• Rony Alfandary

אהבה זה לא עונש - הספר כולו (Hebrew)

1.

בגלל הריח ביקשה מבנה חגי שיסע להביא את סבא מבית האבות.

לא יכלה לשאת את זה יותר. בימים הקודמים התחילה להרגיש את הריח כבר במכונית. לא בדיוק של מרק עוף, לא בדיוק של תרופות, לא בדיוק של רצפת לינולאום, לא בדיוק של הפרשות שלא נספגות, לא בדיוק של שום דבר, ריח של שום דבר שמעורר פחד ובחילה.

"בתוך כל זה חי אבא שלי. האיש הגא הזה. האיש שלא הרשה לי ללכת פעם לפעולה של הצופים בגלל שהעניבה לא הייתה מגוהצת מספיק."

זה מעלה חיוך, בעל כורחה, אבל חיוך, קטן, שמתפשט ומאפשר לה להחנות את המכונית מבעד לדמעות שכבר איימו להתפרץ שוב. כל פעם זה אותו הדבר, בכל ביקור מתרחש אותו תהליך איום של שיכחה וזיכרון, התעלמות והדחקה של הדברים הנוראים של ההווה. בית אבות. הבית של אבא שלה. עניבת צופים, האף המורם, השמחה סביב השולחן בערב שישי. זהו, עכשיו היא כבר מרגישה יותר טוב. אפשר להיכנס, לעמוד מולו, לחייך.

איך אחרת יכולה הייתה לשאת את עובדת הישארותו בחיים, בצד החיים?

אבא שלה, אבא שלה. הייתה צריכה לחזור על כך לעצמה בשנים האחרונות, כאילו עצם אמירת המילים תהפוך את העובדה למוחשית יותר, מוחשית ומורגשת יותר. אבא שלה, ולא סתם זקן טרחן בבית אבות. בכל פעם שהייתה רואה אותו, נראה לה זקן יותר, אומלל יותר, חסר אונים יותר.

לפעמים הייתה תוהה אם זו לא הצגה שהיה עושה במיוחד עבורה. אפילו שאלה אותו. וכאשר לא קיבלה ממנו תשובה שהניחה את דעתה, או אפילו סתם תשובה, הלכה ושאלה את האח שתמיד היה בחדר שלו, כאילו במקרה, בדיוק כאשר הייתה מגיעה, תמיד נפרד מהזקן בחיוך רחב, כאילו שהרגע סיפרו בדיחה מוצלחת במיוחד. ואותה השאירו בחוץ, ולכבודה עטה הזקן את מסיכת האבן הידועה שלו.

"שלום נעמי, מה שלום הילדים? באמת טוב שבאת. את נראת קצת חיוורת היום. מה קרה? קרה משהו בעבודה?"

מה שהאח אמר לה כלל לא מצא חן בעיניה.

עוד לפני שפתח את פיו ידעה שתשובתו לא תמצא חן בעיניה, שלא תאהב שמישהו אחר הצליח לקשור קשר עם הזקן שלה, להוציא ממנו משהו מעבר לטרחנות הרוטנת, להתעניינותו המעיקה בחיי המשפחה שלה, לשתיקה.

רק לאחר מותו, לאחר שחגי בנה חזר לחייו באנגליה ושוב לא הייתה צריכה להתעמת עם מבטיו החודרניים, הרשתה לעצמה לחוש את הכאב. הכאב האמיתי, לא זה שהקיף אותה ביום מותו, בזמן ההלוויה וימי השבעה, שגם היה כאב, אלא שהביע את מה שאיבדה. רק לאחר כמה חודשים הרשתה לעצמה לחוש את הכאב השני, העמוק יותר, כאב שלא הקיף אלא הציף אותה, ממקום שלא הכירה, שדיבר אליה בקול שלא יכלה לזהות, כאב על מה שמעולם לא היה לה, ושכעת אבד הסיכוי להשיגו.

הייתה רוצה שבעודו בחיים יאסוף אותה אל חזהו, יחבק אותה וישקיט את החשש הזה.

צלצול הפעמון בדלת החזיר אותה למציאות. הם הגיעו. כאשר פתחה את הדלת נבהלה לרגע מהיר אחד לראות כמה שאביה ובנה דמו זה לזה. רצתה להגיד משהו, ושתקה. וגם הם שתקו. גם במהלך הארוחה היו שניהם שתקנים, וכך נשארו לאורך רוב ארוחת הסדר. שתקו ופעם או פעמיים אף הביטו אחד בשני ארוכות, מבלי לומר דבר ומבלי שפניהם יסגירו מהלך נפשי כלשהו.

הם ישבו זה למול זה, שניהם כפופים מעט מעל צלחותיהם. שניהם אוכלים באותה יסודיות שהכירה מילדותה - היא הכירה טוב מספיק את הרגלי האכילה של שניהם כדי להבחין ששניהם נוקטים בשיטה דומה: קודם אוכלים את הדברים הטעימים פחות ומשאירים את הטוב לסוף. אופטימיות צרופה, חייכה לעצמה, או כניעה מבישה לרגש החובה ששלט בחייהם. צריך לאכול כל מה שיש על הצלחת, מי יודע מתי יהיה שוב. צריך לאכול ולהיות אסיר תודה שיש מה לאכול, לא תמיד היה מה לאכול. צריך צריך צריך. רצתה לצרוח מרוב שהיה צריך. אצלה זה היה הפוך - הייתה טורפת בתאוותנות את החלקים שאהבה ומשאירה לסוף את מה שאהבה פחות.

איך אפשר לחיות אחרת? כל הזמן לספור את הכסף הקטן שיש בכיס? כל הזמן לפחד שאולי לא יישאר מספיק לאחר כך, וככה לבזבז את מה שקורה עכשיו?

היה לה חבר ילדות שהכירה עוד מהגן. הלכה איתו לבית הספר. מאוחר יותר אפילו נתנה לו לגעת לה בציצי. בינה לבין עצמה קיוותה שאולי יעשה איתה עוד, אבל למחרת ראתה אותו מצחקק עם חבריו ליד הקיוסק, התמלאה זעם ולא דיברה איתו במשך חודש תמים. אחרי שחלף החודש כבר היה לה מישהו אחר, וההוא ליטף בביישנות את שדיה של מישהי אחרת. בכל מקרה, לאחר ליטוף שד חד-פעמי זה ולאחר חלוף חודש המריבה והעלבון, חזרו להיות ידידים וכך נשארו.

ראתה אותו הולך לצבא ולמלחמה וחוזר. ראתה אותו נכנס אל מתחת לחופה עם אותה נערה שבשדיה נגע לאחר שנגע באלו שלה, ויוצא ממנה עם שני ילדים בריאים ושלמים. ראתה אותו מקדיש עצמו לעבודתו. ראתה אותו מבצע את כל אותן הפעולות שראתה כל כך הרבה אחרים מבצעים, וכולם מתוך אותה המחשבה.

קודם לגמור את כל מה שלא אוהבים בצלחת ולהשאיר את החלקים הטובים לסוף.

לעשות את מה שצריך. מה שמקובל, מה שמצופה עכשיו, ואחר כך יהיה אפשר לעשות את מה שבאמת רוצים. אלא מה, עוד לפני שהגיע לגיל ששים, כמה שנים לפני שהיה אמור להגיע לאותו קו גמר מיוחל שלאחריו יוכל לפרוק עול ולעשות כל מה שדמיין וייחל לו, התפגר לו המסכן מהתקף לב ומת במקום, והשאיר אחריו אלמנה, שני ילדים שלמים בריאים ומבוססים ואין ספור חלומות לא מוגשמים, שהתפוגגו להם באוויר החם של הקיץ ונעלמו כלא היו. נשאר רק אצלה בזיכרון, שהרי לה סיפר הכל, התוודה על כל אותם חלומות, כל אותם דברים שיעשה כאשר יגיע אל אותו קו גמר מיוחל שבסוף נכרך סביב צווארו והותירו מדולל, חיוור ועטוף בתכריכים.

זה מה קורה לאנשים שמשאירים את החלקים הטובים לסוף.

