• Rony Alfandary

The British Royal Family and The Salonica Cohens (Hebrew)

Updated: Nov 5, 2020


This was first published in Haaretz, 2018


פורסם במוסף "תרבות וספרות" של עיתון הארץ בתאריך 6.7.2018


מה בין הנסיך הבריטי וויליאם, לאחייניתו-נכדתו של נפוליאון בונפרטה הנסיכה והפסיכואנליטיקאית מארי בונפרט, לנינתה של המלכה ויקטוריה וחסידת אומות העולם הנסיכה אליס מבית באטנבורג, לאבי התנועה הפסיכואנליטית זיגמונד פרויד ולסבתות היווניות רחל כהן?

ביום שלישי בשבוע שעבר נפגש הנסיך וויליאם, בנו של יורש העצר הבריטי, עם עידית כהן ובנה פיליפ בנוכחות ראש הממשלה ורעייתו. הפגישה היתה חלק מהביקור הרשמי הראשון של בן מלוכה בריטי בישראל. הפגישה, כמו שלל אירועי הביקור, דווחו בהרחבה בתקשורת בישראל ובבריטניה. ארמון המלוכה הבריטי דואג לצייץ באופן סדיר ותכוף על אירועים בהם משתתפים בני המלוכה השונים. זה חלק מהמערכת התקשורתית המתנהלת בבריטניה כדי לחזק את הלגיטימיות של מוסד המלוכה הבריטי הזוכה גם לביקורת לא קטנה – מדובר הרי במשפחה גדולה למדי, בעלת נכסים רבים מאד, החיה על חשבון משלם המיסים הבריטי מזה דורות רבים (כפי שניתן לראות בסדרת הטלוויזיה המצליחה "הכתר"). הצרפתים, לדוגמא, ערפו את ראשו של המלך האחרון לפני מאות שנים ומאז מתנהלים לתפארת כרפובליקה.

מי הם עידית כהן ובנה פיליפ אותם פגש הנסיך וויליאם? השניים מתגוררים בצרפת כיום. עידית היא נכדתה של רחל כהן, אלמנה יהודיה יוונית שהתגוררה באתונה יחד עם חמשת ילדיה בזמן מלחמת העולם השניה. כיצד הנסיך וויליאם קשור לסיפור?

סבתא רבא של הנסיך היתה הנסיכה אליס מבית באטנברג, נינתה של המלכה ויקטוריה. מספר שנים לאחר לידתה, היא אובחנה כחרשת מלידה, לאחר שאמה ראתה את הקושי שלה ברכישת דיבור. למרות זאת, ובזכות טיפול מסור, היא למדה לדבר אנגלית וגרמנית שוטפת על ידי קריאת שפתיים. היא בילתה את ילדותה בין אנגליה, גרמניה (משפחת אמה ממוצא גרמני) ומלטה, שם אביה שירת כקצין של הצי המלכותי. בגיל שמונה עשרה, היא נישאה לנסיך אנדרו, הבן הרביעי של המלך היווני ג'ורג' הראשון. חתונה זו נחגגה בשני טכסים דתיים נפרדים והיוותה חיבור מיוחד וחשוב בין כמה בתי מלוכה אירופאיים: בריטי, גרמני, דני, רוסי ויווני. לזוג נולד ארבע בנות ובן אחת, פיליפ, שלימים יתחתן עם אליזבת, מלכת אנגליה הנוכחית. ארבעת בנותיה התחתנו עם נסיכים גרמניים. בתה השלישית, ססיל, נהרגה מתאונת מטוס בשנת 1937, תאונה שהאב האשים את אחיה פיליפ בגרימתה. הזוגות האחרים, תמכו בעלייתה של המפלגה הנאצית לשלטון בגרמניה במידה כזו או אחרת וחלקם אף כיהנו בתפקידים רשמיים במשטר. לימים, עם פרוץ מלחמת העולם השניה, מצאה עצמה אליס מתמודדת עם מצב בו בנה פיליפ לוחם מהצד הבריטי בעוד שבעלי בנותיה לוחמים מהצד הגרמני.

