• Rony Alfandary

אהבה זה לא עונש - הספר כולו (Hebrew)

1.

בגלל הריח ביקשה מבנה חגי שיסע להביא את סבא מבית האבות.

לא יכלה לשאת את זה יותר. בימים הקודמים התחילה להרגיש את הריח כבר במכונית. לא בדיוק של מרק עוף, לא בדיוק של תרופות, לא בדיוק של רצפת לינולאום, לא בדיוק של הפרשות שלא נספגות, לא בדיוק של שום דבר, ריח של שום דבר שמעורר פחד ובחילה.

"בתוך כל זה חי אבא שלי. האיש הגא הזה. האיש שלא הרשה לי ללכת פעם לפעולה של הצופים בגלל שהעניבה לא הייתה מגוהצת מספיק."

זה מעלה חיוך, בעל כורחה, אבל חיוך, קטן, שמתפשט ומאפשר לה להחנות את המכונית מבעד לדמעות שכבר איימו להתפרץ שוב. כל פעם זה אותו הדבר, בכל ביקור מתרחש אותו תהליך איום של שיכחה וזיכרון, התעלמות והדחקה של הדברים הנוראים של ההווה. בית אבות. הבית של אבא שלה. עניבת צופים, האף המורם, השמחה סביב השולחן בערב שישי. זהו, עכשיו היא כבר מרגישה יותר טוב. אפשר להיכנס, לעמוד מולו, לחייך.

איך אחרת יכולה הייתה לשאת את עובדת הישארותו בחיים, בצד החיים?

אבא שלה, אבא שלה. הייתה צריכה לחזור על כך לעצמה בשנים האחרונות, כאילו עצם אמירת המילים תהפוך את העובדה למוחשית יותר, מוחשית ומורגשת יותר. אבא שלה, ולא סתם זקן טרחן בבית אבות. בכל פעם שהייתה רואה אותו, נראה לה זקן יותר, אומלל יותר, חסר אונים יותר.

לפעמים הייתה תוהה אם זו לא הצגה שהיה עושה במיוחד עבורה. אפילו שאלה אותו. וכאשר לא קיבלה ממנו תשובה שהניחה את דעתה, או אפילו סתם תשובה, הלכה ושאלה את האח שתמיד היה בחדר שלו, כאילו במקרה, בדיוק כאשר הייתה מגיעה, תמיד נפרד מהזקן בחיוך רחב, כאילו שהרגע סיפרו בדיחה מוצלחת במיוחד. ואותה השאירו בחוץ, ולכבודה עטה הזקן את מסיכת האבן הידועה שלו.

"שלום נעמי, מה שלום הילדים? באמת טוב שבאת. את נראת קצת חיוורת היום. מה קרה? קרה משהו בעבודה?"

מה שהאח אמר לה כלל לא מצא חן בעיניה.

עוד לפני שפתח את פיו ידעה שתשובתו לא תמצא חן בעיניה, שלא תאהב שמישהו אחר הצליח לקשור קשר עם הזקן שלה, להוציא ממנו משהו מעבר לטרחנות הרוטנת, להתעניינותו המעיקה בחיי המשפחה שלה, לשתיקה.

רק לאחר מותו, לאחר שחגי בנה חזר לחייו באנגליה ושוב לא הייתה צריכה להתעמת עם מבטיו החודרניים, הרשתה לעצמה לחוש את הכאב. הכאב האמיתי, לא זה שהקיף אותה ביום מותו, בזמן ההלוויה וימי השבעה, שגם היה כאב, אלא שהביע את מה שאיבדה. רק לאחר כמה חודשים הרשתה לעצמה לחוש את הכאב השני, העמוק יותר, כאב שלא הקיף אלא הציף אותה, ממקום שלא הכירה, שדיבר אליה בקול שלא יכלה לזהות, כאב על מה שמעולם לא היה לה, ושכעת אבד הסיכוי להשיגו.

הייתה רוצה שבעודו בחיים יאסוף אותה אל חזהו, יחבק אותה וישקיט את החשש הזה.

צלצול הפעמון בדלת החזיר אותה למציאות. הם הגיעו. כאשר פתחה את הדלת נבהלה לרגע מהיר אחד לראות כמה שאביה ובנה דמו זה לזה. רצתה להגיד משהו, ושתקה. וגם הם שתקו. גם במהלך הארוחה היו שניהם שתקנים, וכך נשארו לאורך רוב ארוחת הסדר. שתקו ופעם או פעמיים אף הביטו אחד בשני ארוכות, מבלי לומר דבר ומבלי שפניהם יסגירו מהלך נפשי כלשהו.

הם ישבו זה למול זה, שניהם כפופים מעט מעל צלחותיהם. שניהם אוכלים באותה יסודיות שהכירה מילדותה - היא הכירה טוב מספיק את הרגלי האכילה של שניהם כדי להבחין ששניהם נוקטים בשיטה דומה: קודם אוכלים את הדברים הטעימים פחות ומשאירים את הטוב לסוף. אופטימיות צרופה, חייכה לעצמה, או כניעה מבישה לרגש החובה ששלט בחייהם. צריך לאכול כל מה שיש על הצלחת, מי יודע מתי יהיה שוב. צריך לאכול ולהיות אסיר תודה שיש מה לאכול, לא תמיד היה מה לאכול. צריך צריך צריך. רצתה לצרוח מרוב שהיה צריך. אצלה זה היה הפוך - הייתה טורפת בתאוותנות את החלקים שאהבה ומשאירה לסוף את מה שאהבה פחות.

איך אפשר לחיות אחרת? כל הזמן לספור את הכסף הקטן שיש בכיס? כל הזמן לפחד שאולי לא יישאר מספיק לאחר כך, וככה לבזבז את מה שקורה עכשיו?

היה לה חבר ילדות שהכירה עוד מהגן. הלכה איתו לבית הספר. מאוחר יותר אפילו נתנה לו לגעת לה בציצי. בינה לבין עצמה קיוותה שאולי יעשה איתה עוד, אבל למחרת ראתה אותו מצחקק עם חבריו ליד הקיוסק, התמלאה זעם ולא דיברה איתו במשך חודש תמים. אחרי שחלף החודש כבר היה לה מישהו אחר, וההוא ליטף בביישנות את שדיה של מישהי אחרת. בכל מקרה, לאחר ליטוף שד חד-פעמי זה ולאחר חלוף חודש המריבה והעלבון, חזרו להיות ידידים וכך נשארו.

ראתה אותו הולך לצבא ולמלחמה וחוזר. ראתה אותו נכנס אל מתחת לחופה עם אותה נערה שבשדיה נגע לאחר שנגע באלו שלה, ויוצא ממנה עם שני ילדים בריאים ושלמים. ראתה אותו מקדיש עצמו לעבודתו. ראתה אותו מבצע את כל אותן הפעולות שראתה כל כך הרבה אחרים מבצעים, וכולם מתוך אותה המחשבה.

קודם לגמור את כל מה שלא אוהבים בצלחת ולהשאיר את החלקים הטובים לסוף.

לעשות את מה שצריך. מה שמקובל, מה שמצופה עכשיו, ואחר כך יהיה אפשר לעשות את מה שבאמת רוצים. אלא מה, עוד לפני שהגיע לגיל ששים, כמה שנים לפני שהיה אמור להגיע לאותו קו גמר מיוחל שלאחריו יוכל לפרוק עול ולעשות כל מה שדמיין וייחל לו, התפגר לו המסכן מהתקף לב ומת במקום, והשאיר אחריו אלמנה, שני ילדים שלמים בריאים ומבוססים ואין ספור חלומות לא מוגשמים, שהתפוגגו להם באוויר החם של הקיץ ונעלמו כלא היו. נשאר רק אצלה בזיכרון, שהרי לה סיפר הכל, התוודה על כל אותם חלומות, כל אותם דברים שיעשה כאשר יגיע אל אותו קו גמר מיוחל שבסוף נכרך סביב צווארו והותירו מדולל, חיוור ועטוף בתכריכים.

זה מה קורה לאנשים שמשאירים את החלקים הטובים לסוף.

ככל שיכלה לזכור את אימא שלה, חשבה שממנה למדה את השיעור בנושא נצל-את-הרגע. תמיד, בניגוד למה שהיה אומר לה אביה, מטיף לזהירות ולאיטיות, אמה הייתה מעודדת אותה לנסות עוד, לקחת סיכונים. עיניה הכחולות חודרות לתוך נשמתה, מעוררות בה את אותו אי-שקט ששנים לאחר מכן עדיין דרבן אותה לקום בכל בוקר עם אותה הרגשת חיפוש, עם אותו דחף. שלוש פעמים התעמלות בשבוע, למשל, ולא בגלל שהייתה זקוקה להתעמלות, או אפילו נהנתה ממנה, אלא שידעה שאילו לא התעסקה בכך הייתה פשוט יוצאת מדעתה עם כל האנרגיה הזו שקיננה ופרצה מתוכה.

"אל תעשי את הטעות שלי, נעמי", אמרה לה. תמיד אמרה לה, עוד כשהייתה ילדה.

לקח לה כמה שנים להבין בדיוק על איזו טעות היא דיברה.

"אל תעשי את הטעות שלי, נעמי, תחשבי טוב לפני שתתחתני עם הגבר הראשון שיהיה נחמד אלייך. אל תמהרי כל כך כמו שאני מיהרתי. אין לך סיבה. חכי קצת, אולי משהו יותר טוב יבוא, אולי תוכלי לנצל את הזמן למשהו טוב יותר."

נעמי הקיפה במבטה את היושבים סביב השולחן. בעיקר גברים, זה מה שנשאר. אולי כך כיליתי אותו, חשבה על חגי. אולי כך כיליתי את כולם, את חגי, את אבא שלי, את בעלי. אולי לכן הם כל כך עייפים כאשר הם לידי. אביה, בעלה, בניה, אחיה ואשתו, שהייתה רוב הזמן עסוקה בהנקת התינוק החדש שלהם, ואפילו לפני כן, לפני שילדה את בנם השלישי, הייתה מעבר להישג ידה של נעמי.

בפעמים שעוד ניסתה ליצור עימה קשר, התחמקה ממנה. אישה צעירה שנכנסה לחייהם ערב אחד, ישבה בפינה בשקט וצפתה בהם, ונשארה. מתאים לאח השתקן שלי, חשבה נעמי, לא בלי חיבה מסוימת, למצוא את האדם היחידי במדינה שיהיה יותר שתקן ממנו. מעניין איך הם מסתדרים להם עם כל השתיקות האלו. והילדים שלהם? מה יהיה איתם? איך הם בכלל ילמדו לדבר עם כל השתיקה הזו? תודה לאל שיש טלוויזיה בימינו! לפחות לה יוכלו להקשיב. ומה אתי? מי ידבר אתי? ככה עברו עלי מיטב שנותיי, חשבה, בשתיקה. ועכשיו, קולו העייף של בעלה, מקריא בתורו מהגדת הפסח. מעבדות לגאולה, מהאור לחושך, בכל דור ודור אנחנו מצווים במצוות ההגדה, לספר את הסיפור, כדי שלא נשכח מהיכן באנו ולהיכן אנחנו הולכים, מעבדות לגאולה, ונשארים באותו המקום.

