶּשֶׁת.
מוּתָרוֹת תְּנוּעוֹת פְּנִימִיּוֹת
בְּתוֹךְ חֲדָרִים שֶׁחֲשִׂיפָתָם לַסַכָּנָה מְבֻקֶּרֶת.
לְהֵרָתַע מִמַגָּעִים עִם זָרִים
לְתַחֵם אֲזוֹרֵי שִׁיטוּט
לִבְחֹר בִּזְהִירוּת עֲרוּצִים
לַחְקֹק בַּזִכָּרוֹן מִקּוּם הַתְּרוּפוֹת
לְהִזָּהֵר מֵעֲרִיכַת תָּכְנִיּוֹת
לְחֻפְשָׁה מְמַשֶּׁשֶׁת וּבָאָה.
לְהָכִין מְזֻמָּנִים.
מקורות
אלפנדרי, ר. (2004). בזכות הספק. תל אביב: קרן יהושע רבינוביץ לאמנויות
ויצטום, א. ומרגולין, י. (2017). פרקים בהתפתחות הפסיכיאטריה. זיכרון יעקב: אתי בחור הוצאה לאור
פרויד, ז. 1919 (2012). האל-ביתי. תרגום: רות גינזבורג. תל אביב: הוצאת רסלינג
Concerning Israeli Psyche – the uncanny dimension of Covid-19
Freud’s uncanny seems most appropriate when trying to assess and appreciate what the pandemic Covid-19 has done to our emotional well-being, both as individuals and as a society. All that has been familiar and comforting, like social contact, has since become threatening. We are faced with no ways of offering emotional and social support to one another. Will some them usher in new Post-human approaches that will forever transform our most intimate interactions?
Rony Alfandary