לאחר חתונתה, אליס התגוררה באתונה יחד עם בעלה, והחלה בפעילות צדקה הומינטריות אותה המשיכה לכל אורך חייה. היא ייסדה מסדר נזירות יחד עם דודתה הרוסיה, הדוכסית הגדולה אליזבת' פיודורוונה, נכדתה של המלכה ויקטוריה, שנרצחה על ידי כוחות בולשוויקיים בשנת 1918. גופתה של הדוכסית, מייסדת המסדר, נטמנה לבסוף בכנסיית מריה מגדלנה בהר הזיתים בירושלים.

לאחר הרצח האכזרי (היא נשרפה למוות) של דודתה הנערצת, שהיוותה מודל לחיקוי, ובעקבות החלשותם והתפרקותם של בתי המלוכה האירופאיים לאחר מלחמת העולם הראשונה, החלה אליס להתמודד עם משברים נפשיים. בגלל מעורבתו של בעלה במלחמות הבלקן, היה עליהם להמלט מיוון ובמהלך שנות העשרים הם התגוררו בבית קטן בפרברי פריז, שם המשיכה את עבודת הצדקה שלה בהקימה מחסה לפליטים יוונים. אליס מצאה נחמה בדת והצטרפה לכנסיה היוונית האורתודוקסית. בשנים אלו היא החלה לדווח שהיא שומעת קולות ומקבלת מסרים מישו ומבודהה.

אמה של אליס פנתה לעזרה. היא פנתה בתחילה לשני פסיכיאטרים בריטיים: תומאס רוס ומוריס קרייג שניסה לטפל בגמגומו של המלך ג'ורג' הששי (אביה של אליזבת') לפני שזה קיבל סיוע משמעותי יותר מקלינאי תקשורת (כפי שתועד בסרט קולנוע "נאום המלך" בשנת 2010). מסיבותיהם שלהם, ואולי מבלי לקחת בחשבון מספיק את עוצמת האובדן שחוותה אליס הן בעקבות הרצחה של דודתה הנערצת והן בגלל התהפוכות הפוליטיות של אותם השנים, היא אובחנה כסובלת מסכיזופרניה. האבחנה אושרה על ידי ארנסט זימל, מנהל הקליניקה המפורסמת על חוף אגם טגל בברלין. זימל היה פסיכואנליטיקאי ורופא ובין מייסדי המכון הפסיכואנליטי בברלין. הקליניקה, והמכון האנליטי, שייסד יחד עם קרל אברהם, נחשבה על ידי פרויד משיאי התנועה בשנות העשרים והשלושים. בשנים האלו דווח על קרוב לאלפיים בני אדם שטופלו בשיטות פסיכואנליטיות במרפאה. רבים מבוגרי המכון היוו את ליבה והכוח המניע של התנועה הפסיכואנליטית העולמית בעשורים הבאים.

מאוחר יותר, עם עליית הנאצים לשלטון, הוא עזב את גרמניה, כרבים מעמיתיו למכון הברלינאי, והיגר לארצות הברית, שם סייע בייסודו של המכון הפסיכואנליטי בלוס אנג'לס. זימל היה מקורב לפרויד כפי שיעידו המכתבים ביניהם, כמו למשל המכתב שכתב פרויד לזימל בנובמבר 1928, כשנתיים לפני שזימל פגש את אליס. במכתב זה מבשר פרויד לזימל כי הוא מעניק לו טבעת במתנה, לאות התקבלותו למעגל הפנימי של החברה הפסיכואנליטית. טבעות אלו הוענקו על ידי פרויד לקרובים אליו ביותר, "הועדה הסודית", ושימשו מעין חותמת לנאמנותם לאיש ולתנועה. בזמן כתיבת המכתב, מעגל זה היה כבר בשלבי התפרקות לאחר "נטישתו" של אוטו ראנק ומותו של קרל אברהם, אולם פרויד עדיין האמין בעוצמת המחווה. פרויד עצמו שהה בביתו של זימל בסנטוריום בטגל בזמן שקיבל טיפול רפואי מפרופסור שרודר, רופא השיניים שטיפל בלסת הנגועה בסרטן שלו. הוא מודה במכתב זה לזימל על תשומת הלב שהעניק לו. מבחינתו של פרויד, זימל היה האדם הראוי ביותר בברלין לטבעת זו ולאמונו.

