• Rony Alfandary

The Rape (Hebrew)

Updated: Nov 5, 2020




וילי בראנדבורג אנס את סאלי סימפסון. משפטו נערך בבית המשפט המחוזי באוקטובר השנה.

השופט, אדם חמור – סבר ושב שיער, פסע לתוך האולם, התישב על כסאו והחל בתהליכי הצדק. בזה אחר זה הופיעו והשיבו על שאלות הסנגוריה והקטגוריה.

מר בראנדבורג מסר עדות אופי מבולבלת לגבי מעשיו של בנו בשנתיים האחרונות.

גם הנאנסת הופיעה, ובקול בוכים סיפרה את האיום מכל, חברותיה העידו על שלוות נפשה שפגה כלא היתה. וילי עצמו העז וסינגר על עצמו למרות מחאותיו של עו"ד המשפחה. גזר דינו נחרץ עוד לפני הקראת פסק הדין. וילי הודה בביצוע המעשה אך לא הביע רגשי חרטה.

השופט: "וילי בראנדבורג, אני מוצא אותך אשם ב.. ודן אותך למאסר של שנתיים…

לאחר כמה דקות הוביל שומר בית המשפט את וילי למכונית שפניה היו מיועדות לבית הכלא ששכן מחוץ לעיר.

בכל אותו תהליך עמדה וצפתה סאלי סימפסון. לאחר שמכונית המשטרה הפליגה לדרכה, נכנסה סאלי למכוניתה, שם חיכתה לה חברתה, ופרצה בבכי מר. לאחר שהגיעו למקום מגוריה ניסתה חברתה לשכנעה שעדיף שהיא תישאר עימה, אך סאלי התעקשה וטיפסה ברגל לדירתה ששכנה בקומה החמישית. היא מזגה לעצמה כוס מים חומים והתישבה מול החלון שהשקיף על העיר התעשייתית המכוערת.

גופה חולל על ידי הגבר לו הילה מוכנה להעניק את ליבה אך הוא בחר בגופה ואותו הצליח להשחית. אחרי כוס המים המשיכה סאלי לשתות.

הבוקר שלמחרת הפציע בצבעים אפורים את אורו על שני אנשים מיואשים אשר המרחק הגופני העצום ביניהם היה קטן מהמרחק שבין לבבותיהם. סאלי סימפססון שכבה מחוסרת הכרה בדירה קטנה בדרום העיר. וילי ישב בכלאו בצפון. בצהרי היום נקבע מותה של סאלי מסיבה לא ידועה. השערת הרופאים היתה כי הדבר נבע משתית – יתר, אולם משהו בגופה זעק כי לא כך הדבר…

תהליך קבלת האסירים החדשים, הן מצד הנהלת הכלא והן מצד הותיקים, הוא אחד המעמדים המשפילים ביותר העוברים על אדם צעיר בבואו לבית הכלא.

הוא נועד להוכיח להם עד כמה קטנים ואפסיים הם.

וילי עבר יסורים אלו כמו כל אסיר אחר. חפציו האישיים נלקחו ממנו, וליבו שקע בתוכו כאשר נצטווה להתפשט בפני הועדה הרפואית.

הוא נתקף בבחילה עזה כאשר הוכנס לתאו. הוא נפל על יצועו אך קם מיד. מעולם לא שכב על מיטה שכל כיסויה היה שק. זרועו החלה מגרדת והוא שיער ברעד כי הפרעושים מציקים לו. מוזר, וילי לא נתקל מעולם בפרעושים. הוא צעד בעצבנות בחדר. מחשבותיו נקטעו לפתע כאשר הרגיש שהוא דורך על משהו חי ומתנועע. הוא נסוג לאחור בבהלה, ונתקל בקיר הבטון שמאחוריו. גסותו של הקיר הכאיבה לגבו והוא התישב על הרצפה העירומה. פתאום מתוך החשכה שמע צחקוק. הוא התרומם במהירות ונצמד לקיר כאילו חיפש פתח דרכו יוכל להמלט מיסוריו. על המיטה מולו התרומם אדם וחייך לעברו.

מי אתה? שאל וילי בבעתה.

אני? אני פושע פלילי. רצחתי את מקור החיים שלי. בגדתי באמון שנתן בי

האל. הרגתי את הנפש העדינה שנישקה את כל גופי ושהעניקה לי חום כאשר העולם כולו נאנק מקור. אני משורר. אך שירי הושחת.

