This article as published in "Nichuta" (Gently), Pardes-Hanna Magazine for the Elderly, October 2021
על הבדידות בגיל השלישי
סיום
מַה זֶה שֶׁמַּחְלִים
מוֹצֵא מֵחָדָשׁ חַיִּים
בְּבַיִת הָעָלְמִיןמְרֻשָּׁת הָאֵקָלִיפְּטוּסִים
מְסֻיָּט בְּתוֹךְ צְוָחוֹת הוֹלְכֵי הַאִבּוּד.
אִשָּׁה שֶׁנוֹתְרָה לְבַדָה עִם חוֹבוֹת
מִתְחַכֶּכֶת בְּהֶעְדֵּר גּוּפְךָ בַּלַיְלָה
חוֹלֶמֶת בַּלַיְלָה אֵת מִלּוֹת אַהֲבָתְךָ וּמְחַיֶּכֶת.
בַּבֹּקֶר, מְכִינָה חֲבִיתָה וְשָׂמָה עַל הַצַּלַּחַת.
בִּתְּךָ תֹּאכַל, גַּם הִיא אוֹהֶבֶת.
חַיִּים וְחַיִּים פָּחוֹת.
יָבוֹא בֹּקֶר אֶחָד שֶׁבְּמַהֲלָכוֹ כְּבָר לֹא תִּזָּכֵר.
על מה אנחנו מדברים כאשר אנחנו מדברים על בדידות? האם מדובר במצב קיומי חריג המתרחש בעקבות אובדן של אדם קרוב או שינוי קיצוני בנסיבות החיים או אולי מאפיין בסיסי, אוניברסלי ושכיח של החוויה האנושית, במיוחד בעת המודרנית?
האם ניתן לאפיין את הבדידות, בין אם היא חריגה או אוניברסלית, באופן אחר כאשר אנחנו מוצאים אותה בקרב אוכלוסיות של אנשים מבוגרים? האם בדידותו של הקשיש בן ה-75 שונה מהותית מבדידותו של הילד בן ה-8 או הצעיר בן ה-29?
כמובן שאין סתירה הכרחית בין ההגדרות השונות של מצב הבדידות והן יכולות להתקיים זו לצד זו, כמנעד ספירלי עליו כל אחד מאיתנו יכול למצוא עצמו, בכל גיל. יחד עם זאת, אין ספק כי בגיל השלישי, חלק ממאפייני וגורמי הבדידות הם ייחודיים.
הגורם הראשי לבדידות בגיל השלישי הוא כמובן אובדן של אדם קרוב. בין אם מדובר באובדן כתוצאה ממוות של בן או בת זוג, התרחקות גאוגרפית של צאצאים או פגיעה ביכולת החברתית, השלכות האובדן יכולות להיות קשות.
אדם שאיבד את בת או בן זוגו, מוצא עצמו אולי לראשונה בחייו ללא הנוכחות המוכרת שליוותה אותו לאורך חייו הבוגרים. גם במקרים בהם הזוגיות לא היתה הרמונית, היא קיימה מסגרת חיים יציבה שניתן היה לסמוך עליה, גם כאשר היא היוותה מטרד מסויים. רבים המקרים בהם אדם שאיבד את בן או בת זוגו בגיל מבוגר מפתחים תסמינים דיכאוניים לאחר תום תקופת האבל. תסמינים אלו יכולים להיות קלים ואולי אף ברי חלוף בעזרת תמיכה חברתית וטיפול רגשי, אך גם יכולים להתעצם למימדים פתולוגיים ובמקרים קיצונים אף להביא למחשבות ואף מעשים אובדניים.
עלמין
הַיָמִים יַעַבְרוּ בַּסָךְ
יִרְדְּפוּ אֵת צִלָּם.
מִנְיָן הַשָׁעוֹת יַתְמִיד
לֹא יְהַסֵּסבְּמִקְצָבוֹ הַנוֹכְחִי.
מַכְבֵּשׁ הַהֹוֶה יִדְרֹשׁ אֵת שֶׁלוֹ.
וּבְמָקוֹם אַחֵר תִּהְיֶה פְּעִימָה כְּנוּעָה יוֹתֵר
סְרוּגוֹת יִהְיוּ בָּהּ הֲפוּגוֹת
וְאַפְלוּלִית שֶׁתַּעֲלֶה
כָאֲשֶׁר עֵינֶיךָ יֵעָצְמוּ וְיִפָּקְחוּ
יֵעָצְמוּ וְיִפָּקְחוּ
בְּעֵינֵי אוֹהֲבֶיךָ.