לאחר אבחנה זו, אליס אושפזה בניגוד לרצונה בסנטוריום של הפסיכיאטר השוויצרי דר' לודוויג בינסוונגר בקרויצלינגן בשוויץ. גם בינסוונגר היה בין מקורביו של פרויד והתגורר ועבד בשוויץ עד למותו בשנת 1966. הוא הושפע רבות מהפילוסוף מרטין היידגר, שנשאר בגרמניה ואף תמך בתנועה הנאצית, ונחשב לאחר ממייסדיה של הפסיכולוגיה האקזיסטנציאליסטית. מהתכתבות בינו לבין פרויד שהתנהלה לאורך עשרות שנים ניכר היחס החם ביניהם. מעבר לעניין המקצועי אותו הם חלקו והתקווה שפרויד תלה בו, השניים חלקו גם את מחלת הסרטן ואובדנים של קרובי משפחה יקרים. בינסוונגר היה קרוב ופתוח דיו מול פרויד בכדי לתמוך בו ברגעים לא פשוטים, בין אם אישיים ובין אם מקצועיים, כמו משבריו של פרויד עם פרנצי ויונג אותם חווה כבנים שסרחו.

על פי דויד כהן, פסיכולוג בריטי, גם בינסוונגר וגם זימל התייעצו עם פרויד בנוגע לאבחנתה של אליס. כהן מצטט את פרויד שכתב כי לדעתו אליס סובלת ממיניות מודחקת. המלצתו על פי דברי כהן, לה לא מצאתי סימוכין ישירים, היתה שהם "יחשפו אותה לטיפול בקרני רנטגן על שחלותיה בכדי להרוג את הליבידו שלה." לא ידוע באם טיפול כזה אכן הוכנס לשימוש במרפאתו של בינסוונגר. אפשר רק לקוות שלא. אליס המשיכה להתנגד לאשפוזה ואכן לאחר תקופה לא קצרה שוחררה ומצאה את מקומה בחזרה באתונה.

בשלב זה נכנסת לתמונה הנסיכה מארי בונפרט, אחיינית-נכדה של נפוליאון בונפרטה. מארי התייתמה מאימה בלידתה וגודלה על ידי אביה האמיד, סבתה ומטפלת בבית המשפחה בפרבר של פריז. אמה הורישה לה עם מותה הון אגדי של כמה עשרות מיליונים. עם התבגרותה, היא גילתה עניין רב במיניות הנשית כיוון שבעצמה סבלה ממה שכונה אז באופן מטעה ומוטה "פריג'ידיות", כלומר חוסר יכולת להגיע לאורגזמה ביחסי מין. בגיל 26, היא נישאה לנסיך ג'ורג', אחיו של בעלה של אליס. ובכך השתיים הכירו והפכו לגיסות. כאשר הן נפגשו, מארי תיארה את אליס כ"אנגליה בלונדינית יפיפיה בעלת גזרה מלאה, המחייכת הרבה אך אינה מדברת הרבה בגלל שהיא חרשת."

לאחר שאליס שבה לאתונה, שכנה אותה מארי בבית המשפחה בפריז. משם, עסקו שתי הנשים בפעילות החברתית והצדקה שכל אחד מהן פיתחה. למארי היה קשר ישיר עם פרויד. היא פנתה אליו לאחר שקראה את מאמריו הראשונים בבקשה שיסייע לה עם בעיית המיניות שלה. לאחר ניסיונות רבים, הגיעו השניים למסקנה כי הפריג'ידיות של מארי נובעת מהעובדה שהיא נחשפה בילדותה ליחסי מין בין המטפלת שלה לגבר. מארי איששה עובדה זו מול אותה מטפלת אולם הדבר לא הכחיד את הסימפטום ממנה היא המשיכה לסבול כנראה עד יום מותה. הקשר בין פרויד למארי בונפרטה היה משמעותי ביותר עבור שניהם. בזכות הונה האישי, היא יכלה לתמוך בהרבה מפעיליותיו האינטלקטואליות כולל ההוצאה לאור של הז'ורנל הפסיכואנליטי הבינלאומי שהתקשה לכסות את עצמו. גולת הכותרת של תמיכתה בו הגיעה כמובן בשנת 1937, כאשר היה הכרחי להצילו מוינה ולהעבירו לפריז ואז ללונדון. בזכות קשריה הענפים והונה הרב, מארי הצליחה להשיג עשר ויזות עבור פרויד וחלק מבני משפחתו. אחיותיו, למשל, נשארו בוינה וניספו בשואה, אך את כלבו, יופי, לקח פרויד עימו לוינה. החיבה המופרזת אולי לכלבים היתה נקודת עניין משותפת נוספת בין השניים. מארי כתבה ספר שלם על הפסיכולוגיה של הכלב שלה שפרויד דאג לתרגם לגרמנית.