המשורר נאנח ושקע לתוך מיטתו תוך התעלמות מוחלטת מוילי שעמד מולו, המום, פיו פעור אך המילים תקועות בגרונו. שטף דיבורו של הזר הממו. הוא לא ציפה לפגוש, במקום יסוריו, אדם כזה. דבריו של הזר נגעו לליבו והוא נמלא ברגש חזק כמו זה שהציפו כאשר עמד מול משהו משובב עין. היה זה אותו רגש מעושה בו התאהבה סאלי.

האם שירים רבים כתבת?

שיר אחד בלבד. ובעבורו גם רצחתי.

ומה שמך?

- ליאו, ואתה? מה בחור צעיר ויפה כמוך עושה במקום כה מעופש?

- אני כאן בטעות. למעשה הכל זמני. תוך זמן קצר יבוא אבי והכל יבוא על מקומו בשלום. אני מגזע הבראנדבורגים, אם לא הבחנת בכך.

- אני הפסקתי להבחין בין אנשים ובין גזעים זמן קצר לאחר שנוכחתי מה עקמומי הוא גב האדם. אינך שונה למרות הכל. אבל ספר לי; האם השמיים עדיין כחולים בחוץ או שמא המלחמה התחילה? אני עצמי ניהלתי קרבות רבים. בחלקם ניצחתי, אך כפי שאתה רואה, במלחמה הפסדתי.

ראשו של וילי הסתחרר. הוא לא הבין דבר. דבריו של הזר היו סתומים. הוא הביט אליו וראה בת צחוק על שפתיו. הוא ניסה להיות ידידותי אך וילי לא היה מעוניין בידידות. חופש היה מבוקשו. הזר כאילו קרא את מחשבותיו.

כן, גם אני לחמתי למען החופש. אני הלוחם הותיק מכולם. אולם גילתי כי

רק מפסידים יש במלחמה. מפסידים וגוויות . מזלי שאני עדיין נושם.

וילי נשכב על מיטתו וניסה להתעלם מדברי הזר. מוזר היה לפגוש אדם כזה. הכל נראה מלאכותי. תא הכלא האפלולי, העכברים, "המשורר". מה מקומו של משורר בכלא?

וילי לא הצליח לרכז את מחשבותיו. הוא חיכה להארה שתבוא כאילו מלמעלה ותפתור את המבוך אליו הוכנס בשעה חמש ושלושים באותו היום. אינסטינקטיבית הביט בשעונו וגילה שזה נלקח ממנו.

מה השעה? שאל בעצבנות, מתיז את דבריו לחלל החדר. הוא לא ציפה לתשובה.

ידיד צעיר, כאן בכלא אין משמעות לשעות ולדקות, עליך להתיחס לחיים בכללותם.

תשובתו של הזר הרגיזה אותו. הוא בז לאדם זה המתהדר בנוצות לא לו.

ספר לי, ידיד צעיר, בשל מה כלאו אותך שומרי החוק במקום המגוחך הזה?

שכבתי עם בחורה. כנראה שקיבלה יותר משיכלה להכיל ולכן התלוננה על אונס.

- היטלר יצדיק את פשעו כהגיוני, אני אצדיק את שלי כטרגי, ואתה, מה יש

לך לומר?

לי אין מה לומר ואני לא מחפש צידוקים כמוך. ואין לי כל עניין בשיחות שאתה מתעקש לנהל פה. אשמח עם תשתוק.

וילי נבל בקברו האיום. כל אותם סמי חיים שאפשרו לו לנהל את אורח חייו חסר- העמקות והעליז נלקחו ממנו בהרף עין. בוקר אחר בוקר מתעורר ומוצא את עצמו מביט באותו אדם מבוגר ומוזר העוסק בשגרת נקיונו היומית. בניגוד למשורר, לא שמר וילי על נקיונו האישי.

- איזה טעם אתה מוצא בנקיון כה יסודי שאתה עורך בכל בוקר? אתה חושב שזה יזרז את מהלך הזמן, פה במקום הנורא הזה? מה הטעם להתנקות ולהתייפות במקום אשר בו אף אחד לא יראה אותך? פעם גם אני הייתי מסודר כמוך. לה אתה כל כך מאושר? מאז שהגעתי הנה, לפני 4 חודשים, לא נמוג חיוכך העייף. למה?