מאז שהפכה אמה לשכון בגוף עבר חשה בודדה. חשה שאין למי לספר את הסיפור. אין מי שיספר אותו. עם מותה של אמה, מתה המספרת ומת הסיפור. לבד. לבד. לבד.

אישה אף פעם לא נמצאת לבד, כך אמרה לה אמה. גם שהיא כבר לגמרי לבד, יש בתוכה את הרחם, את המקום הזה שמיועד לאחר. הרחם הזה מביא את האישה הביתה, מזכיר לה שיש בית. גם כשהוא יבש, גם כשהוא תלוי כשק מצומק בתוך גוף שאיבד את גבולותיו.

שנה לפני מותה רצו הרופאים להוציא מגופה את רחמה. ממאיר, כך הוחלט על ידי הרופאים, ברחמה היא נושאת גידול, אבל ממאיר. לתת לו לגדול, כפי שמיועד לקרות ברחם, פירושו להניח למוות לדגור בתוכה.

נעמי, אמרה לה אמה, כל עוד יש לך רחם, אפילו שאת זקנה, אפילו שאת כמעט גמורה כמוני, את לא לבד. אפילו שאף אחד כבר לא מדבר איתך, אף אחד לא רוצה אותך, בעלך שחוזר מהעבודה זעוף פנים ורק מסתכל עלייך כדי להעיר לך שאין מספיק מלח במרק היוגורט שאת שוקדת להכינו בכל ערב קייצי רק כדי לנסות ולרצות את פניו - גם בעלך לא יכול ליטול ממך את הרחם שלך.

"אימא", רצתה אז נעמי לומר ולא העיזה, "הוא ניסה לקחת ממני את הרחם. לא יכול היה לסבול יותר את מצבי הרוח שלי, אמר והוסיף שקרא על מחקר חדש באמריקה שקישר את מצב רוחן הירוד של נשים בגיל העמידה למצבו הפיזי של רחמן המידלדל."

לא העיזה לומר לה. לא העיזה להעציב את אמה שברחמה התגלה גידול, ממאיר, והרופאים הזהירו אותה ואמרו שללא ניתוח, שללא הוצאה, כריתה, אין הם יכולים לערוב לה, והיא…

"נו, מה כבר יכול לקרות לי שעוד לא קרה לי?" קראה לעברם בהתרסה. נעמי הייתה אז בחדר, על פי בקשתה. "אני אמות?" גיחכה, "וככה אני לא אמות, אתם חושבים? איך אפשר לאישה לחיות בלי רחם? אני אמות ככה או ככה, אז תנו לי לחיות. כמו שאני רוצה."

הרופאים, שהיו רגילים בבקשות מוזרות יותר, שהיו מורגלים לנשים סניליות החוששות מכל תזוזה של האוויר סביב מיטותיהן, נעו באי-נוחות על רגליהם. הביטו בנעמי, מבקשים ממנה בעיניהם לעשות משהו, להתגבר על רצונה האיוול של הזקנה הזו. ונעמי כבשה את עיניה ברצפה לכמה שניות, ניגשה למיטתה של אמה, אחזה בידה הרזה, הביטה בהם ואמרה, "תנו לי, אני אדבר איתה".

הם עזבו את החדר והיא נשארה, ואז אמרה לה אמה שאי אפשר לה לאישה להיות בלי הרחם ושיש דברים שאסור לחיות בלעדיהם, החיים חשובים אומנם אך אינם קדושים ואינם מקדשים הכל, וישנם מעשים שלא עושים אפילו אם כל העולם יתהפך.

הזכירה בלחש את אחיה שאיבדה, את אחיה שמעולם לא נפרדה מהם, והתפללה לכוחם. לו היה לה את כוחם הייתה יכולה לעמוד מול הרופאים המנוולים האלו, שכל מה שהם רוצים זה למשש את חמוקיהן של האחיות הצעירות ולהיפטר מזקנות טרדניות כמותה, שרק מתעקשות על דברים לא הגיוניים. אבל מה הם כבר יודעים.

"בגלל העקשנות שלי הצלחתי להישאר בחיים כל השנים האלו. איך את חושבת הייתי מצליחה לעמוד מולו, עם השתיקות הרועמות שלו והעונשים האלו שהיה מטיל עלי בכך שהיה מתעלם ממני ימים שלמים? והכל קרה אחרי שאתם כבר גדלתם, כאילו כעונש על זה שגדלתם ועזבתם את הבית, עזבתם אותו, הצלחתם להסתדר בלעדיו, הוא הרגיש חסר תועלת, ככה הוא הרגיש כלפיכם."

ועקשנותה עמדה לה. הרופאים הסבירו, הרצינו, ביקשו, לחשו, איימו ולבסוף אף התחננו, אך לשווא. הזקנה ידעה מה היא רוצה. ומאחוריה עמדה משפחתה העקשנית והשתקנית, שבאה לבקרה כל יום, מציבה משמרות כבוד כדי שלא יחולל רצונה.

גם כאשר ביקשה שיניחו לה לנפשה לחלוטין ויתנו לה לשוב לדירת השניים וחצי חדרים ברחוב צייטלין, בה התגוררה עם משפחתה מאז עלו לארץ שלושים ותשע שנים מוקדם יותר, בה גידלה את נעמי ואחיה, בה ראתה את בעלה מתכופף והולך.

לשוב לדירה בצייטלין כדי שתוכל שוב לנגב מעט אבק מעל הפסנתר, ששוב לא יזכה לרוך אצבעותיה אך לפחות יהיה נקי יותר. לאוושת הענפים מחוץ לחלון חדר השינה בכל בוקר. להמולה הקבועה בשעות הכניסה לקולנוע "גת" הסמוך ואז ההפוגה למשך הקרנת הסרט. כך במשך שנים, כל השנים.

ושם בילתה את שישים וארבעה הימים שחלפו מהרגע בו הביא אותה האמבולנס מבית החולים לדירתה. שישים וארבעה ימים ובכל יום ניקתה את מקשי הפסנתר מהאבק, שאיכשהו הצליח להתגנב פנימה גם כאשר המכסה היה מורד. ובכל יום, כמעט, ישבה במרפסתה הקטנה שהשקיפה על הכניסה לבית הקולנוע וצפתה בזוגות הספורים ובבני האדם הבודדים שהגיעו כדי לצפות בהצגה היומית. וכאשר נבלעו בתוך אולם הכניסה והסדרן התיישב על כיסא העץ מעבר לדלת הזכוכית וחזר לנבור בקופסאות הפלסטיק שהביא עימו בכל יום בסל פלסטיק מרושת וירוק, לגמה את הלגימה האחרונה שנותרה בספל הזכוכית, קמה לה ולאיטה החלה בהכנות לקראת הביקור.

ובבוקר יום רביעי, היום השישים וארבעה, ולאחר שהתעורר ונגע בה לצידו והבין מה שהבין, ובשלווה שהקיפה את פחדו כקרום דקיק, ירד סבא ברוך למטה, וביקש מהסדרן של בית הקולנוע להתקשר לאמבולנס. כאשר הגיע האמבולנס גם ביקש ממנו שיעלה איתם. הוא לא רצה, לא היה מעז לראותה שוב בתחילת אי-קיומה. גם הספיק להתקשר לנעמי שהגיעה לאחר שהאמבולנס עזב, וכך היה חייב לומר לה שכעת רק הוא נותר לה בעולם, ואיתה לא היה יכול להתווכח ונתן לה לסחוב אותו לבית החולים ולהקשיב לסערת רגשותיה ולרגשי האשם שלה על כך שלא באה מוקדם יותר, שלא הספיקה להיפרד, שאילו רק ידעה שכה מהר זה יקרה לא הייתה נותנת לה לעזוב כך את בית החולים. ואחר כך - מבטי הרופאים במחלקה הפנימית שקיבלו אותם כילדים סוררים ששבו הביתה רכוני ראש ונזופים, לאחר הרפתקה טפשית ומיותרת במיוחד.

סביב המיטה המשיכו בנזיפותם ובהרכנת הראש, ובעיקר בשתיקה, שאילו הייתה היא בהכרה הייתה הראשונה להפר, אלא שהיא הייתה מחוברת לבליל צינורות פלסטיק ופיה פעור מעט, ומשום מה עיניה לא היו עצומות לחלוטין ולובן עיניה המפולבלות ניבט מבין החריצים הדקים. ישבו, נעמי מצד זה ואביה מהצד השני, אחזו כל אחד בידה, והסתכלו אליה. מידי כמה דקות גם בחנו זה את זה, אך לא יכלו לשאת את הכאב שהיה טמון בציפייה שהייתה בעיני שניהם. ישבו וחיכו שהיא תפסיק, לא סתם תפסיק לנשום, אלא תפסיק כך לענות אותם בהישארותה ביניהם במצב שאליו לא הכינה אותם - חוסר האונים שלה. שהרי תמיד הרגילה אותם להשען עליה, לחשוב עליה כעל עמוד התווך של חייהם, וגם לאחר שנעמי גדלה, נישאה והקימה משפחה משלה, עדיין חשבה על אמה כעל עמוד השדרה של חייה, למרות ההזדקנות.

לא קשה היה להמשיך את העמדת הפנים, שאולי אולי דווקא היא לא תמות, אולי לה יקרה הנס הזה, או נס אחר, אולי דווקא היא תוכל להישאר לא פגועה, ממנה לא יגרע החלק העצום הזה שנקרא אימא, עד לרגע הנוכחי. למול מיטת המתכת של בית החולים שמצדה השני ישב אביה, ובתווך גופה החלוש של אימא, והמראה כעת היה שונה, וכעת רצתה כבר שזה ייגמר, שלא יעברו דקות ארוכות מדי בהן תצטרך לעכל ולהכיל את המראה הזה של אמה האחרת, החלשה, חסרת האונים, המתה. שלא תצטרך להרשות לגריעה להתרחש.