דַּרְכְּךָ אֵינָה מִסְתַּיֶּמֶת בְּשׁוּם מָקוֹם
אֶלָּא מִתְרַחֶבֶתוְנִפְרֶשֶׂת
לְתוֹךְ מֶרְחָב הַלֵב הַגָּדוֹל שֶׁסִמַּנְתָּ לָנוּ בְּחַיֶּיךָ.
זיגמונד פרויד, 1856-1939, אבי הפסיכואנליזה ואולי ההוגה המשפיע ביותר על התרבות המערבית במאה השנים האחרונות, עשה אבחנה חשובה בין אבל לבין דיכאון. בשני המקרים מדובר על תגובה רגשית טבעית לאובדן. מה בכל זאת מבחין בין השתיים, שאל פרויד? התשובה היתה באופן שבו תגובת האבל פוגעת בדימוי ובהערכה העצמית של האדם האבל. במקרים בהם, תגובת האבל נמשכת זמן רב ומעורבת בתוכה חווית אשמה ופגיעה עצמית, הרי שנוכל לדעת שמדובר באבל שחורג מתגובה סבירה ובתחילתו של תהליך דיכאוני שיש לטפל בו.
חשוב, יחד עם זאת, להזכיר, כי אבל מתמשך שלעצמו, כלומר שמירה על קשר רגשי אינטנסיבי עם הנפטר, אינה בעייתית כלל וכלל. בניגוד למה שהיה נהוג לחשוב בעבר, אין באמת השלמה מלאה עם מותו של אדם אהוב. הקשר עם הנפטר נשמר ומקבל ביטוים ייחודיים אצל כל אדם ואדם גם שנים רבות לאחר מותו.
האדם הקשיש הבודד המקיים קשר רגשי עם האדם האהוב אותו הוא איבד אינו זקוק להפגת הבדידות בכדי שקשר זה יאבד את משמעותו. הצורך בהפגת הבדידות נובע דווקא ממקורות אחרים שהם החיבור לחיים ולהווה. הקשר עם הנפטר אינו בא על חשבון התשוקה הנמשכת לחיים.
בדידות יכולה להתקיים בחייו של הקשיש גם במקרים אחרים מלבד אובדן. כמובן שישנם אנשים שלא הקימו זוגיות מלכתחילה ולכן ניהלו את חייהם באופן עצמאי וללא קשר זוגי. כמובן שאין הדבר אומר שאין להם קשרים חברתיים משמעותיים המעניקים משמעות לחייהם, אולם עם חלוף השנים, קיימת אפשרות סבירה למדי שהם ימצאו עצמם מתרחקים מאותם חברים שהיוו משענת עבורם. זה יכול להיות בגלל שאותם חברים בעצם חלק ממערך משפחתי בו הם מושקעים יותר ויותר או בגלל סיבות אחרות כמו מחלה, מעבר גיאוגרפי וכדומה. האדם הרווק שנהנה במהלך רוב חייו מקשרים חברתיים ענפים עם חברים נשואים, עשוי למצוא עצמו לרבות הימים מתקשה יותר ויותר לקיים את אותם קשרים בצורה מתגמלת והדדית.
אזכרה
כְּבָר יָמִים רַבִּים חָלְפוּ מֵאָז נְפִילָתְךָ
וַעֲדַיִן בּוֹכִים וּבָאִים.
הַקֶבֶר חָתוּם בְּאֶבֶן גְּדוֹלָה
אֵין בָּא וְאֵין הוֹלֵךְ.
שְׁתִיקָתְךָ מְעִירָה בְּאֶמְצַע הַלַּיְלָה
מִמֶתַח הַצִפִּיָּה לְמוּל מֶלְקְחֵי הַצַעַר הַמְּדֻיָּקִים
שֶׁנּוֹגְסִים בְּכָל פִּסַּת זִכָּרוֹן שֶׁהִשְׁאַרְתָּ.
כְּמוֹ כָּל כָּךְ הַרְבֵּה פֵּרוֹת בַּקְעָרָה הַכְּחֻלָה
שֶׁנִשְׁכְחָה מִחוּץ לַמְקָרֵר יָמִים רַבִּים מִדַּי,
חֲרוּכִיםבִּקְצוֹתֵיהֶם.