בליבו של המשורר התפשטה הרגשה תמימה. הוא ידע שוילי יכנע וינסה לעמוד על סוד ההשרדות בחיים בכלא. הוא חיכה לרגע זה שבוא ינסה להבין את כל הדברים שהוא עצמו שכח.

- סוד? אין בלבי כל סוד. אבל שמח אנוכי על כי אין אתה מסכין עם מצבך. ואולי זה הסוד אותו אתה מבקש לדעת. הבן בני, על ידי צחצוח זה של נעלי אני מעניק להן ברק שחסר בחיי. על ידי ניקיון גופי אני מכסה על הזוהמה שבלבי. אין אני מתגבר על הדברים מהם אתה סובל. אני חי איתם. אין זאת אומרת שעל ידי עיסוק כזה אתה עשוי ללמוד להיות שלו. דרושה האמונה. בוא, קרב אלי ואלמד אותך כיצד אפשר להפיק את מירב התועלת ממשחת הנעלים הזולה הזאת שמסופקת לנו על ידי החזירים בחוץ…

אך למרות מאמציו לקרב אליו את וילי ועל ידי כך לעזור לו להתגבר על תנאי הכלא הקשים, היה וילי מכונס בעצמו רוב היום, מסוגר בפינתו, מתוח וחסר מנוחה.

פעמים רבות תהה ליאו מדוע בעצם יושב וילי בכלא. הוא ידע שהוא נאשם באונס נערה. אולם מראהו החיצוני המופלא של זה, עיניו הבוהקות לא הניחו לו והוא ניסה פעמים אחדות להתחקות על טבעו.

הוא שמח לעשות עבור וילי את כל המלאכות הקטנות שוילי עצמו מאס בהן. לולא היה עושה כך , היה וילי נשפט בבית הדין של הכלא, נשלח לצינוק וגרוע מכך, הוא לא היה חוזר לאותו תא.

המשורר חשש להשאר שוב לבדו.

וילי הביא מעט אור לתא. על ידי מרירותו הנערית, הרגיש המשורר כאילו גם הוא שייך לאותם הדברים עליהם סיפר וילי לפעמים. אחרי 20 שנה בכלא איבד המשורר כל קשר אמיתי אל אותם הדברים הקרויים תענוגות החיים. העולם התקיים במוחו רק על פי המסגרות שהוא קבע לעצמו, והן לא היו קשורות תמיד למציאות.

---------------

הסופר מניח את עטו. מחשבתו נתקעה. הסיפור הגיע לפרשת דרכים. זה יותר מסיפור, זה צידוק עצמי. המעשה שיעשה הסופר זקוק להסבר. האם יענה הסיפור על הדרישה?

----------------

הספקת הספרים לאסירים היתה דלה. ספר אחד לשבוע. וילי לא ניגש לספריה אלא כששה חודשים לאחר שהגיע לכלא. למרות שהמבחר היה מגוון למדי, לא הצליח וילי לשים אצבע על ספר מסויים בו היה מעוניין. המשורר קרא את "עלובי החיים".

וילי דפדף בספר שהוגש לו על פי בקשתו ואמר בגיחוך:

- מתאים למצבך, אה, לקרוא ספרים כאלו! עלובי החיים! אכם עלוב אתה. מעולם לא נתקלתי בגבר כה מתרפס. קשה לי להאמין שאתה יושב פה בגלל שרצחת אשה. ואולי העובדה שרצחת את אהובתך ולא את מאהבה מסבירה הכל. אתה חלש מדי מכדי לעמוד בפני אותו גבר, שהוא גבר אמיתי למרות היותו כושי. קשה לי להבין את מניעי האישה שנטשה אותך לטובתו.

ליאו שתק. הוא הבין שוילי כועס לאו דווקא עליו אלא כלפי האנשים שגרמו לו לשבת בכלא. כל שנותר לו הוא להפנות את זעמו של וילי לאפיק הנכון, זה שדרכו יוכל וילי להשתחרר ממועקותיו, הוא, ליאו, יוכל ללמוד יותר על הבחור עצמו ועל נסיבות פשעו.

- לא נראה לי שאתה שונה בהרבה ממני. האם העובדה שאתה ניצלת חולשה עושה אותך חזק יותר? לאו דווקא מצידו המלוכלך של החוק אנחנו שווים. לבעיות מוסר אין טעם להכנס. שנינו עברנו על חוקי המדינה. כל אחד, וזהו.

