• Rony Alfandary

When your Therapist dies (Hebrew)

Updated: Nov 5, 2020




בדקות הראשונות חשבה שזה מוזר שהוא נותן לה לחכות. רק שלא יאשים אותי, חשבה במרירות לעצמה ומייד התביישה כאשר נזכרה בקולו המתנגן. הוא לא כזה. מקסימום הוא יסתכל אלי בעיניים הגדולות האלו שלו, ירים גבה, יציע משהו. החמימות ששטפה אותה השכיח לרגע את האיחור. עמדה מול דלת הכניסה של הבניין וצלצלה שוב בפעמון. בעצמה כבר איחרה לפגישה, חשבה, אז איך זה שהוא לא פותח לה את הדלת מייד? מישהו מהשכנים ירד במדרגות ויצא מדלת הכניסה לבניין. היא ניצלה את ההזדמנות ונכנסה גם היא. טיפסה באיטיות כפוייה את שתי הקומות ועמדה למול דלת הדירה. עץ מהוה. שלט ישן, מוכתם. אבל מסביר פנים ואנונימי. כמוהו. נמרוד אור - פסיכולוג. צלצול בפעמון. אחריו כמה נקישות מהוססות. ושוב צלצול. אחרי כמה דקות הצמידה את האוזן לדלת. רחשים עולים מפנים הדירה, מהמקום בו הייתה רוצה להיות. בעודה המרחיקה את אוזנה מהדלת נזכרה באימא שלה שפעם אמרה לה משהו מצחיק על השכן היקה שהיה מבלה את רוב ימיו צמוד לדלת הכניסה לדירתו, מאזין לעולים ויורדים במדרגות. נזכרה באמה וניסתה מייד לחשוב כיצד תספר על כך לנמרוד. מחשבותיה האיצו את עצמן, רודפות זו אחר זו, מתחרות על מקום. מה הוא יגיד. בוודאי שלא הרבה. ירכין את ראשו כפי שנהג לעשות כאשר ציפה ממנה להגיד דבר מה נוסף. היא כבר הכירה את זה. היא רצתה לומר דבר מה נוסף, כמעט תמיד, ולא הייתה זקוקה בהכרח לסימן זה ממנו, אבל בכל זאת תמיד חיכתה לחלקו בדיאלוג, חלקו האילם. ואז הייתה ממשיכה, בשטף, מתוך בערה גדולה, מתוך מעיין שנבע מתוכה אליו, למלא את השעה, למלא את עיניו החומות השואלות.

עברו עוד כמה דקות. 16 דקות. הוא לא פה, העזה לראשונה לחשוב לעצמה. מוזר, מחשבותיה החלו להאט את קצבן, נדהמות מעט, מתקשות לעכל. איפה הוא יכול להיות?

לאיטה ירדה במדרגות. כבר עברו עוד דקותיים. מול דלת הכניסה השתהתה, צלצלה שוב ללא אמונה בפעמון, חיכתה עד משך הזמן שבדמיונה היה לוקח לו לקום מכורסתו כדי להגיע, משך זמן מדוד, חקוק היטב בזכרונה כיוון שכה מדוייק וצפוי בדרך כלל, בכל יום שלישי, מלבד בזה.

הרחוב היה כהרגלו. ממול חצו אנשים את הרחוב ונכנסו לבניין המשרדים. אוטובוס עבר. מוזיקה מזרחית חלפה על פניה מתוך ב.מ.וו שחור. לפתע התגעגעה לחורף. לשקט שלאחר הגשם הראשון. לחדוות הציפורים באדמה הרטובה. בטח הן שרות לכבוד התולעים השמנים שעכשיו יוכלו לצוד, גיחכה לעצמה. בגיל ארבע, במושב, הכתימה את ברכיה בבוץ וחפרה באצבע שמנמנה גומה קטנה סביב תולעת שהגיחה לעולם ונראתה מבולבלת. התולעת התחלקה לתוך הגומה, התהפכה, ובשקט בשקט החלה לחפור את מסלולה בחזרה לתוך האדמה.

כבר לא היה טעם לחכות. השעה כמעט נגמרה. גם לפלאפון לא ענה. בסוף העיזה וחייגה לביתו. לקחה נשימה עמוקה וניסתה להרגיע את פרפורי ליבה. כעסה על עצמה שפעולה כל כך שגרתית מעוררת בה כל כך הרבה התרגשות. הקול שענה הפתיע בחדותו.