ישנה גם דרך נוספת ומשלימה להביט על בדידות. כל אדם זקוק למרחב פרטי ואישי בו הם יוכלו לתת ביטוי לתשוקתם ליצור, גם כאשר לא מדובר באמן מוכר. לכל אחד מאיתנו יש את היכולת ליצור, כל אחד ואחת בתחום העניין שלו. כל עיסוק בחיינו שאינו נובע ומתמקד אך ורק בצורך ההישרדותי שלנו, מהווה להבנתי את התחום היצירתי בחיינו. ישנם כאלו הכותבים, שרים, מציירים, עוסקים בקרמיקה, הליכה, איסוף, טיפול בחיות וכן הלאה. יצירתיות זו חיונית לחיינו ולבריאותנו הנפשית לא פחות מהצורך שלנו במזון ובשינה. אחד התנאים הנדרשים בכדי לתת מרחב לתחום יצירתי זה עשוי להיות כרוך ביכולת שלנו להיות לבד, כלומר להיות בודדים. הפסיכואנליטיקאי ורופא הילדים הבריטי, דונלד ויניקוט, 1896-1971, שהתמחה בהבנת הקשר בין ההורה לתינוק כיחידה הבסיסית בחיי האדם, טען כי היכולת לשחק לבד היא אחת מאבני היסוד לבריאות נפשית ושגשוג. בתחילת חייו, התינוק זקוק לנוכחות הפיזית המתמדת של האם, או ההורה המטפל, בכדי להרגיש בטוח ולהתפתח. עם הזמן ובהינתן סביבה בטוחה-דיה, התינוק מסוגל לשאת את העדרה הזמנית של האם ומפתח חווית עולם פנימית שאינה תלויה באופן בלעדי ורציף על נוכחות הזולת. היעדרות זו מהווה אף הזדמנות עבורו בכדי לדמיין. יכולת הדמיון הזו והיכולת המשחקית שמתפתחת בעקבותיה, מהווה את הבסיס לרכישת השפה ובמהלך הזמן ליכולתו ליצור. במילים אחרות, התינוק לומד להיות לבד עם עצמו, בודד בתוך מחשבותיו ורגשותיו ומתוך בדידות זו לומד להכיר את עצמו, לטפח את יכולתו לחשוב ולדמיין. התינוק שגדל לילד, לנער ולאדם בוגר, לומד לשחק לבדו מתוך הכרה שהסביבה הטובה-דיו היא חלק מעולמו הפנימי ולכן הוא אינו זקוק לה באופן מוחשי ורציף. הוא יכול להרגיש חלק מהסביבה גם כאשר הוא לבדו, בבדידות. כמובן שיכולת זו, היכולת להיות לבד, נשענת על כך שבתחילת חייו ובמהלכן, הייתה לתינוק\ילד\נער, סביבה שידעה להכיר ולהיענות באופן טוב-דיו לצרכיו. ילדים שגדלים בסביבה של חסך רגשי ובהעדר אחרים שערים לצרכיהם, מתקשים לפתח את היכולת הזו להות לבד, כלומר את היכולת לפתח את עולמם הפנימי באופן יצירתי ומשחקי.
שבעה
"מִתְקַדְּמִים בַּחַיִּים"
אָמַרְתָּ בְּמִטַּת חָלְיְךָ
לִפְנֵי שֶׁגִּלְּחוּ אֵת רֹאשְׁךָ.
לְכָל יוֹם שֶׁעוֹבֵר מִסְפָּר כָּחֹל עַל הַזְּרוֹעַ
עִגּוּל בַּאֲגַם מִתְכַּהֶה וְהוֹלֵךְ.
הַמֶרְחָק בַּזְמַן אֵינוֹ נוֹתֵן דָּבָר
מִלְּבַד מֶרְחָק נוֹסָף בַּזְמַן
מְסַמֵּן הֵעָלְמוּת שֶׁנּוֹכְחוּתָהּ מִתְגַּבֶּרֶת
בְּכָל הַבְלָחָה שֶׁל זִכָּרוֹן.
כָּל מִלָּה מוֹחֶקֶת אֵת עַצְמָה וּמוֹתִירָה רֶוַח.
דַּרְכְּךָ חֲקוּקָה
אֲבָל גַּם הַאֶבֶן נָסוֹגָה מִפְּנֵי
עַרְמוּמִיּוּת הַמַיִם.
