המוכרת בחנות מכשירי הכתיבה ברחוב אלנבי הרימה את ראשה. לפניה עמד גבר צעיר, עיניו משוטטות ללא מטרה.
- אפשר לעזור לך?
הוא התעשת מייד.
- כן, הייתי רוצה עט, דיו שחורה.
היא מסרה לו את העט, הוא שילם ויצא לרחוב. לאחר כמה צעדים נעצר וחשב לחזור לחנות. הרגיש שהשאיר שם משהו, כאילו שהמוכרת העירה בו זחל שהחל לטפס לכיוון ליבו.
היא היתה עדיין באותו מקום. לא היו אנשים אחרים בחנות. שנכנס, הרימה את ראשה והראתה אותו, עומד והשמש בגבו, העט השחורה בידו.
מבטה השואל סובב את ראשו לאחור. הוא לא רצה שתראה את פניו בצורה כזו. באותן שניות, הואמחווה את כל מה שעוד יכול לקרות, ולא וויתר. (מה לעזעזל שואלים בכזה מצב?)
לאחר שבוע של סרטים, הצגות, מסעדות וסצינת מין אחת, הם החליטו לגור ביחד.
בכל ערב, כאשר היה פותח את הדלת, מניחל את תיקו על השולחן ורואה אותה יוצאת מחדר השינה, עיניה מעורפלות מקריאה לאור חלש מדי, היה נזכר באותו זחל, והיה אומר לעצמו שצריך לנסות ולחקור מהו אותו זחל. תמיד היתה מגיעה אליו לפני שהספיק לספוג לתוכו את הבית ולהשיר מעליו את ריחות הרחוב, היתה מחבקת אותו מהר מדי ונשיקתה הראתה שלא עליו חשבה בדקות שלפני בואו. אבל היה מרוצה, לא ביקש יותר. החל להבין, למה התכוון אביו שאמר, בתשובה לשאלת בנו בן העשר, שכל עניין הנישואים הוא בכך "שיש משיהי שמחכה בבית בערבים הקרים".
- את יודעת, זה מוזר, אבל בכל פעם ששאני רואה אותך, יש לי הרגשה כאילו שאנחנו מכירים כבר מזמן.
היא נרתעה.
- על מה אתה מדבר? אנחנו גרים ביחד כבר 3 חודשים. המינימום שאפשר היה לצפות זה שנכיר אחד את השני.
- את לא מבינה, זה כאילו שנפגשנו לפני כמה שנים, כאילו שיש משהו... מילא, לא חשוב. מה עם האוכל?
היא כרכה את זרועה סביב מותניו, ובעודה מבטה מחפש את עיניו, החלה להוליכו למטבח. הוא הסתכל ישר קדימה ופתח במונולוג של מידת טפשותם של עורכי הוצאות הספרים בעיר.
ובלילה יכלה לראות את קצה הסיגריה שלו מהבהב תוך כדי נסיונותיו לחמוק ממנה לקצה המרוחק של המיטה. לאחר כמה דקות נאנח, התיישב על המיטה, הביט בה בעודה מסתובבת על צידה ומפנה אליו את הגב, קם, לבש את תחתוניו והדליק אור בחדר השני. אחרי הבירה השניה אני ארגיש כבר יותר טוב, חשב ומזג את הראשונה. היא לא כעסה כאשר גילתה בבוקר שהוא ישן על הספה, פשוט התפלאה.
- מי היתה הבחורה שהתקשרה אליך אתמול?
הוא נעץ בה עינים שואלות, מחוייכות.
- מישהי שאני מכיר כבר הרבה זמן, ידידה מבית הספר. למה את שואלת?
- מה היא רצתה?
- סתם ספר. תגידי, הרגשת אתמול שקמת באמצע הלילה?
- לא, אבל ראיתי אותך הבוקר על הספה.
היא לגמה מהקפה כדי שלא תצטרך לשאול שוב. הוא הביט בה, מנסה ללא הצלחה לתפוס את מבטה, וחושב שאולי הבירה השניה לא ממש עזרה.
- ולא מעניין אותך למה ומה?
- לא כל כך. גם אין לי כוח לנסות להוציא ממך דברים שאתה חושב שהם חשובים. אם אתה רוצה שאני אדע משהו, אז פשוט תגיד לי אותו, אל תהפוך את החוויות שלך לבחינות כניסה.
- בוקר טוב! אולי גם תגידי לי עכשיו שבערב את עוברת לגור אצל הוריך?
- אדיוט! אתה יודע יפה מאד על מה אני מדברת.
לאחר שתיקות קטועות, קמו והלכו לעבודה.
מאוחר יותר, הרגיש שטעה. שלא היה צריך להשאיר את הדברים תלויים בצורה כזו. הוא הרגיש צורך לפצות אות, לפנק אותה ולהעניק לה את אותה הרגשה ביתית שהיא הצליחה לזרוע סביבה.
פתח את הדלת וראה מייד שאותה כבר לא יוכל לשאול יותר. הטלפון צלצל והיא ביקשה ממנו לפגוש אותה ליד בית הוריו בעוד חצי שעה.
כבר שראה את הסיגריה בידה הבין שלא יוכל להעיז לבקש ממנה לחזור אליו. היה מאד מסוקרן. היא היתה נרגשת ודיברה על מחנק ועל חוסר כוח להמשיך ולחדור מבעד למסך הברזל שלו. הרגיש משועשע מדבריה, הם חלפו לידו, החל לחפש בראשו דירה קטנה יותר.
- אבל היו לנו רגעים יפים בסך הכל.
-הרגעים היפים שלנו התמצו ברגשות שאתה ייחסת לעצמך. אף פעם לא עשית מאמץ שרגשות אלו יגיעו גם אלי. זה אולי מוצלח בתור סיפור קצר, לא יותר.
לבחורה שאסף באותו ערב ברחוב סיפר שהוא אחרי משבר עזיבה מבחורה שאהב פעם.
- למרות שלא דיברנו הרבה, אני מרגיש שהיא ראתה לתוכי יותר ממה שאפשרתי לה. אולי הייתי אדיש מדי.
- אולי, אכפת לך לכבות את האור, אני אוהבת את החושך.
- בטח, למה לא.