ככל שיכלה לזכור את אימא שלה, חשבה שממנה למדה את השיעור בנושא נצל-את-הרגע. תמיד, בניגוד למה שהיה אומר לה אביה, מטיף לזהירות ולאיטיות, אמה הייתה מעודדת אותה לנסות עוד, לקחת סיכונים. עיניה הכחולות חודרות לתוך נשמתה, מעוררות בה את אותו אי-שקט ששנים לאחר מכן עדיין דרבן אותה לקום בכל בוקר עם אותה הרגשת חיפוש, עם אותו דחף. שלוש פעמים התעמלות בשבוע, למשל, ולא בגלל שהייתה זקוקה להתעמלות, או אפילו נהנתה ממנה, אלא שידעה שאילו לא התעסקה בכך הייתה פשוט יוצאת מדעתה עם כל האנרגיה הזו שקיננה ופרצה מתוכה.

"אל תעשי את הטעות שלי, נעמי", אמרה לה. תמיד אמרה לה, עוד כשהייתה ילדה.

לקח לה כמה שנים להבין בדיוק על איזו טעות היא דיברה.

"אל תעשי את הטעות שלי, נעמי, תחשבי טוב לפני שתתחתני עם הגבר הראשון שיהיה נחמד אלייך. אל תמהרי כל כך כמו שאני מיהרתי. אין לך סיבה. חכי קצת, אולי משהו יותר טוב יבוא, אולי תוכלי לנצל את הזמן למשהו טוב יותר."

נעמי הקיפה במבטה את היושבים סביב השולחן. בעיקר גברים, זה מה שנשאר. אולי כך כיליתי אותו, חשבה על חגי. אולי כך כיליתי את כולם, את חגי, את אבא שלי, את בעלי. אולי לכן הם כל כך עייפים כאשר הם לידי. אביה, בעלה, בניה, אחיה ואשתו, שהייתה רוב הזמן עסוקה בהנקת התינוק החדש שלהם, ואפילו לפני כן, לפני שילדה את בנם השלישי, הייתה מעבר להישג ידה של נעמי.

בפעמים שעוד ניסתה ליצור עימה קשר, התחמקה ממנה. אישה צעירה שנכנסה לחייהם ערב אחד, ישבה בפינה בשקט וצפתה בהם, ונשארה. מתאים לאח השתקן שלי, חשבה נעמי, לא בלי חיבה מסוימת, למצוא את האדם היחידי במדינה שיהיה יותר שתקן ממנו. מעניין איך הם מסתדרים להם עם כל השתיקות האלו. והילדים שלהם? מה יהיה איתם? איך הם בכלל ילמדו לדבר עם כל השתיקה הזו? תודה לאל שיש טלוויזיה בימינו! לפחות לה יוכלו להקשיב. ומה אתי? מי ידבר אתי? ככה עברו עלי מיטב שנותיי, חשבה, בשתיקה. ועכשיו, קולו העייף של בעלה, מקריא בתורו מהגדת הפסח. מעבדות לגאולה, מהאור לחושך, בכל דור ודור אנחנו מצווים במצוות ההגדה, לספר את הסיפור, כדי שלא נשכח מהיכן באנו ולהיכן אנחנו הולכים, מעבדות לגאולה, ונשארים באותו המקום.

מאז שהפכה אמה לשכון בגוף עבר חשה בודדה. חשה שאין למי לספר את הסיפור. אין מי שיספר אותו. עם מותה של אמה, מתה המספרת ומת הסיפור. לבד. לבד. לבד.

אישה אף פעם לא נמצאת לבד, כך אמרה לה אמה. גם שהיא כבר לגמרי לבד, יש בתוכה את הרחם, את המקום הזה שמיועד לאחר. הרחם הזה מביא את האישה הביתה, מזכיר לה שיש בית. גם כשהוא יבש, גם כשהוא תלוי כשק מצומק בתוך גוף שאיבד את גבולותיו.

שנה לפני מותה רצו הרופאים להוציא מגופה את רחמה. ממאיר, כך הוחלט על ידי הרופאים, ברחמה היא נושאת גידול, אבל ממאיר. לתת לו לגדול, כפי שמיועד לקרות ברחם, פירושו להניח למוות לדגור בתוכה.

נעמי, אמרה לה אמה, כל עוד יש לך רחם, אפילו שאת זקנה, אפילו שאת כמעט גמורה כמוני, את לא לבד. אפילו שאף אחד כבר לא מדבר איתך, אף אחד לא רוצה אותך, בעלך שחוזר מהעבודה זעוף פנים ורק מסתכל עלייך כדי להעיר לך שאין מספיק מלח במרק היוגורט שאת שוקדת להכינו בכל ערב קייצי רק כדי לנסות ולרצות את פניו - גם בעלך לא יכול ליטול ממך את הרחם שלך.

"אימא", רצתה אז נעמי לומר ולא העיזה, "הוא ניסה לקחת ממני את הרחם. לא יכול היה לסבול יותר את מצבי הרוח שלי, אמר והוסיף שקרא על מחקר חדש באמריקה שקישר את מצב רוחן הירוד של נשים בגיל העמידה למצבו הפיזי של רחמן המידלדל."

לא העיזה לומר לה. לא העיזה להעציב את אמה שברחמה התגלה גידול, ממאיר, והרופאים הזהירו אותה ואמרו שללא ניתוח, שללא הוצאה, כריתה, אין הם יכולים לערוב לה, והיא…

"נו, מה כבר יכול לקרות לי שעוד לא קרה לי?" קראה לעברם בהתרסה. נעמי הייתה אז בחדר, על פי בקשתה. "אני אמות?" גיחכה, "וככה אני לא אמות, אתם חושבים? איך אפשר לאישה לחיות בלי רחם? אני אמות ככה או ככה, אז תנו לי לחיות. כמו שאני רוצה."

הרופאים, שהיו רגילים בבקשות מוזרות יותר, שהיו מורגלים לנשים סניליות החוששות מכל תזוזה של האוויר סביב מיטותיהן, נעו באי-נוחות על רגליהם. הביטו בנעמי, מבקשים ממנה בעיניהם לעשות משהו, להתגבר על רצונה האיוול של הזקנה הזו. ונעמי כבשה את עיניה ברצפה לכמה שניות, ניגשה למיטתה של אמה, אחזה בידה הרזה, הביטה בהם ואמרה, "תנו לי, אני אדבר איתה".

הם עזבו את החדר והיא נשארה, ואז אמרה לה אמה שאי אפשר לה לאישה להיות בלי הרחם ושיש דברים שאסור לחיות בלעדיהם, החיים חשובים אומנם אך אינם קדושים ואינם מקדשים הכל, וישנם מעשים שלא עושים אפילו אם כל העולם יתהפך.

הזכירה בלחש את אחיה שאיבדה, את אחיה שמעולם לא נפרדה מהם, והתפללה לכוחם. לו היה לה את כוחם הייתה יכולה לעמוד מול הרופאים המנוולים האלו, שכל מה שהם רוצים זה למשש את חמוקיהן של האחיות הצעירות ולהיפטר מזקנות טרדניות כמותה, שרק מתעקשות על דברים לא הגיוניים. אבל מה הם כבר יודעים.

"בגלל העקשנות שלי הצלחתי להישאר בחיים כל השנים האלו. איך את חושבת הייתי מצליחה לעמוד מולו, עם השתיקות הרועמות שלו והעונשים האלו שהיה מטיל עלי בכך שהיה מתעלם ממני ימים שלמים? והכל קרה אחרי שאתם כבר גדלתם, כאילו כעונש על זה שגדלתם ועזבתם את הבית, עזבתם אותו, הצלחתם להסתדר בלעדיו, הוא הרגיש חסר תועלת, ככה הוא הרגיש כלפיכם."

ועקשנותה עמדה לה. הרופאים הסבירו, הרצינו, ביקשו, לחשו, איימו ולבסוף אף התחננו, אך לשווא. הזקנה ידעה מה היא רוצה. ומאחוריה עמדה משפחתה העקשנית והשתקנית, שבאה לבקרה כל יום, מציבה משמרות כבוד כדי שלא יחולל רצונה.

גם כאשר ביקשה שיניחו לה לנפשה לחלוטין ויתנו לה לשוב לדירת השניים וחצי חדרים ברחוב צייטלין, בה התגוררה עם משפחתה מאז עלו לארץ שלושים ותשע שנים מוקדם יותר, בה גידלה את נעמי ואחיה, בה ראתה את בעלה מתכופף והולך.