אני מודה שעברתי על חוקי המדינה בכך ששכבתי עם הבחורה בניגוד לרצונה אם

כי ספק, אם זה היה בניגוד לרצונה. אבל זה לא חשוב כרגע. אני רואה את זה כך:

נוצר ביננו מאבק. נערך קרב כמקובל. נצחוני הושג; המטרה היתה כיבוש גופה. הצלחתי. ניצחתי. רצוני הוכח כחזק יותר. כעת, לפי חוקי הטבע, אני הוא האדון והיא חייבת להשמע לי. אך לא, יצור עלוב זה לא היה בו מספיק כבוד בכדי להודות בהפסד ולכן היא גייסה לעזרתה את המשטרה.

ואני שואל אותך, האם הוגן הדבר? האם הוגן הדבר שאין לאדם זכות להנות מנצחונו? באיזו זכות התערבה המשטרה? וכי לא ניתן לנערה סיכוי שווה? יכול אתה להגיד שהכוחות לא היו שקולים. אני מסכים, אבל תראה לי קרב אחר בו הכוחות הם שקולים! וכי לא הכירה אותי הנערה קודם, לפני הקרב? היא ידעה שהיא עשויה להפסיד. אבל היא החליטה להאבק ולכן הזמינה אותי לדירתה באותו הערב. לא לשם שיחת רעים, אלא לשם מאבק המינים! המאבק נערך לפי כל הכללים ואני ניצחתי. היא לקחה סיכון והפסידה. האם היתה קוראת למשטרה אילו איתה מנצחת? כיצד אתה דורש ממני להיות הגון ומוסרי כאשר כל העובדות מצביעות על כך שהיא זו שרימתה? מדוע טענה בכזו צביעות שלא ידעה מהם כוונותי? אני הרי מוכר כצעיר שטוף זימה שכל מעיניו בזיונים. לא הבהרתי לא את כוונותי באותו ריקוד שבו אצבעותי מול פטמותיה? רק מתוך ההאכזבה שבהפסד שלא התנהל על פי תוכניתה היא פנתה למשטרה! אין ספק שכך היא מסתובבת בכל אותם המקומות בהם הייתי מלך ומתגאה בנצחונה. אכן "נצחון" !.

נסער כולו התישב וילי על מיטתו, כאשר סערת רוחו מאיימת לפרוץ שוב. עיניו שוטטו בחוסר מנוחה על פני התא ונתקלו מדי פעם בעיניו המודאגות של ליאו.

- האם עלי להפריך את כל דבריו? – חשב- מסתבר שאינו יודע שהנערה מתה! איני יודע אם הוא משקר או לא. אבל הוא כל כך נרגש. נראה שהוא מאמין בדבריו. כאילו שרגשותיו קהו במשך השנים בהן ניהל חיי הוללות ושוב לא יכול להבחין בין תאווה לבין אהבה, טוהר ורצון להתמסרות כנה כפי שהפגינה הנערה האומללה. והרי הוא כה נרגש! אה, צחוק הגורל! איך לא למדת, משורר שכמוך, בכל שנותיך המרירות על תעתועי הגורל? נער אומלל! אילו ידעת כמה טהורה היתה הנערה לא היית מתקרב אליה! כל מעינך היו במין קל.

--------------

אסירי הכלא היו מתעוררים עם הקרניים הראשונות והצפצוף הרם של פעמון הבוקר היה בא רק כדי להזכירם היכן הם. וילי וליאו התלבשו בדממה, המומים עדיין משנתם. כאשר נפתחה הדלת מצא הסוהר את וילי מנסה להביט דרך החלון הזעיר והמסורג, המשורר ישב על מיטתו מליט את ראשו בין ידיו. לשמע חריקת הדלת, קפצו שניהם על רגליהם כילדים שנתפסו במשחק אסור, תפסו את כלי האוכל ויצאו אחרי הסוהר המגחך.

בוקר טוב וילי.

כאשר התיישב ליאו מול וילי בחדר האוכל ראה כי קרה משהו. וילי הביט בעצבנות סביבו, סוקר את הפנים היגעות שרכנו מעל צלחות הפה העקומות. לבסוף נתקל מבטו בזה של כושי ענק שישב מולו ואז החזיר מיד את מבטו לצלחת וכאילו נדבק אליה, ירא מהשאלה שעורר המפגש.

אחרי כמה שניות רכן הכושי אל וילי.

