• Rony Alfandary

Gideon (Hebrew)

Updated: Nov 5, 2020



גידי התחיל לאכול את אימא שלו ביום חמישי בערב, אחרי שחזר מחוג כדורסל. הוא לא התכוון בהתחלה ממש לאכול אותה, אבל ככה יצא. אחרי שסיים, הוא ממש הצטער. הוא ישב מול השולחן הריק וידע שעכשיו הוא באמת בבעיה. בדרך כלל שגידי בבעיה הוא הולך לאימא שלו והיא תמיד יודעת להגיד משהו שעוזר לו. אבל הפעם כבר אי אפשר ללכת אליה. הוא אכל אותה. לגמרי. את כל החלקים. אז אחרי כמה דקות מול הטלוויזיה, הוא פשוט כיבה את האור והלך לישון.

באמצע הלילה הוא חלם על כל החלקים של אימא שלו שמתערבבים לו בבטן. בגלל שהוא אכל אותה מהר, ולא כמו שאימא תמיד אמרה לו, היה לו קצת כאב בטן. הוא התחיל לשמוע את כל החלקים מדברים ביניהם ומתלוננים על הבלגן. "הוא אף פעם לא מסדר את הדברים שלו, גידי!" ו – "כמה פעמים צריך להגיד לך שאי אפשר להשאיר את זה פה?" ו – אני לא מוכנה שתדבר אלי ככה!" ו – "איך זה שיוסי תמיד מגיע בזמן ואתה תמיד אחרון?" ו – "למה האוכל מפוזר על כל השולחן?"

הוא נזכר למה הוא החליט לאכול את אימא שלו; זה לא שהוא לא אהב אותה, הוא אהב אותה הכי בעולם והיא הייתה האימא הכי בעולם אפילו שכל הזמן היא נדנדה לו ואמרה לו לסדר את הדברים שלו בדיוק, אבל בדיוק, ברגע שהוא החליט לראות קצת טלוויזיה. אבל גם לילד יש גבולות וגם לילד יש קוים אדומים! והפעם היא באמת עברה כל גבול. כמה פעמים הוא אמר לה שהוא רוצה לראות את יעל בר זוהר בשקט בלי הפרעות? כמה פעמים הוא אמר לה שהוא יסדר את כל הדברים אחר כך? אבל היא המשיכה והמשיכה ובסוף אפילו העיזה וכיבתה לו את הטלוויזיה בדיוק ברגע שיעל בר זוהר התחילה לספר לילדים על חנות בתל אביב שמחלקת תחפושות נינג'ה בחינם! אז מספיק זה מספיק!

אפילו בחלום כאבה לו הבטן. הוא התחיל לשמוע את אימא שלו מתהפכת וגונחת ומזיזה את הידיים והרגליים ואומרת שאין לה מקום ושאם הוא היה קצת יותר מסודר אז אולי היא הייתה יכולה לנוח בשקט סוף סוף אבל אפילו בתוך הבטן שלו הוא לא מסודר!

"אימא, די, זה לא יפה1 את כבר אכולה! את לא יכולה להמשיך ככה! את לא מבינה? מתי כבר תביני? אני צריך עכשיו לישון! מחר אני צריך לקום וללכת לגן ואם תמשיכי ככה להסתובב אז אני אהיה עייף ואז לא תוכלי להעיר אותי בבוקר ו-..."

ואז הוא ניזכר שבעצם היא לא תוכל להעיר אותו בבוקר ללכת לגן כי הוא אכל אותה אתמול בעבר אחרי שהיא הפריעה לו לראות טלוויזיה. נהייה לו פתאום נורא עצוב. ואפילו דימעונת ירדה על הלחי שלו והכרית נהייתה קצת רטובה ולא נעימה. הוא לא ידע מה לעשות.

"גידי?! גידי?! אתה שומע אותי?!"

"כן,,,"

"יש לי רעיון בשבילך."

"מה?!"

"אתה מבטיח לא להתרגז אם אני אגיד לך?"

"מבטיח." הוא שמח שהיא דיברה אליו ככה. זה עשה אותו קצת פחות עצוב. הוא ידע שעוד מעט היא תגיד לו איך לצאת מכל התסבוכת הזאת.

"אתה זוכר איך שהלכנו לבקר את דוד צחי בבית חולים לפני פסח?"

"כן..."

"אתה זוכר את הרופא הנחמד הזה שנתן לך להחזיק את "האוזניות" שלו?"

"כן..." הוא חשב לעצמו שאימא כנראה באמת מבולבלת בתוך הבטן שלו. מה פתאום היא מתחילה להיזכר בדוד צחי ובבית חולים? אבל בגלל שלא היה לו משהו אחר לעשות, ובגלל שבכלל זה היה חלום, אז הוא הסתובב על הצד והמשיך לחלום.

"אתה זוכר איך הרופא הראה לך את התמונה של דוד צחי? זאת שרואים בה את כל מה שיש לו בפנים?"

"כן!" הוא התחיל להבין! אימא היא באמת הכי הכי בעולם!