לשוב לדירה בצייטלין כדי שתוכל שוב לנגב מעט אבק מעל הפסנתר, ששוב לא יזכה לרוך אצבעותיה אך לפחות יהיה נקי יותר. לאוושת הענפים מחוץ לחלון חדר השינה בכל בוקר. להמולה הקבועה בשעות הכניסה לקולנוע "גת" הסמוך ואז ההפוגה למשך הקרנת הסרט. כך במשך שנים, כל השנים.

ושם בילתה את שישים וארבעה הימים שחלפו מהרגע בו הביא אותה האמבולנס מבית החולים לדירתה. שישים וארבעה ימים ובכל יום ניקתה את מקשי הפסנתר מהאבק, שאיכשהו הצליח להתגנב פנימה גם כאשר המכסה היה מורד. ובכל יום, כמעט, ישבה במרפסתה הקטנה שהשקיפה על הכניסה לבית הקולנוע וצפתה בזוגות הספורים ובבני האדם הבודדים שהגיעו כדי לצפות בהצגה היומית. וכאשר נבלעו בתוך אולם הכניסה והסדרן התיישב על כיסא העץ מעבר לדלת הזכוכית וחזר לנבור בקופסאות הפלסטיק שהביא עימו בכל יום בסל פלסטיק מרושת וירוק, לגמה את הלגימה האחרונה שנותרה בספל הזכוכית, קמה לה ולאיטה החלה בהכנות לקראת הביקור.

ובבוקר יום רביעי, היום השישים וארבעה, ולאחר שהתעורר ונגע בה לצידו והבין מה שהבין, ובשלווה שהקיפה את פחדו כקרום דקיק, ירד סבא ברוך למטה, וביקש מהסדרן של בית הקולנוע להתקשר לאמבולנס. כאשר הגיע האמבולנס גם ביקש ממנו שיעלה איתם. הוא לא רצה, לא היה מעז לראותה שוב בתחילת אי-קיומה. גם הספיק להתקשר לנעמי שהגיעה לאחר שהאמבולנס עזב, וכך היה חייב לומר לה שכעת רק הוא נותר לה בעולם, ואיתה לא היה יכול להתווכח ונתן לה לסחוב אותו לבית החולים ולהקשיב לסערת רגשותיה ולרגשי האשם שלה על כך שלא באה מוקדם יותר, שלא הספיקה להיפרד, שאילו רק ידעה שכה מהר זה יקרה לא הייתה נותנת לה לעזוב כך את בית החולים. ואחר כך - מבטי הרופאים במחלקה הפנימית שקיבלו אותם כילדים סוררים ששבו הביתה רכוני ראש ונזופים, לאחר הרפתקה טפשית ומיותרת במיוחד.

סביב המיטה המשיכו בנזיפותם ובהרכנת הראש, ובעיקר בשתיקה, שאילו הייתה היא בהכרה הייתה הראשונה להפר, אלא שהיא הייתה מחוברת לבליל צינורות פלסטיק ופיה פעור מעט, ומשום מה עיניה לא היו עצומות לחלוטין ולובן עיניה המפולבלות ניבט מבין החריצים הדקים. ישבו, נעמי מצד זה ואביה מהצד השני, אחזו כל אחד בידה, והסתכלו אליה. מידי כמה דקות גם בחנו זה את זה, אך לא יכלו לשאת את הכאב שהיה טמון בציפייה שהייתה בעיני שניהם. ישבו וחיכו שהיא תפסיק, לא סתם תפסיק לנשום, אלא תפסיק כך לענות אותם בהישארותה ביניהם במצב שאליו לא הכינה אותם - חוסר האונים שלה. שהרי תמיד הרגילה אותם להשען עליה, לחשוב עליה כעל עמוד התווך של חייהם, וגם לאחר שנעמי גדלה, נישאה והקימה משפחה משלה, עדיין חשבה על אמה כעל עמוד השדרה של חייה, למרות ההזדקנות.

לא קשה היה להמשיך את העמדת הפנים, שאולי אולי דווקא היא לא תמות, אולי לה יקרה הנס הזה, או נס אחר, אולי דווקא היא תוכל להישאר לא פגועה, ממנה לא יגרע החלק העצום הזה שנקרא אימא, עד לרגע הנוכחי. למול מיטת המתכת של בית החולים שמצדה השני ישב אביה, ובתווך גופה החלוש של אימא, והמראה כעת היה שונה, וכעת רצתה כבר שזה ייגמר, שלא יעברו דקות ארוכות מדי בהן תצטרך לעכל ולהכיל את המראה הזה של אמה האחרת, החלשה, חסרת האונים, המתה. שלא תצטרך להרשות לגריעה להתרחש.

ובאותם הימים הקרינו בקולנוע "גת" את "מיני ומוסקוביץ" של קאסביטאס, מסוג הסרטים שעליהם הייתה מעוותת אמה את פניה ואומרת, "בהה, מה הם כבר יודעים האמריקאים האלו על איך זה להיות בני אדם! הם כל הזמן מחייכים בשיניים לבנות כאלו, אפשר לחשוב שהם המציאו את האושר". בכל זאת פנתה נעמי לעבר הקולנוע, בלי לחשוב הרבה, מייד לאחר שחזרה לדירה, כמה שעות מאוחר יותר. הייתה צריכה לעשות דברים אחרים, הייתה צריכה לחזור לביתה שלה, שם חיכה לה בעלה שכבר ידע שמעכשיו יש לו עסק עם יתומה. התרווחה בכורסה המרופדת והבטיחה לעצמה ששוב לא תאפשר לחיים לחלוף לידה, שוב לא תבטיח לעצמה הבטחות ריקות, אלא תנגוס מכל מה שיעבור לידה, ממה שתחפוץ בו, כמו הקולנוע הזה, ה"גת" הזו, ששבוע אחר שבוע במשך שישים וארבעה הימים שכעת הסתיימו, גירה את דימיונה בכרזות צבעוניות של שלושה סרטים שהספיקו להתחלף. ורק עכשיו העזה להיכנס אליו.

פה מותר הכל. עוד מעט יבוא החושך בהדרגתיות מנחמת, ואולי תוכל לחלוץ את נעליה. מגע השטיח נעים בתחילה, אבל כף רגלה הלא גרובה מייד נדבקת למשהו. שארית מסטיק או פופקורן לעוס ודחוי. בחזרה לתוך הנעל. טוב שהסרט מתחיל עוד מעט. אפשר לשקוע, לא צריך לחשוב על מה שיש עוד לעשות, ימי האבל שמחכים, קרובי המשפחה שיציפו את הדירה, צריך לדאוג שיהיה מספיק קפה.

למה מתעכבת כל כך ההקרנה? עוד לא כיבו אפילו את האורות. ועכשיו התיישב מישהו בשורה לפניה. למה דווקא פה? דווקא לפניי? יש הרי כל כך הרבה מקום. ועוד עם כובע כזה, זה הרי מגוחך. מי מחזיק עוד בכובעים כאלו? ומייד, במהירות ובדיוק שלא היה זמן להתגונן מאכזריות עוצמתם: לאבא שלי יש בדיוק כזה כובע, ואבא שלי היה עושה בדיוק את הדבר הזה, והוא גם הסביר לה פעם למה. היא לא זכרה את ההסבר שלו. למה לא מתחיל כבר הסרט ומשחרר אותה מכל המחשבות המעיקות האלו? לפחות שיהיו כבר פרסומות. אחרי דקה או שתים נוספות בהן בהתה במגבעת הלבד האפורה של האיש שישב לפניה, היא החליטה מבלי לראות את פניו שבינו לבין אביה אין כל דמיון: קודם כל הוא היה צעיר בהרבה, הוא גם עישן והדיף ריח חזק של בצל. אביה לא היה מרשה לעצמו הפקרות ניחוחות כזו בשום פנים ואופן, עזבה את מושבה, יצאה מהאולם וחזרה אל הרחוב המואר עדיין. שוב לא ראתה סרט בקולנוע "גת".

2.

איך לעזאזל מספרים את זה? זה מתחיל בחורף. באנגליה. לילה גשום. חגי מתהפך על צדו במיטה רחבה, מוקף כרים רכים, לידו ישנה אישה, והוא מקשיב לגשם האנגלי הדליל ומקלל.

הזמן הוא אמצע הלילה ללא שינה. חושך לא לגמרי שחור, לא מספיק מוצק, לא מעניק מחסה. החורף האנגלי הבלתי נמנע. הבלתי פוסק. כבר כמה שנים חגי נאבק איתו וכמעט מבזבז את חייו בניסיון לכופף את הלילה הזה לחוקי ההיגיון. בסוף נשאר עם סדינים מקומטים ולחים ותשוקה מוזרה לחמאת בוטנים בשלוש לפנות בוקר.