אתה חייב לנו משהו, זוכר? ליאו הביט במהירות לעברם.

אני זוכר, כן. אי אפשר לדבר על זה בפעם אחרת?

לא.

פניו של הכושי נשארו אטומים מול מבטי ליאו. הוא חיכה לתשובתו של וילי שישב רכון על צלחתו. ליאו הכיר את הכושי עוד לפני הכלא. היה לו בסיס חזק להאמין שוילי הסתבך בגללו.

טינת הכושי אליו היתה גלויה.

ובכן חבר? שאל הכושי בלעג. - אני מסכים. עוד היום אבקש העברה לתא אחר.

יפה. אמר הכושי וקם. וילי ניסה לעשות כמוהו אך ליאו אחז בזרועו וסימן לו לסיים את ארוחתו. וילי, מוכה, התיישב מבויש. עד מהרה הוחזרו שניהם לתא.

ליאו התיישב על מיטתו והחל לקרוא. וילי עמד ליד דלת התא עד שנדחף משם על ידי הסוהר.

זמן רב האמנתי לך. אני מציע שתתחיל לארוז את חפצך – אמר המשורר וטרק את ספרו – נראה שהסתדרנו יפה, לא? אל תענה. אני מבין. מעניין תמורת כמה הסכמת לעבור. ואולי זה לא חשוב. הן תדע, אישה המוכנה למכור את גופה במחיר של מאה אלף זולה בעיני מזו שעושה זאת תמורת פרוסת לחם בפינת הרחוב. למה?

הוא לא חיכה לתשובה. הוא נשכב על מיטתו ובכדי להסתיר את דמעותיו הפנה את ראשו אל הקיר. כן, וילי צדק – חשב - , אני באמת חלש. שאני נזכר במה שקרה לי הרי ש… אך האם היתה לי ברירה אחרת? אמרי שאמרה לי בטלפון, שאין היא שלי יותר, ולעולם לא תהיה, והגרוע מכל, שמעולם לא היתה, כלום יכולתי להגיב אחרת? קבענו להפגש בקרן הרחוב ליד ביתה שם תאמר לי, כך הבטיחה, מיהו זה אשר איתו בגדה בי. קבענו בי. קבענו לשבע. אני חיכיתי בקפה מעבר לכביש. בשבע וחצי כבר לא נזקקתי שתאמר לי מיהו מאהבה החדש. ראיתי אותו לידה. חסרת הבושה! והרי הייתי אמור להיות שם! האם כה שכחה אותי? חסרת הבושה! באמת, מה כבר יכולתי לעשות? שניהם עמדו שם, כמו משתגלים להם לעיני (וכי לא ידעו שאני מתבונן?)

קמתי ויצאתי מבית הקפה וחזרתי למכוניתי. כאשר חלפתי ברחוב, נוסע, עדיין היו שם.

כעת נשענה על עמוד כאשר הוא סמוך לידה, מלחש משהו לאוזנה. גם כאשר האטתי, בפעם השניה שעברתי שם, וחייכתי ישר לתוך עיניה, לא הבחינה בי ואם הבחינה לא זיהתה ואם זיהתה הרי שלא היה אכפת לה. נסעתי מחוץ לעיר. חזרתי מאוחר ומתוך הרגל עברתי דרך רחובה, למרות שלא היה בדרכי. היא לא היתה שם, גם חלונה היה חשוך. פתאום ראיתי אותה מצדי השמאלי, לבושה כזונה. היא סובבה את ראשה לשמע הרעש (האם הכירה?) ועל פניה זיהיתי את טמטום החושים האופייני לעיר זאת. כלום היתה לי ברירה אחרת? סובבתי את ההגה לכוון המדרכה ולחצתי על הדוושה. לשמע נהימת המנוע המתגברת הסבה שוב את ראשה. הפעם כבר לא היה איכפת לי אם זיהתה או לא. נראתה מופתעת לגמרי. ואולי באמת זיהתה אותי רגע לפני שפגעתי בה?

------------

הסופר התרווח בכסאו. השעה היתה כמה דקות לשבע. כן, הוא השלים את הסיפור. אולם המעשה טרם נעשה. בהחלטיות של אדם המוכן לשאת בתוצאות מעשיו, קם ויצא כדי לפגוש את אהובתו, זו שבגדה בו, בקרן הרחוב שליד ביתה, שם תאמר לו מיהו אהובה בשעה שבע.

Text Copied to Clipboard