וכאן מגיעה לתמונה רחל כהן האתונאית. במהלך שנות המלחמה כאמור אליס התגוררה באתונה ונשארה בה גם לאחר שהאיטלקים הפסידו במלחמה והכוחות הגרמנים נכנסו לעיר. יהודי אתונה חששו כי גורלם יהיה דומה לגורל היהודים בסלוניקי שכבר בשנת 1942 נשלחו כמעט כולם למחנות ההשמדה (בסלוניקי של לפני המלחמה גרו כחמישים אלף יהודים אולם רק אלפים בודדים מהם שרדו).

רחל כהן היתה אם לחמישה ילדים. היא התאלמנה מבעלה, חיימקי, שנים קודם לכן. שלושה מילדיה החליטו לברוח למצרים ואכן עשו זאת עם בוא הנאצים. אולם רחל המבוגרת ובתה טילדה נשארו לבדם באתונה. הבן הנוסף, מישל, ניסה לברוח גם הוא למצרים אך לא הצליח והצטרף לאימו ואחותו. היה זה מישל שזכר כי מלך יוון, ג'ורג' הראשון, היה חייב טובה כלשהי לאביו בזכות עזרה אותה קיבל ממנו בשנת 1913. מה היתה מהות העזרה הזו אין אנו יודעים. בכל מקרה, מישל פנה לאליס, שנשואה כאמור לבנו של מלך יוון, וביקש ממנה לסייע לו ולמשפחתו. אליס נעתרה והחביאה את השלושה בביתה, כלומר באותו בית בה שיכנה אותה מארי בונפרט. את מהלך הדברים באותם שנים בבית זה, כאשר אליס ומארי עסוקות בפעילויות פילנתרופיות של הצלה וסיוע ניתן רק לדמיין.אולם הדבר הברור הוא כי בזכות הסתרה זו, רחל כהן ושני ילדיה הצליחו להנצל ולאחר המלחמה עברו להתגורר בצרפת. מאוחר יותר, ארגון יד ושם הכיר במעשה של אליס והעניק לה את אות חסידי העולם. צאצאיה של רחל כהן, עידית ובנה פיליפ, שבאו לירושלים בשבוע שעבר בכדי לפגוש את נינה של הנסיכה אליס, הנסיך ווילאם, לשתף ולהודות למשפחתו על המעשה. הנסיכה אליס עצמה נפטרה לאחר המלחמה בארמון בקינגהם בלונדון. אולם על פי בקשתה, היא נקברה בהר הזיתים, בכנסיית מריה מגדלנה, ליד דודתה האהובה. לקח למשפחת המלוכה עשרים שנה עד שהם כיבדו את בקשתה האחרונה.

בראשית הדברים רשמתי כי מדובר בסבתות רבא ששמן רחל כהן. ברבים. סבתא רבא אחת היא אכן רחל כהן מאתונה. מי היא רחל כהן הנוספת? ובכן, שמה של סבתא רבא שלי היה רחל כהן, אולם היא התגוררה בסלוניקי. גורל משפחתה של שפר עליה. מלבד בת אחותה, ריטה כהן, שבזכות נישואיה לפעיל הציוני שמואל פארנטי, סבא שלי, היא עלתה לפלסטינה, נושאת עימה את אימי בת השנה, בשנת 1933 וניצלה. כל שאר בני משפחת כהן ניספו בשואה. שניים מילדיה של רחל כהן, ליאון ואיזק, היגרו לפריז בתחילת שנות העשרים, כתוצאה מהמשבר בכלכלי החריף שפקד את סלוניקי לאחר השריפה הגדולה והמלחמה. ליאון כהן נישא לילידת סלוניקי בשם בונדי שאול ולשניהם היו שני ילדים, בנימין ורחל. במהלך שלא כאן המקום לתארו, נמצאו כמה מאות מכתבים, גלויות, תמונות, מסמכים וחפצים אחרים המתארים את ההתכתבות על הציר סלוניקי-פריז-תל אביב בין ליאון כהן לבין בני משפחתו, המסתיימת עם שליחתו למחנה ההשמדה באושוויץ ב - 1942.