ובאותם הימים הקרינו בקולנוע "גת" את "מיני ומוסקוביץ" של קאסביטאס, מסוג הסרטים שעליהם הייתה מעוותת אמה את פניה ואומרת, "בהה, מה הם כבר יודעים האמריקאים האלו על איך זה להיות בני אדם! הם כל הזמן מחייכים בשיניים לבנות כאלו, אפשר לחשוב שהם המציאו את האושר". בכל זאת פנתה נעמי לעבר הקולנוע, בלי לחשוב הרבה, מייד לאחר שחזרה לדירה, כמה שעות מאוחר יותר. הייתה צריכה לעשות דברים אחרים, הייתה צריכה לחזור לביתה שלה, שם חיכה לה בעלה שכבר ידע שמעכשיו יש לו עסק עם יתומה. התרווחה בכורסה המרופדת והבטיחה לעצמה ששוב לא תאפשר לחיים לחלוף לידה, שוב לא תבטיח לעצמה הבטחות ריקות, אלא תנגוס מכל מה שיעבור לידה, ממה שתחפוץ בו, כמו הקולנוע הזה, ה"גת" הזו, ששבוע אחר שבוע במשך שישים וארבעה הימים שכעת הסתיימו, גירה את דימיונה בכרזות צבעוניות של שלושה סרטים שהספיקו להתחלף. ורק עכשיו העזה להיכנס אליו.

פה מותר הכל. עוד מעט יבוא החושך בהדרגתיות מנחמת, ואולי תוכל לחלוץ את נעליה. מגע השטיח נעים בתחילה, אבל כף רגלה הלא גרובה מייד נדבקת למשהו. שארית מסטיק או פופקורן לעוס ודחוי. בחזרה לתוך הנעל. טוב שהסרט מתחיל עוד מעט. אפשר לשקוע, לא צריך לחשוב על מה שיש עוד לעשות, ימי האבל שמחכים, קרובי המשפחה שיציפו את הדירה, צריך לדאוג שיהיה מספיק קפה.

למה מתעכבת כל כך ההקרנה? עוד לא כיבו אפילו את האורות. ועכשיו התיישב מישהו בשורה לפניה. למה דווקא פה? דווקא לפניי? יש הרי כל כך הרבה מקום. ועוד עם כובע כזה, זה הרי מגוחך. מי מחזיק עוד בכובעים כאלו? ומייד, במהירות ובדיוק שלא היה זמן להתגונן מאכזריות עוצמתם: לאבא שלי יש בדיוק כזה כובע, ואבא שלי היה עושה בדיוק את הדבר הזה, והוא גם הסביר לה פעם למה. היא לא זכרה את ההסבר שלו. למה לא מתחיל כבר הסרט ומשחרר אותה מכל המחשבות המעיקות האלו? לפחות שיהיו כבר פרסומות. אחרי דקה או שתים נוספות בהן בהתה במגבעת הלבד האפורה של האיש שישב לפניה, היא החליטה מבלי לראות את פניו שבינו לבין אביה אין כל דמיון: קודם כל הוא היה צעיר בהרבה, הוא גם עישן והדיף ריח חזק של בצל. אביה לא היה מרשה לעצמו הפקרות ניחוחות כזו בשום פנים ואופן, עזבה את מושבה, יצאה מהאולם וחזרה אל הרחוב המואר עדיין. שוב לא ראתה סרט בקולנוע "גת".

2.

איך לעזאזל מספרים את זה? זה מתחיל בחורף. באנגליה. לילה גשום. חגי מתהפך על צדו במיטה רחבה, מוקף כרים רכים, לידו ישנה אישה, והוא מקשיב לגשם האנגלי הדליל ומקלל.

הזמן הוא אמצע הלילה ללא שינה. חושך לא לגמרי שחור, לא מספיק מוצק, לא מעניק מחסה. החורף האנגלי הבלתי נמנע. הבלתי פוסק. כבר כמה שנים חגי נאבק איתו וכמעט מבזבז את חייו בניסיון לכופף את הלילה הזה לחוקי ההיגיון. בסוף נשאר עם סדינים מקומטים ולחים ותשוקה מוזרה לחמאת בוטנים בשלוש לפנות בוקר.

גופו הרזה מתוח. שעון על שלושה כרים, ראשו נוטה מעט לצד שמאל. מנסה לעצום עיניים ויודע שלא יצליח להירדם. כבר כמה שעות שהוא מנסה, רוצה לחדור לאזור שבו היא משוטטת, אישוניה רוטטים קלות. אבל איפה הוא ואיפה השינה. רק משוטט מחוץ לשלווה שבתוכה הוא מדמיין שהיא צוללת. משוטט בחוץ ומידרדר לכלל ייאוש במחשבותיו.

מהחדר הסמוך עלה קול תזוזה. רק זה חסר לי עכשיו, הוא מהרהר, אם הילד שלה יתעורר וירצה לבוא למיטה. כמו אתמול, כמו שלשום, כמו כמעט בכל לילה שהוא יכול לזכור בחודשים האחרונים. מגיע לצד שלה במיטה, מטפס מעליה ושוכב בין שניהם, מבלי לשכוח להעניק לחגי כמה בעיטות בדרך. רק כדי שידע מי שולט פה.

העיניים הכחולות הקטנות של מארק, הילד שלה, שבא ומסתכל בו במבט המוזר והעצוב שיש לו. מתבונן בחגי ובעיניו תהייה אילמת מדוע הגבר הזר הזה ישן פה ולא האבא הבלונדיני שלו, ההוא מהתמונות. וחגי רואה את המבט, שומע את השאלה, מצטער בליבו, מתכווץ וממשיך לשתוק. לשתוק ולחייך. ובבוקר רב איתה על משהו סתמי, רק כדי לערער את השלווה, רק כדי להודיע לה שככה זה לא יכול להמשיך.

היא זזה לכיוונו. זרועותיה מזדחלות לעבר גופו ונכרכות סביב חזהו הצר. ראשה מטפס על זרועו. כעת לא יוכל לזוז יותר מבלי לגרום לה לשנות את תנוחתה. נחיריה רוטטים מעט. הוא חשב שאולי היא מתעוררת. יכול היה לראות את חזה נע מעלה מטה בתנועות קצובות ולהרף אף חש מעין תשוקה. חיכה. הנשימות עדיין קצובות. בידו החופשית סימן מסלול אקראי על מצחה, אפה הישר, גבותיה הדקיקות. היא עדיין ישנה. עדיף להשאירה כך. גם הילד כנראה נרדם מחדש. בחדר שלו. אולי הלילה הזה בכל זאת ייגמר בדרך סבירה. אולי אפילו בשינה.

הוא המשיך להביט בה. מתפעל מהדרך שבה נחה לצדו. הדרך שבה קיבלה את נוכחותו, הדרך שבה נצמדה לגופו, לאות החיים שנוכחותו השפופה בכל זאת הצליחה להפיק בשעה מאוחרת כל כך של הלילה. חגי אהב את זה בה: יכולתה הבריאה, אמונתה בתופעות טבע פשוטות וברורות. לנוע לעבר סימן חיים ולחבק אותו, בלי שאלות, בלי תהיות לגבי נכונות או נחיצות המעשה. פשוט לעשות. לעשות נכון, כי כך ציווה הגוף שלא יכול לטעות. לא היה בלבו ספק שגם הרעיון של געגועים ובית יהיה ברור ופשוט עבורה. היא תוכל להצביע ולפנות לכיוון מה שהוא ביתה בכל רגע נתון מבלי לחשוב פעמיים: שם.


הוא היה עדיין ער לאחר שגופה נדד שוב, ממנו והלאה, לתוך בית אחר, פרטי יותר, שאליו לא הייתה לו גישה. הוא היה עדיין ער כאשר היא החלה להפיק אותו צליל נמוך, אותה נהמה שבישרה את הגעתה, את פישוט אבריה לתוך אותו מקום.


השעון הדיגיטלי האיר באור ירוק וחלש את השעה ארבע, לפנות בוקר. או ארבע בלילה. ארבע ומשהו בלילה, בעיקר משהו. מתי הלילה כבר בוקר? ארבע לפנות בוקר או לילה, על פי שעון. זמן שנמדד באנגלית.


דקה באנגליה מדודה כנגד דקה שם. במקום האחר. הפסד ורווח. מה היה עושה אם היה נשאר שם. איך היה עובר את הלילה. אבא שלו היה אומר שמחשבות כאלו גומרות אותו. ככה הוא מתבזבז. מול הלילה אין מה לעשות. צריך להחליט. להפסיק עם השטויות. חבל על הזמן. מחשבה פשוטה. רווח מול הפסד. לסגור פערים. לצמצם הפסדים. ואיך עושים את זה? מחליטים. מחליטים מהר וחלק. חותכים. החלטות. אבל את זה חגי העדיף להשאיר לאחרים, לא להתעסק. אלא שלא היה ברור למי הוא בדיוק משאיר את ההחלטה. כך שלא נעשו החלטות. לא מיידיות ולא חדות. הכל נמרח. נגרר. דקה אחר דקה. יום אחר יום. שנה אחר שנה. במקום הפסד מול רווח, נהיה הפסד מול הפסד. אזור הזוי של חרטה ותסכול. ואותו הוא דווקא הכיר היטב.


והיא? ישנה לה. טוב טוב. רגועה. כך היא נרגעת. בשנתה. חגי המשיך להביט בה. ככה גם הוא נרגע. בשנתה. רק אז שוכך בו הקול האבוד של הבית, כמין מכשיר אוטומטי שהושאר פועל זמן רב לאחר שהסתיים בו השימוש.

מתחת לשמיכת הפוך העבה קשה להבחין בתווי גופה. ירך מבצבצת מעט ומורה על השאר. קו חיוור מגיע למקום בו מתחילה הירך השניה, למקום בו מתקיים חיבור כה מושלם של קווים, מושלם ונעלם, מושלם בגלל שנעלם.


חמש לפנות בוקר, כבר בפירוש לפנות בוקר. חגי עדיין שרוע במיטה. שעה קלה חלפה והוא ער ומביט בה ונזכר ושואל עצמו אם מספיק זמן בילה בתהייה זו, שהשכיחה אותו באי הקר. והיא ישנה לה וכולה רוגע. שערה השחור מונח על הכר ככתם דיו, פניה החיוורות שוקעות בתוך לובן הכרית ורק קווי ריסיה וקו פיה מפרידים בינה לשלולית שיוצר שערה על הכרית. מתמזגת לה עם המיטה, כהרגלה. עם כל דבר בחייה היא מבקשת להתמזג, להתחבר כך שלא ניתן יהיה להפרידה ולבודדה.

כמעט מבלי משים תפס עצמו נע לאט לקצה המיטה המרוחק ממנה, מתרחק ממנה. היה לו קשה לשאת את הידיעה על הקרבה הזו בה היא מחוללת סביבו ובו. כבר מההתחלה זה היה ככה. כבר בימים הראשונים לאחר שנפגשו, לאחר שהופגה מעט עוצמת ההתלקחות ביניהם, החלה להתמזג בחייו. מברשת שיניים, מסרק, שמפו שיער מיוחד.