גופו הרזה מתוח. שעון על שלושה כרים, ראשו נוטה מעט לצד שמאל. מנסה לעצום עיניים ויודע שלא יצליח להירדם. כבר כמה שעות שהוא מנסה, רוצה לחדור לאזור שבו היא משוטטת, אישוניה רוטטים קלות. אבל איפה הוא ואיפה השינה. רק משוטט מחוץ לשלווה שבתוכה הוא מדמיין שהיא צוללת. משוטט בחוץ ומידרדר לכלל ייאוש במחשבותיו.

מהחדר הסמוך עלה קול תזוזה. רק זה חסר לי עכשיו, הוא מהרהר, אם הילד שלה יתעורר וירצה לבוא למיטה. כמו אתמול, כמו שלשום, כמו כמעט בכל לילה שהוא יכול לזכור בחודשים האחרונים. מגיע לצד שלה במיטה, מטפס מעליה ושוכב בין שניהם, מבלי לשכוח להעניק לחגי כמה בעיטות בדרך. רק כדי שידע מי שולט פה.

העיניים הכחולות הקטנות של מארק, הילד שלה, שבא ומסתכל בו במבט המוזר והעצוב שיש לו. מתבונן בחגי ובעיניו תהייה אילמת מדוע הגבר הזר הזה ישן פה ולא האבא הבלונדיני שלו, ההוא מהתמונות. וחגי רואה את המבט, שומע את השאלה, מצטער בליבו, מתכווץ וממשיך לשתוק. לשתוק ולחייך. ובבוקר רב איתה על משהו סתמי, רק כדי לערער את השלווה, רק כדי להודיע לה שככה זה לא יכול להמשיך.

היא זזה לכיוונו. זרועותיה מזדחלות לעבר גופו ונכרכות סביב חזהו הצר. ראשה מטפס על זרועו. כעת לא יוכל לזוז יותר מבלי לגרום לה לשנות את תנוחתה. נחיריה רוטטים מעט. הוא חשב שאולי היא מתעוררת. יכול היה לראות את חזה נע מעלה מטה בתנועות קצובות ולהרף אף חש מעין תשוקה. חיכה. הנשימות עדיין קצובות. בידו החופשית סימן מסלול אקראי על מצחה, אפה הישר, גבותיה הדקיקות. היא עדיין ישנה. עדיף להשאירה כך. גם הילד כנראה נרדם מחדש. בחדר שלו. אולי הלילה הזה בכל זאת ייגמר בדרך סבירה. אולי אפילו בשינה.

הוא המשיך להביט בה. מתפעל מהדרך שבה נחה לצדו. הדרך שבה קיבלה את נוכחותו, הדרך שבה נצמדה לגופו, לאות החיים שנוכחותו השפופה בכל זאת הצליחה להפיק בשעה מאוחרת כל כך של הלילה. חגי אהב את זה בה: יכולתה הבריאה, אמונתה בתופעות טבע פשוטות וברורות. לנוע לעבר סימן חיים ולחבק אותו, בלי שאלות, בלי תהיות לגבי נכונות או נחיצות המעשה. פשוט לעשות. לעשות נכון, כי כך ציווה הגוף שלא יכול לטעות. לא היה בלבו ספק שגם הרעיון של געגועים ובית יהיה ברור ופשוט עבורה. היא תוכל להצביע ולפנות לכיוון מה שהוא ביתה בכל רגע נתון מבלי לחשוב פעמיים: שם.


הוא היה עדיין ער לאחר שגופה נדד שוב, ממנו והלאה, לתוך בית אחר, פרטי יותר, שאליו לא הייתה לו גישה. הוא היה עדיין ער כאשר היא החלה להפיק אותו צליל נמוך, אותה נהמה שבישרה את הגעתה, את פישוט אבריה לתוך אותו מקום.


השעון הדיגיטלי האיר באור ירוק וחלש את השעה ארבע, לפנות בוקר. או ארבע בלילה. ארבע ומשהו בלילה, בעיקר משהו. מתי הלילה כבר בוקר? ארבע לפנות בוקר או לילה, על פי שעון. זמן שנמדד באנגלית.


דקה באנגליה מדודה כנגד דקה שם. במקום האחר. הפסד ורווח. מה היה עושה אם היה נשאר שם. איך היה עובר את הלילה. אבא שלו היה אומר שמחשבות כאלו גומרות אותו. ככה הוא מתבזבז. מול הלילה אין מה לעשות. צריך להחליט. להפסיק עם השטויות. חבל על הזמן. מחשבה פשוטה. רווח מול הפסד. לסגור פערים. לצמצם הפסדים. ואיך עושים את זה? מחליטים. מחליטים מהר וחלק. חותכים. החלטות. אבל את זה חגי העדיף להשאיר לאחרים, לא להתעסק. אלא שלא היה ברור למי הוא בדיוק משאיר את ההחלטה. כך שלא נעשו החלטות. לא מיידיות ולא חדות. הכל נמרח. נגרר. דקה אחר דקה. יום אחר יום. שנה אחר שנה. במקום הפסד מול רווח, נהיה הפסד מול הפסד. אזור הזוי של חרטה ותסכול. ואותו הוא דווקא הכיר היטב.


והיא? ישנה לה. טוב טוב. רגועה. כך היא נרגעת. בשנתה. חגי המשיך להביט בה. ככה גם הוא נרגע. בשנתה. רק אז שוכך בו הקול האבוד של הבית, כמין מכשיר אוטומטי שהושאר פועל זמן רב לאחר שהסתיים בו השימוש.

מתחת לשמיכת הפוך העבה קשה להבחין בתווי גופה. ירך מבצבצת מעט ומורה על השאר. קו חיוור מגיע למקום בו מתחילה הירך השניה, למקום בו מתקיים חיבור כה מושלם של קווים, מושלם ונעלם, מושלם בגלל שנעלם.


חמש לפנות בוקר, כבר בפירוש לפנות בוקר. חגי עדיין שרוע במיטה. שעה קלה חלפה והוא ער ומביט בה ונזכר ושואל עצמו אם מספיק זמן בילה בתהייה זו, שהשכיחה אותו באי הקר. והיא ישנה לה וכולה רוגע. שערה השחור מונח על הכר ככתם דיו, פניה החיוורות שוקעות בתוך לובן הכרית ורק קווי ריסיה וקו פיה מפרידים בינה לשלולית שיוצר שערה על הכרית. מתמזגת לה עם המיטה, כהרגלה. עם כל דבר בחייה היא מבקשת להתמזג, להתחבר כך שלא ניתן יהיה להפרידה ולבודדה.

כמעט מבלי משים תפס עצמו נע לאט לקצה המיטה המרוחק ממנה, מתרחק ממנה. היה לו קשה לשאת את הידיעה על הקרבה הזו בה היא מחוללת סביבו ובו. כבר מההתחלה זה היה ככה. כבר בימים הראשונים לאחר שנפגשו, לאחר שהופגה מעט עוצמת ההתלקחות ביניהם, החלה להתמזג בחייו. מברשת שיניים, מסרק, שמפו שיער מיוחד.


זה הפחיד אותו. כשאמרה לו שרק איתו היא מרגישה ככה.

"כלומר?"

"טוב לנו, לא?"

"כן..."

"אז מה אתה נבהל?"

"לא נבהל, אבל חכי רגע, מה בעצם את אומרת?"

"מה שאמרתי. רוצה אותך, רוצה אותך עוד, רוצה אותך יותר, שתהיה אתי יותר, לא רק בדירה שלך, לא רק כשאני לבד."

"מה זאת אומרת לא לבד?"

כאילו שהחליט מההתחלה לעשות לה את זה קשה. לענות רק לשאלות ששאלה, להתעלם ממה שלא נאמר, ממה שנרמז, כאילו שלא הרגיש את השאלות שלא נשאלו כחצים בוערים בלב. התכחש לעוצמת תחושותיו. נבהל.

"מה יש להבין?" שאלה אותו, "מה אתה כל כך נבהל? בסך הכל אמרתי לך שאני אוהבת אותך, שאני רוצה לגור איתך."

הוא ממשיך להשתנק.