כדוגמא, אני רוצה להתייחס לחייו של לורנס דארל 1912–1990, סופר בריטי, שיצירתו היתה מוכרת בעולם בעיקר בשנות השישים. כוכבו הבליח בשמי התרבות המערבית בשנות השישים עם פרסום רביעיית אלכסנדריה בשנות השישים, שאף זיכתה אותו במועמדות לפרס נובל לספרות. מבין ארבעת ספרי הרביעייה, רק השניים הראשונים תורגמו לעברית, על ידי אהרן אמיר ז"ל, וראו אור בשלהי שנות השמונים. כיום, הוא מוכר בארץ בעיקר בזכות הייחוס לאחיו, הזואולוג ג'רלד דארל שכתב בין היתר את משפחתי וחיות אחרות. חייו ויצירתו מהווים ביטוי מובהק למאבקו של האדם המודרני לחיפוש אחר משמעות בעולם המערבי של המחצית השנייה של המאה העשרים.
תפיסתו הבסיסית של דארל כמחבר, שעליה שב וחזר כל חייו, היא כי הערוץ היצירתי היחיד הפתוח בפני האמן להעניק משמעות לחייו הוא הערוץ האישי. מבחינתו, הגישה ה'נכונה' לאדם היא אדישות וסקפטיות כלפי הקורה בסביבתו התרבותית, כיוון שאין לסביבה השפעה מכרעת על חייו ועל מהלך יצירתו. עבור דארל, ההגשמה העצמית אדישה למציאות הפוליטית ולהקשר ההיסטורי.
עולמו הפנימי של היחיד הוא בהכרח עולם של בדידות קיומית המוקדשת למתן דרור ליצריו וליצירתיותו. יהיה זה עולם שבו לא תוכל להיות אי-הסכמה עם האדם היחיד, עולם שבו לאדם שליטה מוחלטת. הוא רואה עצמו במולדת שבה הוא האדם היחיד, שבה קולו הוא היחיד הנשמע. בעולם כזה, אין מקום לאחר, זהו עולם שבו האדם ממשיך את בדידותו, הנוראה, בדידותו של הזר.
הבדידות שדארל מטיף לה כתנאי הכרחי ליצירתו של האדם מבטאת תפיסה פופולרית למדי באותן שנים. סטור, פסיכולוג חברתי, טוען לדוגמה בספרו בדידות כי דגש רב מדי מושם בעת המודרנית על חשיבות היחסים החברתיים של האדם. הוא מבקר את התובנה הפסיכולוגית המרכזית לדעתו של המאה העשרים, כי רווחתו של האדם טמונה באיכות מערכות היחסים שלו. סטור אומר כי לחשיבות היחסים הבין-אישיים בעיצוב האדם יש להוסיף גורם נוסף שהשפעתו לא פחותה. לטענתו כאשר האמן מצליח, תשומת לב קהל קוראיו מתמקדת ביצירתו ופחות בחייו הפרטיים. הוא מרחיק עוד ואומר כי גם אם חייו הפרטיים של האמן נגועים למשל ביחסים קשים עם משפחתו, הצלחתו לא תושתת על גורם זה בלבד אלא על איכות יצירותיו.
בבקר כזה אפשר להשתגע
בְּלִי שִׁינַיִים
כְּחֻלַּת מַבָּט עָיֵף
מְחַיֶּכֶת וּבוֹכָה
עוֹמֶדֶת בַּתַּחֲנָה
מִתַּחַת לִסְכָכָה שְׁקוּפָה
שֵׂעָר סָגֹל וְשִׂמְלָה עַד לָרִצְפָּה
לְמוּל אוֹטוֹבּוּס אָדֹם וְרוֹעֵשׁ
מַחְזִיקָה כַּרְטִיס מְשֻׁמָּשׁ
מְנַסָּה לְהַעֲלוֹת וּלְהַסְבִּיר.
מִפֹּה הִיא יְכוֹלָה לְהַגִּיעַ לְבֵיִת הַקְּבָרוֹת
אֶתְמוֹל נָסְעָה וְשָׁכְחָה לוֹמַר דְבַר מָה
וְעַכְשָׁו הִיא מִצְטַעֶרֶת.