זה הפחיד אותו. כשאמרה לו שרק איתו היא מרגישה ככה.

"כלומר?"

"טוב לנו, לא?"

"כן..."

"אז מה אתה נבהל?"

"לא נבהל, אבל חכי רגע, מה בעצם את אומרת?"

"מה שאמרתי. רוצה אותך, רוצה אותך עוד, רוצה אותך יותר, שתהיה אתי יותר, לא רק בדירה שלך, לא רק כשאני לבד."

"מה זאת אומרת לא לבד?"

כאילו שהחליט מההתחלה לעשות לה את זה קשה. לענות רק לשאלות ששאלה, להתעלם ממה שלא נאמר, ממה שנרמז, כאילו שלא הרגיש את השאלות שלא נשאלו כחצים בוערים בלב. התכחש לעוצמת תחושותיו. נבהל.

"מה יש להבין?" שאלה אותו, "מה אתה כל כך נבהל? בסך הכל אמרתי לך שאני אוהבת אותך, שאני רוצה לגור איתך."

הוא ממשיך להשתנק.

"תראי, זה לא פשוט. גם אני אוהב, אותך, אלא מה, אבל בעצם רק נפגשנו, אני לא יודע, תני למשהו להתפתח".

כל מילה מסבכת אותו עמוק יותר וכבר מוחקת, אות אחר אות, את כל אותן ההתרחשויות של הימים האחרונים ביניהם. למול מבטה הספק משתאה ספק בז, חייך את אחד מחיוכיו השובים, ומייד התקרב לעברה וחיבק אותה חזק חזק והרגיש כיצד שריריה מתרצים וגווה נרגע ונמזג לתוך כפות ידיו המלטפות, ובתוך דקות כבר היו עירומים והפיגו את כל המתח בהרבה זיעה.

עוד היה הקיץ. ולא רק שהיה עדיין קיץ והכל היה בסימן של תשוקה ותקווה ואור, היא עדיין התקשתה להאמין שגבר שיכול להרעיף כל כך הרבה אהבה יכול גם להיות כל כך חלש, ולכן נתנה לגווה להירגע לתוך כפות ידיו המלטפות ולפיו להקניט את בשרה בכזו נעימות.

אבל גם לסקס, אפילו לסקס פרוע, יש אפקט השהייה מוגבל. גם שם פועל אדון הזמן החרוץ, שאינו מבחין בחשיבות אירועים אלו או אחרים ובוודאי שאינו מרכין ראשו, או מאט מהלכו, בגלל איזה זיון בעמידה.

ולאחר שבועיים בדיוק מאותו לילה, בכל זאת עבר לגור איתה, לא בגלל שרצה, אלא בגלל שלא ידע להגיד "לא" במקום ובזמן הנכון.

ומאז חשב איך לעזוב.

חמש וחצי לפנות בוקר והוא עדיין ער. ער, כועס, עצבני, מתוח, מרגיש רע ולא יודע למה, לא מסוגל להתנחם. מסתבך במחשבות שווא על כך שבהתחלה היה לו יותר קל. אותו בוקר רענן בו הגיע ללונדון ארבע שנים קודם לכן, הגשם שפסק לרגע קל הותיר את הרחובות מריחים נקיים. המדרכות נראו כמעט בוהקות, הרטיבות שבאוויר קלטה לתוכה את עשן המכוניות ועיממה את רושמו המחניק. חגי הרגיש אופטימי. אפילו אחרי ששככה ההתרגשות של מי שנמצא בפעם הראשונה רחוק מהמקום בו גדל.

הוריו ליוו אותו לשדה התעופה. אימא מחתה דמעה. אבא טפח על שכמו. סבו אמר לו להיזהר. אחיו שתק. תמונות אופייניות היו יכולות להיות שייכות להרבה משפחות. בסך הכל, עוד צעיר ישראלי אחרי צבא שנוסע קצת לחפש את עצמו בחו"ל.

הוא מצא חדר מרוהט בבית בצפון העיר, ברובע שהיו בו יותר עצים מאשר ראה בכל חייו. בעלת הבית הייתה כל מה שהוא היה יכול לצפות מאנגלייה: עצורה, עם הרגלי ניקיון מוזרים ובגיל העמידה. אבל היא הניחה אותו לנפשו. היא אפילו לא התנגדה לכך שיתקין מקלט טלוויזיה משלו בחדרו הקטן, שם הוא בילה את רוב ימיו הראשונים, בולע תוכנית אחר תוכנית, מעשן הרבה וכותב מכתבים ארוכים להוריו.

במשך החודשים הראשונים הוא כמעט לא יצא החוצה, מלבד לקנות אוכל וסיגריות, וכאשר יצא, הלך מהר ברחובות, קרוב לקיר, וכמעט שלא הביט באנשים. לקח לו די הרבה זמן להבין שהוא מפחד שמישהו יכיר אותו ואיכשהו יאסור עליו להמשיך באורח חיים מופקר וחסר תכלית זה. הוא לא עבד למחייתו, לא יצר שום דבר, לא היו לו שום תוכניות ראויות לציון - הוא בזבז את הירושה הקטנה שהותירה לו סבתו על צרכיו היומיומיים. ככל שהירושה פחתה, כך גברו רגשי האשם שלו.


אבל האמת היא שהרגיש מאושר בימים אלו. הוא לא היה חייב שום דבר לאף אחד. אף אחד לא ידע מה הוא עושה, מלבד מה שהוא בחר לכתוב במכתבים לארץ. יותר מזה, לאף אחד בסביבתו הנוכחית לא היה אכפת במיוחד. בעלת הבית שלו הראתה עניין מזערי בבואו ובצאתו, כל מה שהיא דרשה ממנו היה להבריח את הדלת אם היה האחרון שנכנס לבית, בו חיו עוד שני דיירים מלבדו. כל עוד קיבלה ממנו את שטרותיה בסוף כל שבוע, וכיוון שלא נראה היה שהוא מהווה סכנה כלשהי לאף אחד, היא עזבה אותו לנפשו. אחרי שבועיים שלושה הם גם הפסיקו לטרוח בברכות השגרתיות, והיו פשוט חולפים זה לצד זה ללא מילה.

אולי בגלל בדידותם המשותפת הם התרגלו לחיות זה לצד זה בשתיקה שכזו. משפחתה כבר לא הייתה בחיים, והיא לא נישאה מעולם או ילדה ילדים, כך למד מאחד הדיירים שחלקו את הבית, בפעם היחידה בה החליף איתו דברים, עוד בימים הראשונים לשהותו שם. לעתים היה הטלפון מצלצל עבורה, אך לא היה ברור עם מי היא משוחחת. היא הייתה מקשיבה לאדם מצדו השני של הקו, כמעט ללא מענה מלבד אנחות קצרות וכחכוחי גרון מכוונים, והייתה מניחה את השפופרת על כנה וחוזרת לעיסוקיה בפתאומיות ובזריזות שהפתיעו אותו. את רוב הזמן בילתה למול החלון שהשקיף על הגן האחורי, על ברכיה מונחת שמיכת צמר מפוספסת, וידיה המגוידות אוחזות בספר עב כרס שתמיד היה נדמה שהוא פעור באותו המקום. חגי לא הבחין בה ממש קוראת בספר, הוא היה מונח בחיקה בעת שנמנמה ואצבעותיה אחוזות בתוכו כמסמנת, או פרוש על ברכיה, אצבעה מונחת על שורה בדף אך מבטה נעוץ הרחק במראה שנגלה מן החלון: עצי האגס, הגדר החיה, הבתים הסמוכים.


בוקר אחד, בצאתו מהשירותים, מצא אותה עומדת במסדרון, עיניה מושפלות, ידה אוחזת בעיתון הבוקר, אותו מסרה לו ללא אומר. הוא המשיך לחדר האוכל, שם התיישב במקומו הקבוע ליד החלון, ורק לאחר כמה דקות, כאשר נשמע קול פכפוך המים באסלה, התעורר לעוצמת הקרבה שפעולה זו רימזה, והסמיק. נזכר שלא תמיד היה זה כך. אם היה מאמין שהחיים מסומנים בקווי מתאר שלאחר חצייתם אנו חולפים משלב זה למשנהו, היה מציין את אותו הבוקר כקו שכזה. אך חגי לא היה מסוגל לחשוב על החיים באופן כה שיטתי או מכוון. השגרה בלעה אותו לתוך קרביה והוא לא התנגד.


מכתביו נעשו תכופים פחות. הוריו התקשרו יותר. בתחילה, עדיין ללא דאגה. אחרי חצי שנה, הייתה שם כבר נימה מסוימת של תהייה. התחילו לשאול מה בדיוק הוא מתכוון לעשות, מה קרה עם התוכניות לנסוע לדרום אמריקה, להיפגש עם חברים שכבר הרחיקו לכת יותר והיו אפילו בדרכם חזרה. והוא, למרות שלא באמת ידע עדיין מה פשר השהייה, התנהג ודיבר כאילו ישנה תוכנית.

אמו שאלה אותו במכתביה איך הוא מסתדר עם האנגלים. עבורה, היישות הזו, "האנגלים", הוותה משהו מסתורי, בני אדם שאליהם לא חוותה שום קרבה, ולכן לא הייתה מסוגלת להבין איך בנה מצליח לשהות במחיצתם כל אותם חודשים. כשסיפר לה על בעלת הבית ועל מנהגיה המוזרים, צחקקה במבוכה. מייד עלה בה החשד שהוא משקר לה, שקר בסיסי לגבי חייו באנגליה. איך ייתכן שהוא מתגורר באותו בית עם אישה שכזו? שאלה את עצמה ואת אביו.

שנה לאחר מכן, כאשר הבינו שניהם ששהותו של חגי באנגליה אינה הולכת להיות זמנית במידה לה קיוו, ושאינה מקרית, הביאו עצמם לביקור, וראו את אותו הבית בו התגורר לראשונה. רק אז שכך חשדה לגבי אותם ימים ראשונים. ומעבר לזה, רק כאשר עמדה למול הבית וצפתה באותה אישה זקנה, שכעת עמדה ושוחחה עם חגי בארשת שנראתה כנעימה, לא הבינה נעמי מה בדיוק חשדה שחייו של בנה מסתירים. חיוך נדיר עלה על פניה של הזקנה, נדיר וקלוש, כאותה שמש שזרחה קלות מבין העננים.