"תראי, זה לא פשוט. גם אני אוהב, אותך, אלא מה, אבל בעצם רק נפגשנו, אני לא יודע, תני למשהו להתפתח".

כל מילה מסבכת אותו עמוק יותר וכבר מוחקת, אות אחר אות, את כל אותן ההתרחשויות של הימים האחרונים ביניהם. למול מבטה הספק משתאה ספק בז, חייך את אחד מחיוכיו השובים, ומייד התקרב לעברה וחיבק אותה חזק חזק והרגיש כיצד שריריה מתרצים וגווה נרגע ונמזג לתוך כפות ידיו המלטפות, ובתוך דקות כבר היו עירומים והפיגו את כל המתח בהרבה זיעה.

עוד היה הקיץ. ולא רק שהיה עדיין קיץ והכל היה בסימן של תשוקה ותקווה ואור, היא עדיין התקשתה להאמין שגבר שיכול להרעיף כל כך הרבה אהבה יכול גם להיות כל כך חלש, ולכן נתנה לגווה להירגע לתוך כפות ידיו המלטפות ולפיו להקניט את בשרה בכזו נעימות.

אבל גם לסקס, אפילו לסקס פרוע, יש אפקט השהייה מוגבל. גם שם פועל אדון הזמן החרוץ, שאינו מבחין בחשיבות אירועים אלו או אחרים ובוודאי שאינו מרכין ראשו, או מאט מהלכו, בגלל איזה זיון בעמידה.

ולאחר שבועיים בדיוק מאותו לילה, בכל זאת עבר לגור איתה, לא בגלל שרצה, אלא בגלל שלא ידע להגיד "לא" במקום ובזמן הנכון.

ומאז חשב איך לעזוב.

חמש וחצי לפנות בוקר והוא עדיין ער. ער, כועס, עצבני, מתוח, מרגיש רע ולא יודע למה, לא מסוגל להתנחם. מסתבך במחשבות שווא על כך שבהתחלה היה לו יותר קל. אותו בוקר רענן בו הגיע ללונדון ארבע שנים קודם לכן, הגשם שפסק לרגע קל הותיר את הרחובות מריחים נקיים. המדרכות נראו כמעט בוהקות, הרטיבות שבאוויר קלטה לתוכה את עשן המכוניות ועיממה את רושמו המחניק. חגי הרגיש אופטימי. אפילו אחרי ששככה ההתרגשות של מי שנמצא בפעם הראשונה רחוק מהמקום בו גדל.

הוריו ליוו אותו לשדה התעופה. אימא מחתה דמעה. אבא טפח על שכמו. סבו אמר לו להיזהר. אחיו שתק. תמונות אופייניות היו יכולות להיות שייכות להרבה משפחות. בסך הכל, עוד צעיר ישראלי אחרי צבא שנוסע קצת לחפש את עצמו בחו"ל.

הוא מצא חדר מרוהט בבית בצפון העיר, ברובע שהיו בו יותר עצים מאשר ראה בכל חייו. בעלת הבית הייתה כל מה שהוא היה יכול לצפות מאנגלייה: עצורה, עם הרגלי ניקיון מוזרים ובגיל העמידה. אבל היא הניחה אותו לנפשו. היא אפילו לא התנגדה לכך שיתקין מקלט טלוויזיה משלו בחדרו הקטן, שם הוא בילה את רוב ימיו הראשונים, בולע תוכנית אחר תוכנית, מעשן הרבה וכותב מכתבים ארוכים להוריו.

במשך החודשים הראשונים הוא כמעט לא יצא החוצה, מלבד לקנות אוכל וסיגריות, וכאשר יצא, הלך מהר ברחובות, קרוב לקיר, וכמעט שלא הביט באנשים. לקח לו די הרבה זמן להבין שהוא מפחד שמישהו יכיר אותו ואיכשהו יאסור עליו להמשיך באורח חיים מופקר וחסר תכלית זה. הוא לא עבד למחייתו, לא יצר שום דבר, לא היו לו שום תוכניות ראויות לציון - הוא בזבז את הירושה הקטנה שהותירה לו סבתו על צרכיו היומיומיים. ככל שהירושה פחתה, כך גברו רגשי האשם שלו.


אבל האמת היא שהרגיש מאושר בימים אלו. הוא לא היה חייב שום דבר לאף אחד. אף אחד לא ידע מה הוא עושה, מלבד מה שהוא בחר לכתוב במכתבים לארץ. יותר מזה, לאף אחד בסביבתו הנוכחית לא היה אכפת במיוחד. בעלת הבית שלו הראתה עניין מזערי בבואו ובצאתו, כל מה שהיא דרשה ממנו היה להבריח את הדלת אם היה האחרון שנכנס לבית, בו חיו עוד שני דיירים מלבדו. כל עוד קיבלה ממנו את שטרותיה בסוף כל שבוע, וכיוון שלא נראה היה שהוא מהווה סכנה כלשהי לאף אחד, היא עזבה אותו לנפשו. אחרי שבועיים שלושה הם גם הפסיקו לטרוח בברכות השגרתיות, והיו פשוט חולפים זה לצד זה ללא מילה.

אולי בגלל בדידותם המשותפת הם התרגלו לחיות זה לצד זה בשתיקה שכזו. משפחתה כבר לא הייתה בחיים, והיא לא נישאה מעולם או ילדה ילדים, כך למד מאחד הדיירים שחלקו את הבית, בפעם היחידה בה החליף איתו דברים, עוד בימים הראשונים לשהותו שם. לעתים היה הטלפון מצלצל עבורה, אך לא היה ברור עם מי היא משוחחת. היא הייתה מקשיבה לאדם מצדו השני של הקו, כמעט ללא מענה מלבד אנחות קצרות וכחכוחי גרון מכוונים, והייתה מניחה את השפופרת על כנה וחוזרת לעיסוקיה בפתאומיות ובזריזות שהפתיעו אותו. את רוב הזמן בילתה למול החלון שהשקיף על הגן האחורי, על ברכיה מונחת שמיכת צמר מפוספסת, וידיה המגוידות אוחזות בספר עב כרס שתמיד היה נדמה שהוא פעור באותו המקום. חגי לא הבחין בה ממש קוראת בספר, הוא היה מונח בחיקה בעת שנמנמה ואצבעותיה אחוזות בתוכו כמסמנת, או פרוש על ברכיה, אצבעה מונחת על שורה בדף אך מבטה נעוץ הרחק במראה שנגלה מן החלון: עצי האגס, הגדר החיה, הבתים הסמוכים.


בוקר אחד, בצאתו מהשירותים, מצא אותה עומדת במסדרון, עיניה מושפלות, ידה אוחזת בעיתון הבוקר, אותו מסרה לו ללא אומר. הוא המשיך לחדר האוכל, שם התיישב במקומו הקבוע ליד החלון, ורק לאחר כמה דקות, כאשר נשמע קול פכפוך המים באסלה, התעורר לעוצמת הקרבה שפעולה זו רימזה, והסמיק. נזכר שלא תמיד היה זה כך. אם היה מאמין שהחיים מסומנים בקווי מתאר שלאחר חצייתם אנו חולפים משלב זה למשנהו, היה מציין את אותו הבוקר כקו שכזה. אך חגי לא היה מסוגל לחשוב על החיים באופן כה שיטתי או מכוון. השגרה בלעה אותו לתוך קרביה והוא לא התנגד.


מכתביו נעשו תכופים פחות. הוריו התקשרו יותר. בתחילה, עדיין ללא דאגה. אחרי חצי שנה, הייתה שם כבר נימה מסוימת של תהייה. התחילו לשאול מה בדיוק הוא מתכוון לעשות, מה קרה עם התוכניות לנסוע לדרום אמריקה, להיפגש עם חברים שכבר הרחיקו לכת יותר והיו אפילו בדרכם חזרה. והוא, למרות שלא באמת ידע עדיין מה פשר השהייה, התנהג ודיבר כאילו ישנה תוכנית.

אמו שאלה אותו במכתביה איך הוא מסתדר עם האנגלים. עבורה, היישות הזו, "האנגלים", הוותה משהו מסתורי, בני אדם שאליהם לא חוותה שום קרבה, ולכן לא הייתה מסוגלת להבין איך בנה מצליח לשהות במחיצתם כל אותם חודשים. כשסיפר לה על בעלת הבית ועל מנהגיה המוזרים, צחקקה במבוכה. מייד עלה בה החשד שהוא משקר לה, שקר בסיסי לגבי חייו באנגליה. איך ייתכן שהוא מתגורר באותו בית עם אישה שכזו? שאלה את עצמה ואת אביו.