תפיסה זו נשענת על תפיסות פילוסופיות של המאה התשע-עשרה אשר פרידריך ניטשה (1844–1900) ביטא באופן העז ביותר. פרויד עצמו ראה בניטשה מקור השראה ושאב ממנו חלק ניכר מהמושגים שהפכו להיות הבסיס לתאוריה הפסיכואנליטית; הוא אף ראה בניטשה את האדם שעסק יותר מכל אדם אחר בחקר העצמי.
תהליך הסבל שניטשה כותב עליו, המהווה חלק מתהליך ההתבגרות שהאמן חייב לעבור כדי להגיע לאותה בהירות הנדרשת לשם כינון עולמו הפנימי, מצוי כמובן בלב הגותו של ניטשה. בספרו הנה האיש (1888) כתב ניטשה על אודות הבדידות הנדרשת לחוויית היצירה, ומספקת לו את בהירות המחשבה.
כדי להגיע לבהירות מחשבתית, כדי להתעלות או לרדת לעומקם של דברים, על היוצר לבודד עצמו מכל אותן השפעות מוסריות-תרבותיות שמַתנות את מחשבתו. רק כאשר היוצר לבד עם מחשבותיו, הרחק מהתרבות ומשאלות מוסריות של טוב או רע, הוא יכול להבין את הדברים לעומקם. בדידותו של היוצר היא ביטוי לרצונו להתרחק מהתרבות שבא ממנה כדי שיוכל להבינה. מקום ההשתייכות הבראשיתי נתפס באופן פרדוקסלי כמקום שיש להתרחק ממנו כדי להתקיים באופן יצירתי, אך גם כמקום שהאדם שואף לחזור אליו. מקום ההשתייכות הזה, התרבות שהיוצר השתייך אליה, תואר על ידי ניטשה כחוויה המאלפת את האדם להתנהגות בזויה.
תוצרי התרבות הם אלו שגורמים למחלה שניטשה מתאר כחולשת האדם, שעושה אותו יצור נחות החי בפחד מפני סביבתו ומנסה לכפות עליה את ערכיו המוסריים הדקדנטיים הנובעים ממעמדו הירוד. הדרך להחלמה ולחזרה לאנושיות היא על ידי התגברות על כך בתנאים שהבדידות מאפשרת.
הפרויקט המרכזי של דארל בכתיבתו היה כינון עולמו הפנימי כמקום שיוכל לקרוא לו בית. נסיבותיו האישיות גרמו לו לתפוס את עצמו כישות בודדה שמביטה אל העולם מעמדה מרוחקת ומתנשאת. חוויית בדידות זו גרמה לו להדגיש את מאמציו של האדם להגשמה עצמית כאשר הסביבה נחווית כזרה ולעתים קרובות כנחותה. הוא שאב השראה מסביבה זו אולם לא הכיר בערכה העצום בכינון זהותו כסופר.
לסיכום, כיצד עלינו להתייחס לסימני הבדידות? האם הם מהווים עדות לחירותו של האדם לכונן עצמו כהוויה אוטונומית ויצירתית או כביטוי למצוקתו וסבלו בעקבות נסיבות אישיות וחברתיות שנכפו עליו בגלל אובדן כזה או אחר?
התשובה, מן הסתם, מצויה בשילוב מסוים בין השניים. היכולת להיות לבד, להיות בבדידות, מבלי שהדבר יגרום למועקה נפשית ולסבל, תלויה באופן שבו התפתח היחיד. עבור אדם אחד, בדידות יכולה להוות מקום של מנוחה, רגיעה ויצירה בעוד שעבור אדם אחר הבדידות היא תא כלא של יסורים.
אין ספק שעבור כולנו, נוכחותו של הזולת הכרחית לקיום חיי נפש בריאים ויצירתיים. מי יתן ולכל אחד איתנו תהינה את אפשרויות הבחירה בין המצבים השונים.
מצבה
חֲלוֹף יָמִים, חֳדָשִׁים וְעַכְשָׁו שָׁנִים
לֹא מְעַמֵּם אֵת עָצְמַת רְשָׁמֶיךָ
הַזְמַן, כְּמוֹ כָּל כָּךְ הַרְבֵּה רוּחוֹת,
מֵסִיר שִׁכְבָה אַחַר שִׁכְבָה שֶׁל גַּרְגְּרֵי חוֹל
חוֹשֵׂף תַּבְלִיטֵי זִכָּרוֹן.
השירים המשובצים במאמר הם מתוך ספר השירה של רוני אלפנדרי, בזכות הספק, שיצא לאור בשנת 2004.