גם בהתפוגג חשדה לא הבינה נעמי איך הוא מסתדר עם האנגלים האלו. עתה פחות מתמיד, לאחר שחוותה בעצמה את ניכורם וזרותם, ואת אי יכולתם להשיב לה מבט. את כל אותו ביקור בילתה עטופה במעיל הצמר הישן שאמה הביאה מאירופה, ותיק העור השחור שלה נשאר אחוז בחוזקה בידיה, למרות שלא היה בתוכו כל דבר ערך, מלבד אוצר החפצים חסרי המשמעות שהחזיקה בין ממחטות הנייר המגוללות. נעמי חזרה לישראל עם הרגשה שגם כך אפשר לחיות, ואולי דווקא דלותם תעזור לבנה להבין שאין עבורו בית אחר מלבד זה שהיא בנתה.


שש בבוקר. מאוחר מכדי לקחת כדור שינה. עייף מכדי להתחיל את היום. תקוע בין לבין, באמצע תחילת חייו, עייף מלהיות עייף, עיניים מיובשות ומשוועות לדמעות, תקוע כמו קוץ, כמו המחשבה הבלתי פוסקת הזו שלא מניחה לו: לחזור הביתה, לחזור הביתה, לחזור הביתה.

עוד לפני שנרדמה חזרה על דברים שכבר אמרה לו כמה פעמים: "תעשה את זה, פשוט תעשה את זה!" היא אפילו אמרה לו שתחכה לו, או לא תחכה לו, תסלח לו על כל הפעמים שגרשה מעל פניו, מה שהוא רוצה, רק שיחליט ויעשה מעשה, שלא יצטרך לייסר את עצמו.


למחרת קם בתחושה שמשהו נגמר. הסתכל עליה במטבח מתעסקת בארוחת הבוקר והרגיש שמשהו כבר חסר. כמובן שהיא מייד שמה לב ושאלה אותו מה קרה לו. הוא הצליח להתחמק איכשהו ומיהר לצאת בדרך ללימודים. קבע שידברו בערב. לפני שיצא מהבית היא קראה לו, ובעודו מחזיק את הדלת פתוחה חיבקה אותו בחושניות. "ככה שלא תוכל לשכוח אותי בכזו קלות היום".

כאשר חזר הביתה באותו הערב, היה פתק על הדוכן במטבח שמבקש ממנו לאסוף את מארק מהחברים ממול, כי היא צריכה לפגוש מישהו שרוצה לקנות ממנה תמונות. הוא לא אהב שהיא עושה לו כאלו הפתעות. לא הייתה לו שום בעיה עם העובדה שהוא צריך לדאוג למארק, אבל לא אהב את ההפתעות האלו. התחיל לכעוס עליה. אחרי שהביא את מארק והכין לו משהו לאכול, התיישב חגי עייף מול הטלוויזיה והתחיל לחכות לה. כאשר הטלפון צלצל חשב שזו תהיה היא. סידר כבר את כעסו בתוך משפטים. ציפה שתגיד שהיא מתעכבת עוד ושתבקש ממנו להשכיב את מארק. לכן כל כך הופתע לשמוע את קולו של אחיו הגדול.

"מה קרה?"

"כלום לא קרה. סתם התקשרתי אליך. מה יש? משהו לא בסדר?"

"לא, לא , זה בסדר גמור, פשוט לא ציפיתי שתתקשר. הכל בסדר בבית?"

דיברו די הרבה. שיחת טלפון נדירה. חשב אחר כך. עוד לפני שגמר לעכל את מה שנאמר. הרבה אחרי שהשיחה הסתיימה נשאר יושב ליד הטלפון. קולו של מארק הקפיץ אותו. הוא רצה לדעת מתי אמו תחזור. חגי הציץ בשעון ושוב הציף אותו הכעס. הפעם באמת הגזימה. בדיוק כאשר התחיל להיכנס איתו למשא ומתן לגבי ללכת לישון, היא חזרה. הוא בעיקר שתק למול חיוכה המתנצל, הסתובב וחזר לסלון, נותן לה לעמוד מול מארק ועייפותו המנדנדת.

כשסיימה להשכיב את מארק מצאה את חגי מול הטלוויזיה, צופה באחד מהסרטים הצרפתיים האלו שהיה מייגע עצמו בהם. תמיד נמצא איזה גבר יושב על קצה מיטה פרועת סדינים (צבעי פסטל תואמים), מעשן סיגריה עתירת ניקוטין ורבת עשן, ומסביר לטרוטת עיניים יפת מראה וסתורת שיער שהוא אוהבה יותר מאשר את עצמו. אולי לא הייתה מגחכת באותו הרגע אילו הייתה יודעת שהיא צופה בחזרה גנרלית, לקראת אותו טכס שבו תככב היא עצמה כטרוטת העיניים ימים ספורים בלבד מאוחר יותר.

"אז מה, אחיך התקשר?"

"כן".

"ו-?"

"ו-מה?"

"איך היה?"

"היה בסדר גמור".

אחיו, שבאותו הערב דיבר איתו כפי שלא דבר איתו מעולם או מאז, אמר לו שבא לבקר את הוריהם ומצא את אמם מתייפחת ואביהם זועם ורוטן ובידיו אותה אגרת אוויר כחלחלה שקיבלו ממנו, בנם היושב באנגליה הנוכריה, בה הוא מנהל רומן אהבים עם גרושה אנגליה עליה ידעו כמעט כלום מלבד קולה המתרונן בטלפון, ושהייתה נשואה בעבר, ושיש לה ילד קטן. ובעצם ידעו עליה די הרבה, ולכן זו התייפחה וזה רטן וזעם בקראם במכתב ממנו שחגי רציני לגביה וגם היא לגביו.

"אתה מבין חגי, הם חושבים שאתה לא חוזר. אותי זה לא מפחיד, אתה יודע הרי שאני אתך, תחזור, תלך, תעשה מה שאתה רוצה, אני יכול להבין את מה שאתה עושה, את זה שאתה צריך להיות רחוק מפה, זה שהיה לך קשה, הצבא, לבנון וכל זה, מי אני שאגיד לך מה לעשות, ואני לא רוצה להעמיס עליך שום דבר, תאמין לי".

כך המשיך, בפרץ רגשי שהיה נדיר בעוצמתו כפי שהיה בהופעתו. אחיו הגדול, הגדול מאוד, עשר שנים הפרידו ביניהם, מרחק שחלוף הזמן קיבע והעמיק. כשחגי היה ילד צעיר אחיו כבר היה עסוק וטרוד בכל העניינים של התבגרותו, בנות, אוננות, זיפי זקן ראשונים, סיגריות אסורות, והיה חסר סבלנות במקרה הרע או אדיש במקרה הטוב כלפי עסקיו הילדותיים של חגי, ואפילו זועף בגין האחריות לשלומו שהוריהם, לעתים, הטילו עליו. וכשחגי עצמו סבל את פצעי הבגרות וצמיחת שיער הפנים, אחיו כבר התכרבל בשמיכות צבאיות ובהונותיו כואבות תמיד מההליכה הממושכת בין טרשי הגבעות. קירבה גדולה לא הייתה ביניהם. דווקא אהב לשמוע אותו מדבר ככה. פתאום הרגיש ששמו לב אליו. כאילו גילו אותו. גילו שהוא באמת עזב. שבנה לעצמו חיים משל עצמו. חיים עם נפח משלהם. לא בבואה של חיי הוריו. לא השתקפות מצומקת של אחיו המוצלח. משהו ממשי.

היה צריך לנשום עמוק ולאט כדי להירגע מהשיחה עם אחיו. כדי להיכנס לשיחה איתה. כדי לגשר בין שני העולמות והתהום שנפערה ביניהם פתאום. התיישב על קצה המיטה.

"אתה נראה זורח", אמרה לאחר כמה שניות של שתיקה, "בכל זאת היה משהו בשיחה הזאת?"

"סתם. אח שלי. מנדנד."

"איך זה שהוא לא מתקשר לעתים יותר קרובות?"

"אני יודע, הוא עסוק. הוא דווקא אמר שהיה רוצה לפגוש אותך." שיקר.

"באמת?"

"למה את מתפלאת כל כך? הרי דיברת איתו בטלפון פעם".

"כן, אבל הוא היה ביישן כזה. אולי בגלל שהוא לא מדבר הרבה אנגלית".

"אולי".

תוך כדי השיחה היא החלה להתפשט - הסוודר הכחול לפינה אחת של החדר, הנעלים השחורות נפלו מעל כפות רגליה ונחו מעולפות על השטיח. התיישבה על הדרגש מול מראת האיפור והחלה להתעסק בתכשיריה. מי הוורדים לעור הפנים הרגיש שלה. ליד מרפקה התערמו כדורי צמר גפן ורדרדים שבהם מחתה את עורה. אחר כך קרם לחות. לא לפני ששמה סרט סביב שערה. פניה נראו גדולים יותר כך. ללא הילת שערה. מצח גבוה. אף חד. זקוף. עיניה החומות היו נעוצות בו. שתקו. הסתכלה בו מסתכל בה.

"מה?"

"כלום. אני לא מבין למה את משתמשת במי הוורדים האלו. למה את לא יכולה פשוט לשטוף פנים, כמו כולם."

"כי אני לא כמו כולם. בגלל זה אתה אוהב אותי."

צחקה צחוק גדול, הפשילה את ראשה לאחור והסתובבה אליו. לפני שהספיק להגיב או למחות, כבר קפצה עליו, חצאיתה מצרה את תנועותיה, והפילה אותו על גבו, על המיטה. מייד הקיף אותו הריח הזה, מי הוורדים, הקרם, ריח פיה. צחוקה. עצם את עיניו והתאמץ להפסיק לחשוב.

משהו הופעל בשיחת הטלפון עם אחיו ולא שקט. התנפח והתעצם והבשיל, עד לאותו הלילה חסר השינה שלמחרתו קם מולה והחליט לנסוע לביקור לא מתוכנן בישראל. וגם אז לא הפסיק לאהוב אותה, וגם אז לא ידע בדיוק מדוע פתאום היה כל כך חשוב לנסוע דווקא אז ודווקא בלעדיה. אלא שהימים שבאו לאחר מכן התמלאו בקדחנות הכנותיו לקראת הביקור בישראל. ורק כאשר ישב במטוס ובהה בעננים, התעוררה בו עוצמת הכאב החבוי, אלא שהיה זה מאוחר מדי לפעולה, מלבד הפעולה הסתמית, המתמשכת, הנלעגת, שרק אותה ידע לעשות טוב באמת - רחמים עצמיים.

כל הדרך במטוס לא יכול היה להחליט למה הוא מגיע לביקור. בכל פעם שעצם את עיניו ראה את פניה החיוורות והמתוחות למול עיניו, בוכה, שואלת-מתחננת להבין למה הוא נוסע עכשיו, למה הוא לא יכול להישאר איתה עוד קצת. הוא לא רצה לחשוב על כל זה. זה היה מפחיד מדי. הקלות שבה נסע ממנה. הקלות שבה הפקיר את עצמו למחשבות על הביקור, הכל כדי שלא לחשוב עליה, בוכה, פניה חיוורים ומתוחים, מפחידים.