שנה לאחר מכן, כאשר הבינו שניהם ששהותו של חגי באנגליה אינה הולכת להיות זמנית במידה לה קיוו, ושאינה מקרית, הביאו עצמם לביקור, וראו את אותו הבית בו התגורר לראשונה. רק אז שכך חשדה לגבי אותם ימים ראשונים. ומעבר לזה, רק כאשר עמדה למול הבית וצפתה באותה אישה זקנה, שכעת עמדה ושוחחה עם חגי בארשת שנראתה כנעימה, לא הבינה נעמי מה בדיוק חשדה שחייו של בנה מסתירים. חיוך נדיר עלה על פניה של הזקנה, נדיר וקלוש, כאותה שמש שזרחה קלות מבין העננים.

גם בהתפוגג חשדה לא הבינה נעמי איך הוא מסתדר עם האנגלים האלו. עתה פחות מתמיד, לאחר שחוותה בעצמה את ניכורם וזרותם, ואת אי יכולתם להשיב לה מבט. את כל אותו ביקור בילתה עטופה במעיל הצמר הישן שאמה הביאה מאירופה, ותיק העור השחור שלה נשאר אחוז בחוזקה בידיה, למרות שלא היה בתוכו כל דבר ערך, מלבד אוצר החפצים חסרי המשמעות שהחזיקה בין ממחטות הנייר המגוללות. נעמי חזרה לישראל עם הרגשה שגם כך אפשר לחיות, ואולי דווקא דלותם תעזור לבנה להבין שאין עבורו בית אחר מלבד זה שהיא בנתה.


שש בבוקר. מאוחר מכדי לקחת כדור שינה. עייף מכדי להתחיל את היום. תקוע בין לבין, באמצע תחילת חייו, עייף מלהיות עייף, עיניים מיובשות ומשוועות לדמעות, תקוע כמו קוץ, כמו המחשבה הבלתי פוסקת הזו שלא מניחה לו: לחזור הביתה, לחזור הביתה, לחזור הביתה.

עוד לפני שנרדמה חזרה על דברים שכבר אמרה לו כמה פעמים: "תעשה את זה, פשוט תעשה את זה!" היא אפילו אמרה לו שתחכה לו, או לא תחכה לו, תסלח לו על כל הפעמים שגרשה מעל פניו, מה שהוא רוצה, רק שיחליט ויעשה מעשה, שלא יצטרך לייסר את עצמו.


למחרת קם בתחושה שמשהו נגמר. הסתכל עליה במטבח מתעסקת בארוחת הבוקר והרגיש שמשהו כבר חסר. כמובן שהיא מייד שמה לב ושאלה אותו מה קרה לו. הוא הצליח להתחמק איכשהו ומיהר לצאת בדרך ללימודים. קבע שידברו בערב. לפני שיצא מהבית היא קראה לו, ובעודו מחזיק את הדלת פתוחה חיבקה אותו בחושניות. "ככה שלא תוכל לשכוח אותי בכזו קלות היום".

כאשר חזר הביתה באותו הערב, היה פתק על הדוכן במטבח שמבקש ממנו לאסוף את מארק מהחברים ממול, כי היא צריכה לפגוש מישהו שרוצה לקנות ממנה תמונות. הוא לא אהב שהיא עושה לו כאלו הפתעות. לא הייתה לו שום בעיה עם העובדה שהוא צריך לדאוג למארק, אבל לא אהב את ההפתעות האלו. התחיל לכעוס עליה. אחרי שהביא את מארק והכין לו משהו לאכול, התיישב חגי עייף מול הטלוויזיה והתחיל לחכות לה. כאשר הטלפון צלצל חשב שזו תהיה היא. סידר כבר את כעסו בתוך משפטים. ציפה שתגיד שהיא מתעכבת עוד ושתבקש ממנו להשכיב את מארק. לכן כל כך הופתע לשמוע את קולו של אחיו הגדול.

"מה קרה?"

"כלום לא קרה. סתם התקשרתי אליך. מה יש? משהו לא בסדר?"

"לא, לא , זה בסדר גמור, פשוט לא ציפיתי שתתקשר. הכל בסדר בבית?"

דיברו די הרבה. שיחת טלפון נדירה. חשב אחר כך. עוד לפני שגמר לעכל את מה שנאמר. הרבה אחרי שהשיחה הסתיימה נשאר יושב ליד הטלפון. קולו של מארק הקפיץ אותו. הוא רצה לדעת מתי אמו תחזור. חגי הציץ בשעון ושוב הציף אותו הכעס. הפעם באמת הגזימה. בדיוק כאשר התחיל להיכנס איתו למשא ומתן לגבי ללכת לישון, היא חזרה. הוא בעיקר שתק למול חיוכה המתנצל, הסתובב וחזר לסלון, נותן לה לעמוד מול מארק ועייפותו המנדנדת.

כשסיימה להשכיב את מארק מצאה את חגי מול הטלוויזיה, צופה באחד מהסרטים הצרפתיים האלו שהיה מייגע עצמו בהם. תמיד נמצא איזה גבר יושב על קצה מיטה פרועת סדינים (צבעי פסטל תואמים), מעשן סיגריה עתירת ניקוטין ורבת עשן, ומסביר לטרוטת עיניים יפת מראה וסתורת שיער שהוא אוהבה יותר מאשר את עצמו. אולי לא הייתה מגחכת באותו הרגע אילו הייתה יודעת שהיא צופה בחזרה גנרלית, לקראת אותו טכס שבו תככב היא עצמה כטרוטת העיניים ימים ספורים בלבד מאוחר יותר.

"אז מה, אחיך התקשר?"

"כן".

"ו-?"

"ו-מה?"

"איך היה?"

"היה בסדר גמור".

אחיו, שבאותו הערב דיבר איתו כפי שלא דבר איתו מעולם או מאז, אמר לו שבא לבקר את הוריהם ומצא את אמם מתייפחת ואביהם זועם ורוטן ובידיו אותה אגרת אוויר כחלחלה שקיבלו ממנו, בנם היושב באנגליה הנוכריה, בה הוא מנהל רומן אהבים עם גרושה אנגליה עליה ידעו כמעט כלום מלבד קולה המתרונן בטלפון, ושהייתה נשואה בעבר, ושיש לה ילד קטן. ובעצם ידעו עליה די הרבה, ולכן זו התייפחה וזה רטן וזעם בקראם במכתב ממנו שחגי רציני לגביה וגם היא לגביו.

"אתה מבין חגי, הם חושבים שאתה לא חוזר. אותי זה לא מפחיד, אתה יודע הרי שאני אתך, תחזור, תלך, תעשה מה שאתה רוצה, אני יכול להבין את מה שאתה עושה, את זה שאתה צריך להיות רחוק מפה, זה שהיה לך קשה, הצבא, לבנון וכל זה, מי אני שאגיד לך מה לעשות, ואני לא רוצה להעמיס עליך שום דבר, תאמין לי".

כך המשיך, בפרץ רגשי שהיה נדיר בעוצמתו כפי שהיה בהופעתו. אחיו הגדול, הגדול מאוד, עשר שנים הפרידו ביניהם, מרחק שחלוף הזמן קיבע והעמיק. כשחגי היה ילד צעיר אחיו כבר היה עסוק וטרוד בכל העניינים של התבגרותו, בנות, אוננות, זיפי זקן ראשונים, סיגריות אסורות, והיה חסר סבלנות במקרה הרע או אדיש במקרה הטוב כלפי עסקיו הילדותיים של חגי, ואפילו זועף בגין האחריות לשלומו שהוריהם, לעתים, הטילו עליו. וכשחגי עצמו סבל את פצעי הבגרות וצמיחת שיער הפנים, אחיו כבר התכרבל בשמיכות צבאיות ובהונותיו כואבות תמיד מההליכה הממושכת בין טרשי הגבעות. קירבה גדולה לא הייתה ביניהם. דווקא אהב לשמוע אותו מדבר ככה. פתאום הרגיש ששמו לב אליו. כאילו גילו אותו. גילו שהוא באמת עזב. שבנה לעצמו חיים משל עצמו. חיים עם נפח משלהם. לא בבואה של חיי הוריו. לא השתקפות מצומקת של אחיו המוצלח. משהו ממשי.