האוסף מהווה דוגמא יחודית לסוגה ההיסטוריוגרפית Efemere שמאפשרת הצצה אינטימית ומפורטת לתוך חייה של משפחה דרך מסמכים שונים ומגוונים שנכתבו ללא מודעות או כוונת לערכם ההיסטורי ושתחולתם היתה אמורה להיות קצרת מועד וספציפית לנמעניה. קיומו של אוסף זה, על היבטיו הטקסטואליים והחזותיים, במקביל להתרחשויות ההיסטוריות הקטסטרופליות של שנות השלושים והארבעים באירופה, מעניקות לה מימד בין-תחומי רב—משמעות. השימוש בשפות השונות מהווה הן ביטוי להגירה כפויה והן כביטוי למצבם החברתי-שפתי של יהודי סלוניקי שהיו מצויים בחוויה מעברית בין תרבויות שונות, מעבר בין היותם קבוצה אתנית סגורה ומרוחקת לקהילה עם נטיה אוניברסלית ומערבית, מעבר שבא לעתים על חשבון איבוד מרכיבים מסויימים של זהות אישית וקבוצתית. הגירה זו שהתרחשה במהלך שנות העשרים כתוצאה מלחצים כלכליים שנבעו מנסיבות משפחתיות וחברתיות גם יחד, הביאה להתרחקות פיזית של כמה מבני המשפחה ממולדתם וכתוצאה מכך גם מהיכולת להמשיך ולחיות בחברה בה שפת הלאדינו היוותה את השפה המדוברת-העממית, ותפקדה מעין 'מולדת שפתית', עקב 'זהותם הכפולה' של בני המשפחה למולדתם הפיזית ביוון אך גם למולדתם ההיסטורית בארץ ישראל. מכתביו של ליאון כהן, שנכתבו בצרפתית ממקום מגוריו בפריז, בה הוא גר באותן שנים ממש כמו מארי בונפרט, מעידים הן על מוצאו המעמדי והן על חווית גלותו הממשית והרגשית ממולדת זו. בכדי להתערות בסביבה הפריזאית בה מצא עצמו, היה עליו להרחיק עצמו מהשימוש בשפת אימו ובכך להביא עצמו למצב של 'זרות מעצמו'. המכתבים הללו מתארים את הקשר שנשמר בין שלושת ענפי משפחת כהן: סלוניקי, פריז ותל-אביב בהם התגורר בני משפחה שונים. מקומות מגורים שונים אלו ייצגו גם בחירות חיים שונות שבני המשפחה עשו על פי עמדתם הפוליטית, בין אם היו ציונים, בין אם היו בעלי שאיפה סוציאליסטית להשתלבות בחברה הסלוניקאית או בין אם היו בעלי רצון ליברלי ליצירת עתיד אישי שאינו משולב בעתיד הקהילתי. גילוי המכתבים נעשה בהדרגה רק במהלך עשרים השנים האחרונות על ידי צאצאיה של אחותו של ליאון כהן, היחידה ששרדה מכל בני משפחתו, בנסיבות שמחדדות את שאלת הגלות כיוון שנראה כי עצם קיומם של המכתבים הוסתר, הודחק או הוכחש, מסיבות שחלקן לפחות נוגעות בחווית אשמה או הסתרה של הניצולים.

דר' רוני אלפנדרי הוא עובד סוציאלי קליני ומרצה בתכנית לפסיכותרפיה פסיכואנליטית באוניברסיטת בר אילן. מחבר הספרים: אהבה היא לא עונש (2000), בזכות הספק (2004), גלות והתגלות – פרשנות פסיכואנליטית של רביעית אלכסנדריה של לורנס דארל (2016), למצוא מקום לנפש – עורך (2018). בחודש אוקטובר תראה לאור מהדורה באנגלית של ספרו על רביעית אלכסנדריה של לורנס דארל. בימים אלו הוא כותב את ספרו הבא המתבסס על אוסף המכתבים סלוניקי-פריז-תל אביב.

Text Copied to Clipboard