נרדם. למרות ששנא לישון בטיסה. פחד שיקרה משהו והוא לא יהיה מוכן. פחד שיתעורר לתוך אסון, מאוחר מדי, כאשר כבר לא יוכל לעשות דבר כדי להציל את עצמו. בכל זאת נרדם. וחלם. חלום מוזר. על סבא שלו. חלם שסבא שלו יושב על נדנדה, מעלה מטה, ובחיוך רחב אומר לו שנגמר הסוכר. זהו. הוא התעורר לקולה של הדיילת שהגישה לו כוס מים, בחיוך רחב, ואחרי שהלכה עצם שוב את עיניו וניסה להבין מאיפה זה בא לו. הזיכרון הזה על הסבא שלו. ככה, מבלי שהתכוון, הפסיק לחשוב עליה ומצא את עצמו חושב על סבא שלו. סבא ברוך.

3.

כמה שנים אחרי שחגי הגיע לאנגליה, הוא התבשר שסבא ברוך עבר לגור בבית אבות. אי אפשר היה לטפל בו יותר בבית אחרי שסבתא מתה. כמה חודשים לאחר מכן, כאשר הגיע לביקור הראשון לאחר עזיבתו, נסע עם אימא שלו לבית האבות במרכז השרון והתבונן בסבו, כבר על כיסא גלגלים. אחר כך חשב לעצמו שהוא דווקא נראה די בסדר.

גם עכשיו, אחרי ששככה ההתרגשות הראשונה של הגעתו לביקור הכמעט שנתי, אחרי שעשה את הסבב הראשון וההכרחי של החברים וקרובי המשפחה, אחרי שהיה בים, אחרי שרק התחיל להתגעגע לחייו באנגליה, חשב שוב על סבא הספון בבית האבות הממשלתי הקודר. לא היה צריך הרבה הפצרות מאמו כדי להביא אותו לנסוע לשם. לבקר. לא בגלל אהבה גדולה או אפילו רגשי אשמה מיוחדים, אלא מתוך אותה הרגשה שדחפה את חגי כלפי סבו מאז שהיה ילד, מתוך איזשהו צימאון למוצא פיו. תמיד קיווה שאולי יגיד לו משהו חכם. ביחוד עכשיו. איזושהי אבחנה דקה על מצבו, על שהותו באנגליה, משהו שיעזור לו להחליט.

אלא שסבא ברוך היה ידוע כשתקן גדול ובדרך כלל מצא עצמו חגי הילד יושב לרגליו ומחכה ומחכה שיגיד משהו, ובדרך כלל כל שזכה לו היו מילים ספורות בדבר הצורך להיות ילד טוב, ללמוד היטב, לכבד את הוריו. נשאר בלתי מסופק, מתוך הרגשה שמשהו לא נאמר, משהו חשוב. ככל שעברו השנים התעצמה הרגשת סודיות זו ויחד איתה התגברה גם שתקנותו של סבא ברוך.

זה בטח יהיה ככה גם הפעם, חשב לעצמו בדרך לבית האבות. כמעט הצטער שהחליט לבזבז זמן ביקור יקר על סבא שלו, אבל היה כבר מאוחר מדי. הוא בטח מחכה לו.

בדרך, כדי להסיח את דעתו, חשב על מה שאימא שלו סיפרה לו על סבא ברוך. הסיפור על נישואיו הראשונים, לאשתו הראשונה, שממנה התגרש כמעט באותה מהירות בה נישא לה, ושרק לאחריה נשא את אשתו השניה, סבתו של חגי. חגי אהב להיזכר בסיפור הזה. זה היה בעצם הסיפור היחיד ששמע במהלך חייו על תולדות המשפחה שהעלה בו עניין כלשהו. כל השאר תמיד נראה לו סיכום של התחשבנויות וטרחנויות. בסיפור של סבא ברוך ואשתו הראשונה היו כל האלמנטים של דרמה טובה ומרגשת.

זה לא היה קשה במיוחד עבור חגי לדמיין את סבו צעיר יותר. הייתה אפילו תמונה שהנציחה אותו: גבר גבוה, חסון, שיער שחור וסמיך, חיוך כובש. בתמונה הוא לובש מדים וחוגר חרב. אימא של חגי טענה שהתמונה צולמה מספר לא רב של ימים לפני החתונה. אותה חתונה גורלית.

חגי הרהר רבות בבוקר של אותה חתונה. מה עושה בן אדם בבוקר של החתונה שלו? זו שהולכת לשנות את חייו? רצה להאמין שהגורליות של אותו אירוע, שעדיין לא התרחש, איכשהו חלחלה בזמן וכיוונה את הפעולות הסתמיות ביותר. כמו לקום בזינוק מהמיטה, מלא מרץ, להתלבש, לענוב עניבה.

אז אולי ככה זה היה. סבא ברוך עוזב את מיטתו בזינוק, עושה את הנחוץ, למול המראה, בתוך ארון הבגדים, והנה הוא מוכן: ברוך בן אביגדור, גבר בישראל, מוכן ומזומן לבוא בברית הנישואין עם אחת תמר לוי, אותה הוא אוהב, לה הוא מייחל, לה הוא הובטח, והיא לו, וכעת רק שעות ספורות מפרידות ביניהם לבין תחילת חיים חדשים כבעל ואישה. שעות ספורות והמרחק בין נער לגבר ייסגר.

כך לפחות נרמז לו. נרמז ונקרץ על ידי אביו ששאל אותו, עיני שניהם מושפלות, אם הוא יודע מה עליו לעשות כדי שהנישואין יהיו תקפים, מה מצופה ממנו. ומבטה המוכיח של אמו, ללא מילים: ברוך, ברוך, מה יהיה איתך, איזה מין גבר תהיה לאשתך, רק שלא תצא הסמרטוט שאיתו אני נתקעתי.

כל זה מסתחרר בראשו ואצבעותיו מסתבכות בקשירת העניבה סביב צווארו. לא לעתים קרובות מתאפשרת לו עניבת משי זו, שנשמרת במשך כל השנה בקופסת קרטון מאורכת, עטופה בנייר, וכעת מתהדקת סביב צווארו, בוחנת את חוסנו, את מידת התאמתו. נמצא מתאים.

בינתיים. מציץ במראה ורואה עצמו: גבר בן 20, קומה בינונית, שיער שחור, דליל מעט, עינים עמוקות נחבאות. לימדו אותו שאסור להביט במראה זמן רב מדי, לא טוב הדבר שיהא אדם יהיר בדמותו, אלא שהיום יש משהו מיוחד, אין הוא יכול להתאפק, היום הוא הולך לשאת לאישה את אהובת ליבו, את תמר.

תמר, תמר, שיערה החום מתנופף ברוח, כפי שראה בפעם הראשונה, ואסורה, בה נפלו עיניו על דמותה ונשמתו נעתקה למראה השיער, השיער השופע הזה, שלרגע קט שוחרר מתוך הצעיף המשובץ, וידיה עשו בו כאוות נפשן, מחליקות ומלטפות, ומייד מחזירות לתוך סרט מהוה, ושניות לאחר מכן מעלימות בתנועות מיומנות לתוך אותו צעיף. ראשה הסתובב והיא הבחינה בו, ולו היה בו כוח, או לפחות כבוד, היה מסב את ראשו, או לפחות מכחכח בגרונו, או אפילו מחייך. אלא שהיה כהלום רעם והמשיך לנעוץ בה מבט וכל המחשבות האסורות התחרו להן בתוך ראשו, ורק הסתלקותה הזכירה לו מי הוא והיכן הוא עומד ולאן מועדות פניו, והתנער איכשהו והמשיך.

מאז לא הפסיק לחשוב עליה. ואולי בגלל שהיה משוכנע שכוח עליון היה מעורב בפגישתם, לאחר שנחלץ ממערבולת רגשותיו הראשונית, החל לחשוב על סיפור יעקב ובנות לבן. לא היה לו קשה להזדהות עם קשייו של יעקב בהשגת משאת נפשו: מייד דמיין שנים ארוכות של המתנה ואכזבה, של עבודה מפרכת שבסופן תמתין לו אהובת ליבו כאותה עלמה מסתורית. למעשה, הוא אפילו העדיף לדמיין את יחסיהם כך. היה לו נוח יותר לחשוב עליה כעל מישהי שתשאר בגדר עלמה מסתורית ובלתי מושגת. אילו היה ניתן רק להשקיט את אי השקט הזה שרחש בתחתית בטנו למין הרגע בו ראה אותה, היה מוותר על כל העניין כבר אז. אלא שכנראה אותו אי שקט אינו כה קל לוויתור, וכך בחלוף מספר שבועות, מצא עצמו סבא ברוך למול דודותיה של הנערה היתומה, מבקש מהן את רשותן לבוא ולבקרה בביתן כדי להכירה.

לאהוב כפי שאהב באותם ימים.

אילו ידע חגי עד כמה אהב סבא ברוך באותם ימים, אולי יכול היה לאפשר לליבו לחוש מעט חמלה למראה גוו הכפוף של סבו, שנים לאחר מכן, עומד למול הדלת, נע לאחור ומאפשר לחגי להיכנס לתוך הדירה שהייתה כבר ריקה, שכבר לא הכילה את אשתו השניה של סבא ברוך, סבתו של חגי, זו שסבא ברוך נשא לאחר כשלונם של נישואיו הראשונים. לאישה שאהב.

גוו הכפוף של סבא ברוך.

אילו ידע חגי את קצה קצהו של הסיפור הנורא ההוא שהתרחש בחדרי שינה, בטרקליני החברה בה גורלות של זוגות נחתכו ללא ידיעתם, אולי יכול היה להבין את הגוו, הכפוף ולא ללעוג כל כך בליבו לסבו זה המיושן, המפוחד, שאפילו חציית השכונה העלתה בליבו מורא איום.

באותם ימים רק לעג ופחד מגוו הכפוף, ונאנח בסיפוק מסוים לאחר שנפרדו בפעם האחרונה לפני נסיעתו המיוחלת לאנגליה, שתרחיקו מחברה פרימיטיבית זו שאליה סבא סבא ברוך עדיין השתייך, שממנה לא יכול היה להשתחרר גם לאחר שעזב את העיר, חרפת נישואיו הראשונים כבר מאחוריו, מלווה באשתו השניה ובבנם הצעיר.

רק שנים לאחר מכן העזה אשתו השניה לספר לבתה נעמי על אותו לילה מביש שארע בחדר השינה, בלילה שלאחר החתונה המאושרת והמפוארת ביותר שנזכרה בעיר.