היה צריך לנשום עמוק ולאט כדי להירגע מהשיחה עם אחיו. כדי להיכנס לשיחה איתה. כדי לגשר בין שני העולמות והתהום שנפערה ביניהם פתאום. התיישב על קצה המיטה.

"אתה נראה זורח", אמרה לאחר כמה שניות של שתיקה, "בכל זאת היה משהו בשיחה הזאת?"

"סתם. אח שלי. מנדנד."

"איך זה שהוא לא מתקשר לעתים יותר קרובות?"

"אני יודע, הוא עסוק. הוא דווקא אמר שהיה רוצה לפגוש אותך." שיקר.

"באמת?"

"למה את מתפלאת כל כך? הרי דיברת איתו בטלפון פעם".

"כן, אבל הוא היה ביישן כזה. אולי בגלל שהוא לא מדבר הרבה אנגלית".

"אולי".

תוך כדי השיחה היא החלה להתפשט - הסוודר הכחול לפינה אחת של החדר, הנעלים השחורות נפלו מעל כפות רגליה ונחו מעולפות על השטיח. התיישבה על הדרגש מול מראת האיפור והחלה להתעסק בתכשיריה. מי הוורדים לעור הפנים הרגיש שלה. ליד מרפקה התערמו כדורי צמר גפן ורדרדים שבהם מחתה את עורה. אחר כך קרם לחות. לא לפני ששמה סרט סביב שערה. פניה נראו גדולים יותר כך. ללא הילת שערה. מצח גבוה. אף חד. זקוף. עיניה החומות היו נעוצות בו. שתקו. הסתכלה בו מסתכל בה.

"מה?"

"כלום. אני לא מבין למה את משתמשת במי הוורדים האלו. למה את לא יכולה פשוט לשטוף פנים, כמו כולם."

"כי אני לא כמו כולם. בגלל זה אתה אוהב אותי."

צחקה צחוק גדול, הפשילה את ראשה לאחור והסתובבה אליו. לפני שהספיק להגיב או למחות, כבר קפצה עליו, חצאיתה מצרה את תנועותיה, והפילה אותו על גבו, על המיטה. מייד הקיף אותו הריח הזה, מי הוורדים, הקרם, ריח פיה. צחוקה. עצם את עיניו והתאמץ להפסיק לחשוב.

משהו הופעל בשיחת הטלפון עם אחיו ולא שקט. התנפח והתעצם והבשיל, עד לאותו הלילה חסר השינה שלמחרתו קם מולה והחליט לנסוע לביקור לא מתוכנן בישראל. וגם אז לא הפסיק לאהוב אותה, וגם אז לא ידע בדיוק מדוע פתאום היה כל כך חשוב לנסוע דווקא אז ודווקא בלעדיה. אלא שהימים שבאו לאחר מכן התמלאו בקדחנות הכנותיו לקראת הביקור בישראל. ורק כאשר ישב במטוס ובהה בעננים, התעוררה בו עוצמת הכאב החבוי, אלא שהיה זה מאוחר מדי לפעולה, מלבד הפעולה הסתמית, המתמשכת, הנלעגת, שרק אותה ידע לעשות טוב באמת - רחמים עצמיים.

כל הדרך במטוס לא יכול היה להחליט למה הוא מגיע לביקור. בכל פעם שעצם את עיניו ראה את פניה החיוורות והמתוחות למול עיניו, בוכה, שואלת-מתחננת להבין למה הוא נוסע עכשיו, למה הוא לא יכול להישאר איתה עוד קצת. הוא לא רצה לחשוב על כל זה. זה היה מפחיד מדי. הקלות שבה נסע ממנה. הקלות שבה הפקיר את עצמו למחשבות על הביקור, הכל כדי שלא לחשוב עליה, בוכה, פניה חיוורים ומתוחים, מפחידים.

נרדם. למרות ששנא לישון בטיסה. פחד שיקרה משהו והוא לא יהיה מוכן. פחד שיתעורר לתוך אסון, מאוחר מדי, כאשר כבר לא יוכל לעשות דבר כדי להציל את עצמו. בכל זאת נרדם. וחלם. חלום מוזר. על סבא שלו. חלם שסבא שלו יושב על נדנדה, מעלה מטה, ובחיוך רחב אומר לו שנגמר הסוכר. זהו. הוא התעורר לקולה של הדיילת שהגישה לו כוס מים, בחיוך רחב, ואחרי שהלכה עצם שוב את עיניו וניסה להבין מאיפה זה בא לו. הזיכרון הזה על הסבא שלו. ככה, מבלי שהתכוון, הפסיק לחשוב עליה ומצא את עצמו חושב על סבא שלו. סבא ברוך.

3.

כמה שנים אחרי שחגי הגיע לאנגליה, הוא התבשר שסבא ברוך עבר לגור בבית אבות. אי אפשר היה לטפל בו יותר בבית אחרי שסבתא מתה. כמה חודשים לאחר מכן, כאשר הגיע לביקור הראשון לאחר עזיבתו, נסע עם אימא שלו לבית האבות במרכז השרון והתבונן בסבו, כבר על כיסא גלגלים. אחר כך חשב לעצמו שהוא דווקא נראה די בסדר.

גם עכשיו, אחרי ששככה ההתרגשות הראשונה של הגעתו לביקור הכמעט שנתי, אחרי שעשה את הסבב הראשון וההכרחי של החברים וקרובי המשפחה, אחרי שהיה בים, אחרי שרק התחיל להתגעגע לחייו באנגליה, חשב שוב על סבא הספון בבית האבות הממשלתי הקודר. לא היה צריך הרבה הפצרות מאמו כדי להביא אותו לנסוע לשם. לבקר. לא בגלל אהבה גדולה או אפילו רגשי אשמה מיוחדים, אלא מתוך אותה הרגשה שדחפה את חגי כלפי סבו מאז שהיה ילד, מתוך איזשהו צימאון למוצא פיו. תמיד קיווה שאולי יגיד לו משהו חכם. ביחוד עכשיו. איזושהי אבחנה דקה על מצבו, על שהותו באנגליה, משהו שיעזור לו להחליט.

אלא שסבא ברוך היה ידוע כשתקן גדול ובדרך כלל מצא עצמו חגי הילד יושב לרגליו ומחכה ומחכה שיגיד משהו, ובדרך כלל כל שזכה לו היו מילים ספורות בדבר הצורך להיות ילד טוב, ללמוד היטב, לכבד את הוריו. נשאר בלתי מסופק, מתוך הרגשה שמשהו לא נאמר, משהו חשוב. ככל שעברו השנים התעצמה הרגשת סודיות זו ויחד איתה התגברה גם שתקנותו של סבא ברוך.

זה בטח יהיה ככה גם הפעם, חשב לעצמו בדרך לבית האבות. כמעט הצטער שהחליט לבזבז זמן ביקור יקר על סבא שלו, אבל היה כבר מאוחר מדי. הוא בטח מחכה לו.

בדרך, כדי להסיח את דעתו, חשב על מה שאימא שלו סיפרה לו על סבא ברוך. הסיפור על נישואיו הראשונים, לאשתו הראשונה, שממנה התגרש כמעט באותה מהירות בה נישא לה, ושרק לאחריה נשא את אשתו השניה, סבתו של חגי. חגי אהב להיזכר בסיפור הזה. זה היה בעצם הסיפור היחיד ששמע במהלך חייו על תולדות המשפחה שהעלה בו עניין כלשהו. כל השאר תמיד נראה לו סיכום של התחשבנויות וטרחנויות. בסיפור של סבא ברוך ואשתו הראשונה היו כל האלמנטים של דרמה טובה ומרגשת.

זה לא היה קשה במיוחד עבור חגי לדמיין את סבו צעיר יותר. הייתה אפילו תמונה שהנציחה אותו: גבר גבוה, חסון, שיער שחור וסמיך, חיוך כובש. בתמונה הוא לובש מדים וחוגר חרב. אימא של חגי טענה שהתמונה צולמה מספר לא רב של ימים לפני החתונה. אותה חתונה גורלית.

חגי הרהר רבות בבוקר של אותה חתונה. מה עושה בן אדם בבוקר של החתונה שלו? זו שהולכת לשנות את חייו? רצה להאמין שהגורליות של אותו אירוע, שעדיין לא התרחש, איכשהו חלחלה בזמן וכיוונה את הפעולות הסתמיות ביותר. כמו לקום בזינוק מהמיטה, מלא מרץ, להתלבש, לענוב עניבה.