"אז אותו דבר אתה עכשיו צריך לעשות!"

גידי הרגיש עוד פעם מבולבל. הוא בכלל לא הבין מה אימא רצתה שהוא יעשה. זה היה בדיוק כמו שזה תמיד היה. אימא מדברת ומדברת והוא לא מבין שום דבר. אבל בגלל שזה היה חלום, אז הוא גם אמר לה את זה.

"טוב, טוב, לא צריך להתרגז! אתה רוצה שאני אצא מפה או לא?"

זה לא עזר. גידי לא הצליח להבין, אימא לא הצליחה להסביר והחלום ניגמר עם שניהם מרוגזים.

בוקר גידי התעורר מאוחר. אימא לא הייתה שם, אבא כבר הלך לעבודה ויוסי היה בטיול. הוא קם לבד, רחץ פנים וגם שיניים אפילו שלא היה אף אחד שיגיד לו, שתה שוקו ונתן ביס גדול מהלחמנייה שנארה מאתמול בערב, והלך לבד לגן. בדרך הוא קפץ על כל בלטה שלישית וככה הגיע לגן מתנשף ומזיע.

הוא סיפר לגננת אורית שהוא אכל את אימא שלו אמול בערב בגלל שהיא הרגיזה אותו אבל אורית הייתה כל כך עסוקה בלהוציא לתמי את הקוצים מהשיער הסבוך שלה שהיא בכלל לא שמה לב אליו ורק אמרה לו: "טוב, טוב, רק אל תשכח להוריד את המעיל ולתלות אותו במקום!"

הוא לא הצליח ליהנות משומדבר בגן . הוא חזר הביתה עוד יותר עצוב. אבא עוד לא היה ויוסי היה בחדר עם החברים שלו. אפילו שיעל בר זוהר הייתה בטלוויזיה, בכלל לא היה לו חשק להסתכל. הוא נורא התגעגע לאימא.

מרוב שהוא התגעגע, הוא הלך לחדר של ההורים, אפילו שהוא ידע שהם לא כל כך מרשים אבל מה זה כבר משנה, אבא היה במילואים ואימא... כן, אנחנו יודעים איפה הייתה אימא. הוא ניכנס לחדר, עמד מול המיטה הענקית שלהם ואז בקפיצה אחת זינק עליה ונשכב במקום של אימא, מצד ימין, איפה שהייתה כרית ורודה. הוא נרדם מייד ואפילו לא חלם שומדבר, חוץ מאיזה חלומון קטן ומבולבל על קוסם עם זקן ועיניים חומות שבדק לו את הראש וסובב בתוכו איזה בורג קטן ומצחיק.

כשהוא פתח את העיניים כבר היה חושך בחוץ. הוא שכב עוד רגע על המיטה. לאט לאט הוא ניזכר בכל מה שקרה. בדיוק שהוא התחיל עוד פעם להתגעגע לאימא והרגיש את הדמעות המלוחות האלו יורדות לו על הלחי, הוא שמע אותה מהמטבח.

"גידי! יוסי! כמה פעמים אני צריכה לקרוא לכם?"

הוא עצם עיניים חזק חזק. "לא יכול להיות!" הוא שם לעצמו את היד על הבטן והרגיש שהוא רעב.

"גידי! יוסי! זו פעם אחרונה שאני קוראת לכם! אם אתם לא באים עכשיו, אני נותנת לכלב את האוכל שלכם!"

הוא קם מהמיטה, סידר את הכרית הוורודה בחזרה במקום והלך לאט לאט לכיוון המיטבח. בדרך הוא כמעט נפל כי יוסי שבא מאחוריו נתן לו בעיטה. "די כבר!" הוא צרח. "אני אגיד אותך לאימא!"

אימא עמדה ליד הכיור עם הגב אליו. הוא התקרב אליה לאט לאט, כמעט לא מאמין למה שהוא רואה.

הוא הסתכל עליה עם עיניים פעורות והפה שלו נפתח להגיש משהו אבל שומדבר לא יצא לו מהפה.

היא נתנה לו חיבוק גדול ונשיקה על המצח שהוא מייד ניגב עם השרוול, העבירה יד חמה ורכה בשיער המתולתל שלו ואמרה שבאמת כבר הגיע זמן שהם ילכו להסתפר.

"עוד יש לך כאב בטו, גידי?" היא שאלה אותו וקרצה אליו בחיוך.

לגידי כבר לא כאבה הבטן. הוא חיבק את אימא חזק חזק והיא חיבקה אותו חזק חזק בחזרה וכאשר יוסי שהסתכל מהצד שאל על מה כל ההמולה, אימא חייכה ואמרה: "גידי אכל משהו שהוא נורא אוהב וכאבה לו הבטן מזה. אפילו דברים שמאד אוהבים לא צריך לאכול יותר מדי, נכון גידי?"

Recent Posts

See All

 © Copyright 2020 Rony Alfandary. All rights reserved |  Web Design by ​Gravity.