כך שמע חגי לראשונה מפי אימו שבפנים נרגשות ונבוכות גללה בפניו את אותו סיפור טכס מביש, שבו מוציא החתן הצעיר את סדיני מיטת הכלולות אל טרקלין בית הורי הכלה ומציג בפניהם את אותו כתם דם בדמוי שושנה מעוכה, שיבשר על תומה של הכלה לפני אותו לילה ועל משימת האהבה שהתבצעה בהצלחה במהלך אותו הלילה.

אלא שבאותו הלילה, לאחר אותה חתונה מפוארת שכמותה לא זכרה העיר כולה, בצאתו לאור היום למול עיניהן הבוחנות של יושבות הטרקלין המדיפות ריחות רעים של עקשנות, ורק בעומדו מולן נזכר להביט לעבר הסדין, לעבר המקום בו היה אמור הכתם דמוי השושנה המעוכה להופיע, ולא היו שם לא כתם ולא שושנה, ורק צחור הסדין למול עיניו, והדממה המוחלטת ועיניה שכבר מאשימות של אימו, ובכיה החרישי של זו שאהב, שהשאיר מאחור בתוך חדר השינה שאליו כבר לא ניתן לשוב לאחר שהחרפה נהפכה לנחלת רבים, וכל שנותר הוא לעמוד באמצע הטרקלין המדיף ריחות רעים של עקשנות ולהניח לגוו להחל בכיפופו.

סבא ברוך נפטר בעוד חגי באנגליה.

כמובן שהיה זה יום גשום ואפור, כרגיל באנגליה, כאשר הטלפון צלצל בדירתו של חגי, מוקדם בבוקר יום ראשון. הוא לא ציפה לשיחת טלפון כזו, לא ציפה לשמוע את קולה הרועד של אמו מבשר לו על מותו של סבא ברוך, על השהות הקצרה שחלפה מאותו הרגע שבו עזב את ביתו בבית האבות ועבר לבית החולים, שם בילה את ימיו האחרונים.

לאחר שהניח את שפופרת הטלפון, הדליק סיגריה אסורה והתיישב במיטה, נזכר בזעם שהיה מציף אותו בכל פעם שהיה רואה את גוו הכפוף של סבא ברוך. כבר ידע על אותו בוקר מביש, כבר ידע על אובדן האהבה. ניזכר כדי להתחיל להתאבל.

השיחה מלאת התוכחה עם אימו של סבא ברוך, שרצתה לדעת מה הוא מתכוון לעשות עכשיו, כאשר הוא יודע שהתחתן עם אישה מופקרת. ידע על ניסיונותיו חסרי התוחלת לשכנע, להסביר, אפילו בשמה של האהבה נקב, ובכל סירוב שנתקל הלך והתכופף גוו, עד שנכנע ועזב את העיר, עלה על רכבת מבלי לומר לה אפילו שלום, ידע שהסידורים יעשו בלעדיו וכאשר ישוב יהיה כל זה מאחוריו.

וכאשר חזר לעיר וזו שהייתה אשתו ללילה קצר אחד כונסה חזרה לתוך משפחתה, כבר נשא בתוכו את החיידק שממנו נפטר, חמישים ושלוש שנים מאוחר יותר. שנים בהן התרחשו כל שאר המאורעות החשובים בחייו, נישואיו השניים, שבעת הילדים שהעמידה לו אשתו השניה, רחבת האגן ובת האיכרים, שמצאו לו הוריו מאוחר יותר באותה השנה, מהר ככל האפשר כדי למחות את בושת אותו הלילה. העלייה לארץ ישראל עם אם שבעת ילדיו, ועשרות הנכדים שילדים אלו העמידו לו, חגי ביניהם, רופאים, עורכי דין ואפילו שחקן כדוריד מוצלח ביניהם, שזכה באליפות אירופה עם נבחרתו בשנות השמונים והעלה חיוך נדיר על שפתיו היבשות תמיד של סבא ברוך. כל אלו התרחשו בשנים הרבות שבאו לאחר אותו לילה, בו התגשמה והתייבשה אהבתו כאחת.

אילו מילות תנחומים רכות היה יכול סבא ברוך ללחוש לתוך אוזנה הרוטטת של כלתו בת-היום לאחר שארע השבר? מה היה עוזרים לו גילויי האהבה שהיה מרעיף על שערה השחור? כמה שעות היה אפילו מוחו הסתור שבוי באשליית השווא שאולי כל זה חלק מהניסיון שמשפחת הכלה היתומה מעמידה בפניו, כדי שהוא, מין יעקב, יוכל להוכיח את נאמנותו, את עקביותו. ופניו זרחו ותקווה התרוננה בליבו, אלא שאז חזרה אמו לחדר ואמרה לו את שאמרה בפנים מגובבות ממשטמה. השמועות שהחלו לרחוש בעיר, על מעשיה של כלתו בת היום שכעת תגורש מעל פניו, שתעמוד פנים מול פנים למול עוונה, ורק היא עצמה תדע באם צדקו מאשימיה.

יש לומר לזכותה של אימו של סבא ברוך שניסתה לעודד, שניסתה להסביר את האחריות, את הכבוד, אך ידעה שבנה כבר איבד את עצמו לדעת; ואילו הייתה באמת המכשפה שמרעיה העלילו שהייתה, והייתה נשארת לה בחיים מעבר לשמונים ושמונה שנותיה, והייתה זוכה לחזות בימיו האחרונים של בנה, חמישים ושלוש שנים מאוחר יותר, והייתה מקשיבה לתהיית הרופאים ולמשיכת כתפיהם בהתייחסם לסיבת מותו הטבעית, הייתה יכולה מן הסתם להאיר את אוזניהם ולהבעיתם בגילוי שסבא ברוך החל לגסוס אז, באותו היום. באותו היום בו הניח לכעסו לכופף את גוו ולא להשיב מלחמה שערה ולהנחית מכות על סביבתו, ובכך להכריחם להקשיב לקול אהבתו שבער בו בעוצמה אותה לא ידע שנית, ובכך שלא עשה כל זאת, בכך שכלא את קולו, הביא על עצמו את ייסורי גסיסתו, שנמשכו חמישים ושלוש שנים למין אותו יום, ייסורי עצירותו, גלליו שהתקשו בתוכו והפכו לאבנים בכליותיו, לאבנים במעיו, עד שכל תוך תוכו נהיה למעין גל עד לאהבה שזנח והנביל בפחדנותו ובעצלנותו.

אבל זה עוד היה לפני המוות הזה. סבא ברוך עוד היה בבית האבות וחגי מולו. יושב מולו ומת לסיגריה. מנסה לחשב את העיתוי המוצלח ביותר לצאת החוצה, לסיגריה מהירה. לפני שיוכל לגמרי לעזוב. לחזור לאנגליה. כל הביקור הזה אצל סבא ברוך רק חירמן אותו יותר. זה לא היה בדיוק תענוג לעזור לסבא ברוך להתלבש לארוחה.

"עכשיו חזק יותר!"

הקול היה ברור והחלטי, ורק לאחר שציית לו חשב לעצמו חגי שקשה להאמין שסבו באמת נהנה מחגורת מכנסיים כה הדוקה. אך לאחר שהביט בו, הבין מדוע התבקש לכך, ומדוע ציית. כיוון שהיה מקופל לשניים במשך שנותיו האחרונות, היוותה משיכת החגורה מעין מעשה תרמית תמים ששיווה למותניו מראה צר וצעיר יותר, וכך, לפחות מאחור, ניתן היה להאמין שלזקן מופלג זה עדיין כוח באיזור חלציו. ניתן היה להאמין. אילו לא היה שטוף בחרדה למראה ניסיונותיו של סבא ברוך להיות צעיר, היה חגי מגחך לעצמו: שוב העמדת הפנים הזו! שוב הניסיון להעמיד פנים שהזמן לא עושה את שלו.

בית האבות, או כפי שהעדיף האח שהראה לחגי את חדרו של סבא ברוך לכנותו, בית ההורים, היה לבן, תריסיו ירוקים וגגו אדום. כדי להגיע לפתחו המוגן בדלתות הזזה חרישיות, חצה חגי גן מטופח, שהסתיר בצמחייתו העבותה את הבניין בן שלוש הקומות מהכביש הראשי לצידו שכן. הדלתות נעו ללא קול, מיזוג האוויר הנעים ליטף את פניו של חגי אך לא הצליח להסוות את הריח ממנו חשש. לא בדיוק ריקבון, לא בדיוק גסיסה. יותר כשל משהו שנעזב בפינה, כוסה בשמיכה צבאית ולא הורשה לנשום.

"איפה כל הזקנים?"

שאל חגי לאחר כמה דקות, כשהבין שעדיין לא ראה ולו דייר אחד. האח סובב את ראשו והביט בחגי מלמעלה במבט רחמני משהו אך גם מודאג. חגי מייד חשב שכך הוא בוודאי מתבונן גם בזקנים שסרחו משגרת יומם, והגיעו מוקדם מדי לארוחת הערב או לחלוקת התרופות היומית.

"איזה מין גבר בוחר במקצוע כזה?"

חשב, בניסיון להשפיל בליבו את האח שהמשיך להלך את צעדיו הרכים והמבינים.

"סבא שלך הוא אדם מאוד מעניין, אתה יודע."

גם קולו הרגיז את חגי, גם בו הייתה צפונה אותה הבנה עמוקה, חובקת-כל וממיתה, שחגי שנא.

"הוא מספר לנו סיפורים מצחיקים".

המשיך האח למרות התעלמותו המוחלטת של חגי מהערתו הראשונה.

"לפעמים הוא מתעורר באמצע הלילה ובמקום להאבק עם השמיכות הוא יורד לחדר התורן ויושב איתנו. הוא באמת בן אדם מצחיק. אתה בטח מכיר את הסיפור על השזיפים מסין?"

חגי לא הכיר שום סיפור מצחיק שיכול היה להיות מיוחס לסבו. הוא כמעט החל לשאול את האח אם הם מדברים על אותו גבר. הסבא שלו היה אדם דכאוני ושחוח קומה שחייך לעיתים נדירות וגם אז מסיבות לא מובנות או מצחיקות, אבל אז עצר האח והסתובב, שוב ברכות, וחגי נתקל בו וכמעט נפל. הוא התחיל לחשוב שהמסע הרגלי שלהם דרך הבניין, שמבחוץ נראה די קטן, לא יסתיים לעולם.

"הנה, זה החדר שלו. אני יודע שהוא מחכה לך ומתרגש מאוד מהביקור שלך. הוא סיפר לנו שאתה לומד רפואה בקיימברידג'. הוא מאוד גא בך."