אז אולי ככה זה היה. סבא ברוך עוזב את מיטתו בזינוק, עושה את הנחוץ, למול המראה, בתוך ארון הבגדים, והנה הוא מוכן: ברוך בן אביגדור, גבר בישראל, מוכן ומזומן לבוא בברית הנישואין עם אחת תמר לוי, אותה הוא אוהב, לה הוא מייחל, לה הוא הובטח, והיא לו, וכעת רק שעות ספורות מפרידות ביניהם לבין תחילת חיים חדשים כבעל ואישה. שעות ספורות והמרחק בין נער לגבר ייסגר.

כך לפחות נרמז לו. נרמז ונקרץ על ידי אביו ששאל אותו, עיני שניהם מושפלות, אם הוא יודע מה עליו לעשות כדי שהנישואין יהיו תקפים, מה מצופה ממנו. ומבטה המוכיח של אמו, ללא מילים: ברוך, ברוך, מה יהיה איתך, איזה מין גבר תהיה לאשתך, רק שלא תצא הסמרטוט שאיתו אני נתקעתי.

כל זה מסתחרר בראשו ואצבעותיו מסתבכות בקשירת העניבה סביב צווארו. לא לעתים קרובות מתאפשרת לו עניבת משי זו, שנשמרת במשך כל השנה בקופסת קרטון מאורכת, עטופה בנייר, וכעת מתהדקת סביב צווארו, בוחנת את חוסנו, את מידת התאמתו. נמצא מתאים.

בינתיים. מציץ במראה ורואה עצמו: גבר בן 20, קומה בינונית, שיער שחור, דליל מעט, עינים עמוקות נחבאות. לימדו אותו שאסור להביט במראה זמן רב מדי, לא טוב הדבר שיהא אדם יהיר בדמותו, אלא שהיום יש משהו מיוחד, אין הוא יכול להתאפק, היום הוא הולך לשאת לאישה את אהובת ליבו, את תמר.

תמר, תמר, שיערה החום מתנופף ברוח, כפי שראה בפעם הראשונה, ואסורה, בה נפלו עיניו על דמותה ונשמתו נעתקה למראה השיער, השיער השופע הזה, שלרגע קט שוחרר מתוך הצעיף המשובץ, וידיה עשו בו כאוות נפשן, מחליקות ומלטפות, ומייד מחזירות לתוך סרט מהוה, ושניות לאחר מכן מעלימות בתנועות מיומנות לתוך אותו צעיף. ראשה הסתובב והיא הבחינה בו, ולו היה בו כוח, או לפחות כבוד, היה מסב את ראשו, או לפחות מכחכח בגרונו, או אפילו מחייך. אלא שהיה כהלום רעם והמשיך לנעוץ בה מבט וכל המחשבות האסורות התחרו להן בתוך ראשו, ורק הסתלקותה הזכירה לו מי הוא והיכן הוא עומד ולאן מועדות פניו, והתנער איכשהו והמשיך.

מאז לא הפסיק לחשוב עליה. ואולי בגלל שהיה משוכנע שכוח עליון היה מעורב בפגישתם, לאחר שנחלץ ממערבולת רגשותיו הראשונית, החל לחשוב על סיפור יעקב ובנות לבן. לא היה לו קשה להזדהות עם קשייו של יעקב בהשגת משאת נפשו: מייד דמיין שנים ארוכות של המתנה ואכזבה, של עבודה מפרכת שבסופן תמתין לו אהובת ליבו כאותה עלמה מסתורית. למעשה, הוא אפילו העדיף לדמיין את יחסיהם כך. היה לו נוח יותר לחשוב עליה כעל מישהי שתשאר בגדר עלמה מסתורית ובלתי מושגת. אילו היה ניתן רק להשקיט את אי השקט הזה שרחש בתחתית בטנו למין הרגע בו ראה אותה, היה מוותר על כל העניין כבר אז. אלא שכנראה אותו אי שקט אינו כה קל לוויתור, וכך בחלוף מספר שבועות, מצא עצמו סבא ברוך למול דודותיה של הנערה היתומה, מבקש מהן את רשותן לבוא ולבקרה בביתן כדי להכירה.

לאהוב כפי שאהב באותם ימים.

אילו ידע חגי עד כמה אהב סבא ברוך באותם ימים, אולי יכול היה לאפשר לליבו לחוש מעט חמלה למראה גוו הכפוף של סבו, שנים לאחר מכן, עומד למול הדלת, נע לאחור ומאפשר לחגי להיכנס לתוך הדירה שהייתה כבר ריקה, שכבר לא הכילה את אשתו השניה של סבא ברוך, סבתו של חגי, זו שסבא ברוך נשא לאחר כשלונם של נישואיו הראשונים. לאישה שאהב.

גוו הכפוף של סבא ברוך.

אילו ידע חגי את קצה קצהו של הסיפור הנורא ההוא שהתרחש בחדרי שינה, בטרקליני החברה בה גורלות של זוגות נחתכו ללא ידיעתם, אולי יכול היה להבין את הגוו, הכפוף ולא ללעוג כל כך בליבו לסבו זה המיושן, המפוחד, שאפילו חציית השכונה העלתה בליבו מורא איום.

באותם ימים רק לעג ופחד מגוו הכפוף, ונאנח בסיפוק מסוים לאחר שנפרדו בפעם האחרונה לפני נסיעתו המיוחלת לאנגליה, שתרחיקו מחברה פרימיטיבית זו שאליה סבא סבא ברוך עדיין השתייך, שממנה לא יכול היה להשתחרר גם לאחר שעזב את העיר, חרפת נישואיו הראשונים כבר מאחוריו, מלווה באשתו השניה ובבנם הצעיר.

רק שנים לאחר מכן העזה אשתו השניה לספר לבתה נעמי על אותו לילה מביש שארע בחדר השינה, בלילה שלאחר החתונה המאושרת והמפוארת ביותר שנזכרה בעיר.

כך שמע חגי לראשונה מפי אימו שבפנים נרגשות ונבוכות גללה בפניו את אותו סיפור טכס מביש, שבו מוציא החתן הצעיר את סדיני מיטת הכלולות אל טרקלין בית הורי הכלה ומציג בפניהם את אותו כתם דם בדמוי שושנה מעוכה, שיבשר על תומה של הכלה לפני אותו לילה ועל משימת האהבה שהתבצעה בהצלחה במהלך אותו הלילה.

אלא שבאותו הלילה, לאחר אותה חתונה מפוארת שכמותה לא זכרה העיר כולה, בצאתו לאור היום למול עיניהן הבוחנות של יושבות הטרקלין המדיפות ריחות רעים של עקשנות, ורק בעומדו מולן נזכר להביט לעבר הסדין, לעבר המקום בו היה אמור הכתם דמוי השושנה המעוכה להופיע, ולא היו שם לא כתם ולא שושנה, ורק צחור הסדין למול עיניו, והדממה המוחלטת ועיניה שכבר מאשימות של אימו, ובכיה החרישי של זו שאהב, שהשאיר מאחור בתוך חדר השינה שאליו כבר לא ניתן לשוב לאחר שהחרפה נהפכה לנחלת רבים, וכל שנותר הוא לעמוד באמצע הטרקלין המדיף ריחות רעים של עקשנות ולהניח לגוו להחל בכיפופו.

סבא ברוך נפטר בעוד חגי באנגליה.

כמובן שהיה זה יום גשום ואפור, כרגיל באנגליה, כאשר הטלפון צלצל בדירתו של חגי, מוקדם בבוקר יום ראשון. הוא לא ציפה לשיחת טלפון כזו, לא ציפה לשמוע את קולה הרועד של אמו מבשר לו על מותו של סבא ברוך, על השהות הקצרה שחלפה מאותו הרגע שבו עזב את ביתו בבית האבות ועבר לבית החולים, שם בילה את ימיו האחרונים.

לאחר שהניח את שפופרת הטלפון, הדליק סיגריה אסורה והתיישב במיטה, נזכר בזעם שהיה מציף אותו בכל פעם שהיה רואה את גוו הכפוף של סבא ברוך. כבר ידע על אותו בוקר מביש, כבר ידע על אובדן האהבה. ניזכר כדי להתחיל להתאבל.