"מי זה?"

מבלי שהתכוונה, מתוך בהלה, ניתקה מייד. והתחרטה שניתקה אבל לא העיזה להתקשר שוב. חיכתה לאוטובוס והרגישה שנקלעה לתוך תחום של זמן לא ידוע. כבר הרבה חודשים לא בילתה את השעה הזו מחוץ לחדרו. כמעט חדווה של תלמידה שהמורה לא הגיע לשיעור. יחד עם משהו אסור. עבירה נוראה. אפשר לחשוב, בסך הכל המטפל שלך לא הגיע, מה את עושה מזה כזה עניין? כבר שמעה בדמיונה את חברתה הטובה אומרת בשיחה שתנהלנה מאוחר יותר.

מישהו לידה בתחנת האוטובוס ביקש ממנה סיגריה. נתנה מבלי להביט. השעה הסתיימה. היא נזכרה במטופל שהיה מגיע אחריו. לפעמים היתה רואה אותו, כשהיה מקדים. היא בולע אותו במבטים שלו. דווקא נחמד, חשבה לעצמה. גם ראתה אותו בדיזינגוף סנטר פעם. מכיוון שראתה אותו עם אשה ותינוק קטן, הניחה שהוא תפוס. לא שזה הפריע לה מלדבר עליו כמה פגישות, לנסות להוציא משהו מנמרוד שרק חייך בשקט. העיפה מבט לאחור לכיוון הכניסה. קיוותה שמישהו משניהם יגיע.

"הוא מת. את סתם מחכה". למרות ששמעה את המילים והבינה אותם, לא הגיבה. לקח לה כמה שניות להבין שאליה כוונו. לא היתה צריכה להסתובב כדי לדעת מי אמר אותם. אחר כך חשבה שזה מוזר שהדבר הראשון שהרגישה היה כעס על כך שהוא ידע על מותו של נמרוד לפניה. הוא. המטופל של השעה שאחריה. ומייד דמיינה את עצמה הולכת משם מבלי לדבר אתו. פשוט צועדת משם בבטחה, לא מסתובבת. נמרוד פעם אמר משהו על המשאלה הזו שלה להיות על-אנושית. חלמה לא מעט על פטריק קים ויכולתו האגדתית להתעלות מעל תלאות החוויה האנושית הבנאלית המצריכה שינה, תזונה וכל היתר.

"מאיפה אתה יודע?"

"דיברתי הרגע עם הבת שלו. הוא נדרס אתמול ליד הבית שלו. מת מייד."

הוא הציע לה לבוא לשתות איתו קפה. במילא הלך היום, אמר. היא היססה.

"למה שאני אאמין לך?"

"אל תאמיני. תעשי מה שאת רוצה. אני בסך הכל עושה לך טובה. הייתי יכול לא לבוא להגיד לך. היית מתייבשת פה ולא יודעת מה קרה."

"למה באמת באת הנה אם אתה יודע כבר?"

זה היה ברור לה שזו היתה שאלה טפשית וכל מה שהוא יגיד יביך אותו, ואותה. הסכימה ללכת לשתות קפה.

אחר כך, אחרי כמה ימים, אחרי ששכבו, אמרה לו.

"מוזר, אני כאילו רוצה לשאול את נמרוד אם אני יכולה לבוא להלוויה שלו."

"כן, גם אני שומע אותו מדבר על זה. על מה עושים במקרה כזה."

"אז מה עושים?"

עמדו בצד, כמה שאפשר לעמוד בצד ליד חבורת אנשים שמלווים ארון. לא היה להם מושג מי האנשים האלו. אף אחד לא שאל אותם. אף אחד לא שם לב. אחר כך, ניסו להשוות רשמים. להחליט מי היתה אשתו. מי היו האנשים שדיברו מעל הקבר הפתוח. אבל בעיקר שתקו. עישנו עוד סיגריה ביחד.

"זו הולכת להיות שנה קשה. מה עושים עכשיו? אני עוד חייבת לו כסף על הפגישות של אפריל."

"למי נותנים כסף שחייבים למישהו שמת?"

6 views

Recent Posts

See All

 © Copyright 2020 Rony Alfandary. All rights reserved |  Web Design by ​Gravity.