בחיוך מנצח, כאחד שהעניק את מהלומת המוות ליריב עיקש במיוחד, השאיר האח את חגי פעור פה מול הדלת הסגורה ונעלם מעבר לפינה, ברכות כמובן.

אחרי שגמר להתרגז ואחרי שהחליט שלא שווה להתרגז בגלל איש כזה, לקח חגי שתי נשימות עמוקות ופתח את הדלת. וכצפוי, ובניגוד למה שהאח ניסה לתאר, הוא ראה בחדר אליו נכנס גבר זקן מאוד יושב רכון בתוך כיסא גלגלים, גבר זקן מאוד שלא הרים את ראשו לשמע פתיחת הדלת וגם לאחר סגירתה, שהגיב רק לאחר שחגי קרא בשמו פעמיים, כלומר: "סבא, סבא", ובפעם השניה אפילו קצת בבהלה למרות שהבחין מייד בכניסתו בהתרוממות ובצניחת חזהו של האיש הזקן שמצא בחדר בתוך כיסא הגלגלים.

בתחילה, לא זיהה סבא ברוך את נכדו. הוא רק זכר שתווי פניו מוכרים ושאולי הוא שייך למשפחתו. בחיוך הנבוך זיהה את חיוכו שלו, בהליכה המהססת זיהה את בתו, וכאשר ישב חגי לידו ולחץ את ידו הימנית בחום, נזכר גם בחגי עצמו. ולמרות השמחה שחש אמר,

"סוף סוף נזכרת גם בי. נו, אז באת מאנגליה לראות את הסבא הזקן שלך? מה תגיד על הבן של אחיך? ואתה, מתי כבר גם אתה תתחתן?"

ובאותו הרגע הבין חגי מה הוא רוצה מסבא שלו. למה בא אליו למקום הגוסס הזה. למה הוא מתעקש לראותו ככה בשפלותו. מעבר לכל היגיון, עדיין קיווה שיוכל לחלץ ממנו רמז שבעזרתו יוכל לעשות מעשה כדי שחייו שלו לא יסבלו מאותם ציוויים משפחתיים שבגללם ייפרד מאישה שאהב.

יומיים לאחר שסבא ברוך הורשה לחזור לעיר, שבועיים מאוחר יותר, לאחר שהושלמו כל הההכנות להיפוכו של הטקס החגיגי שבא לציין את החלצותו לעולם כגבר אך במקום זאת קברו עוד עמוק יותר בחיק משפחתו, ניתנה לו ההזדמנות לפגשה ביחידות לכמה דקות, "בסך הכל הם הרי עדיין בעל ואישה", אמרו הדודות הטובות במתיקות אכזרית, כתליין המתיר לקורבנו העתידי להתענג על סיגריה אחרונה לפני שלולאת החבל תתהדק.

והיא אמרה לו:

"אהבת אותי, אבל לא מספיק בשביל להגיד לאמך לא. אהבת אותי כל עוד יכולתי לשמש לך כרפסודה עליה תוכל להימלט מהאי הזה שאליו הגלת את עצמך. אהבת אותי בגלל שאני כל כך יפה, בגלל שאני כל כך אוהבת. אז תחליט עכשיו אם אתה אוהב אותי גם לאחר שגילית שאינך הראשון, כעת, כשאתה יודע שאת אהבתי אלייך פיתחתי מניסיון ולא מתמימות נבערת. אולי בסך הכל רצית שאהיה כאמך לאביך, שארדה בך, שאפחד ממך, שיחסינו יהיו לעד מבוססים על מידת האימה שנוכל לזרות במיטתנו."

דיברה ומילותיה התפזרו סביבו כתילי קוצים. ותשוקתו הציתה אותם והוא ניסה לרכון לעברה, ניסה להפסיק את שטף דיבורה המוכיח בתחינת שפתיו, והיא לא נתנה. לא רצתה שכך זה ייגמר. כחכחה, קמה, יישרה את שמלתה הארוכה (את זו של ליל הנישואין שרפה יחד עם מכתבי האהבה שכתב לה), ויצאה מהחדר. ושוב לא ראה אותה מעולם מול פניו אלא בחלומותיו. לא חלם על מישהי אחרת מלבדה במשך שנים ארוכות לאחר מכן. רק בבוא הזמן למצוא שם לבתו השלישית, כאשר העז להציע את שמה של אהובתו כאפשרות והופתע שהתקבלה, נקטעו החלומות והוקל לו.

הדודות הטובות והאכזריות לא שקטו על שמריהן. כאותו אדם המציל אדם אחר ממוות ולאחר מכן מרגיש מחויב ואחראי לנפשו, כך גם הן - נרתמו למשימת מילוי מקומה של הכלה המבישה. ובעיר, ברוך השם, לא חסרו עלמות פנויות המחפשות שידוך טוב, אפילו אם עבש מעט. ובאמת, לאחר שלושה שבועות בהן נשלחו שליחים והתכנסו משפחות, נמצאה האישה המתאימה ונעשו הסידורים ונחוגה החתונה והושקו כוסות היין והושרו השירים ונפרסו המצעים הלבנים ונבדקו למחרת הבוקר ונמצא כתם הדם המבוקש וחזר הצבע לפניהן המתוחות של הדודות הטובות והאכזריות.

רק אחד בכל המשפחה העצומה שהקימו שני אלו לאחר מכן ידע כי לא דובים ולא יער וטוהרה המיני של השניה היה כשל הראשונה, אלא שהשניה מעולם לא נתפסה והייתה פיקחית יותר, וידעה לצקת את הכמות המתאימה של היין הנכון, כמה טיפות בסך הכל, שהחזירה את הכבוד האבוד למשפחתו של סבא ברוך. למה דווקא לו בחרה הסבתא לספר על אותו בחור נוצרי שהקדים במיטתה את סבו, זאת לא הבין חגי, כמו שלא הבין מדוע גם לאחר מותה התעקש, או שמא פחד, מלספר לאחר את הסיפור על אהבה שהייתה ונגדעה בגלל אותה שמרנות וצרות אופקים שחשפה את הסדין הלא-מוכתם ולאחר מכן את זה המוכתם בדם, שאולי לא באמת האמין שמהלך הזמן אכן נטל ממנו את עוקצו, ואולי חשש שאם ירים את המכסה מעל סיפור זה, שוב אי אפשר יהיה להעמיד פנים כלל.

"עכשיו חזק יותר", החזיר סבא ברוך את חגי למציאות של החדר בבית ההורים. להדק את החגורה כדי שהבטן המשתפלת תחצה לשניים, שלא תבלוט מדי, כאותה בטן שגדלה לו על גבו, שתי דבשות שנושא עימו כבר שנים, כאילו גופו נוטה להפוך לכדור.

"בוא סבא, מחכים לנו".

4.

בעודו באנגליה, כאשר חשב חגי על הרגעים אותם יבלה עם סבו בזמן ביקורו, לא כך תיאר לעצמו את המציאות. חשב, קיווה, הפליג בדימיונות למרות אזהרותיה העדינות של חיוורת הירך. בכל פעם שהביא בפניה את תמונתו כמעין עדות לכך שהוא קיים גם מחוץ לתודעתה, מחוץ למעגל החיים האנגלי בתוכו רצתה שימצא אושר, היא הנהנה בהבנה, מעושה מעט לטעמו, והזכירה לו שאותה תמונה נלקחה שתים עשרה שנה מוקדם יותר, עוד לפני שסבו נזקק לחוקן יומיומי כדי שלא יתפוצץ.

יומיים לפני שנסע לביקור הראשון בישראל מאז עבר לגור איתה, סיפר לחיוורת הירך אודות אשתו הראשונה של סבו, ועל מאהבה של סבתו. בשפתיים חשוקות הקשיבה ומידי פעם הנהנה. מידי פעם שאלה משהו, כמעט ללא חיוך, למרות שניסה להקל את נימת הטרגיות לה נטה בעזרת בדיחונת שידע שלא תעבוד. רוב הזמן שתקה ועישנה, כמעט שלא התבוננה בו. כשסיים והביט לעברה, כמחכה לאישור או משהו, המשיכה לשתוק. אחר כך סבה על בטנה והפנתה את ראשה לקיר.

"למה אתה מספר לי את כל זה עכשיו?"

שאלה לאחר כמה דקות בהם חשב שאולי כל זה פשוט שעמם אותה נואשות והיא נרדמה. הוא התחיל לגמגם. הוא ידע הרי בדיוק מדוע הוא מספר לה את כל זאת, ועכשיו. רצה לבנות לעצמו מין אליבי, להראות לה שלא יהיה הגבר הראשון במשפחתו שנוטש אהובה בגלל איזושהי סיבה מטופשת שאינה קשורה לשום דבר. גם ידע שהיא מבינה כל זאת ורק רוצה שיהיה לו האומץ לומר לה. ידע שגם אם תענה אותו לא יוכל להודות בפניה שעד כדי כך מגעת פחדנותו. כמובן שלא אמר דבר, הושיט ידו, מתכוון לגעת בה, בכתפה, במקום תשובה, אלא ששוב נרתע ולקח סיגריה במקום.

"אז גם אתה רוצה לעשות את מה שסבא שלך עשה?"

"למה את מתכוונת?"

"אתה יודע בדיוק למה אני מתכוונת".

"לא נכון".

"אז למה אתה יושב פה ככה כבר חצי שעה ומנסה להגיד משהו ולא מצליח? למה אין לך אומץ פשוט להגיד את זה?"

"מה את רוצה שאגיד?"

"אתה באמת מאנייק, אתה יודע, את כל העבודה אתה רוצה שאני אעשה בשבילך?"

"אני לא יודע על מה את מדברת. בסך הכל סיפרתי לך על סבא שלי. למה את כל כך מתרגזת?"

"איך אתה מעיז? למה אני כל כך מתרגזת? אתה מספר לי על סבא שלך שעזב את מישהי שאהב וכתוצאה מכך נעשה אומלל כל החיים שלו, ועכשיו אתה נוסע כדי לראות אותו לפני שהוא הולך למות כאילו שאתה עולה לרגל אליו ומשאיר אותי פה, ואתה עוד מעיז לשאול למה אני כל כך מתרגזת? חתיכת חרא, זה מה שאתה! איך אתה יכול לעשות לי את זה?"

"אני..."

"אל תנסה לענות. נמאס לי מהשקרים שלך. נמאס לי".

הוא נסע בלי להגיד לה אפילו שלום, בלי לנסות ולהסביר מה ולמה, אחרי כל הכעס שנשפך ביניהם. בעצמו לא ידע שבעצם ניסה לעזוב ולא הצליח. רק בדרך חזרה לאנגליה, הבין שניסה לבקש ממנה שתעזור לו שלא לעזוב אותה.

5.

בזמן שלקח לסבו להתלבש, שוב חש בכאב הצורב של ההחמצה. למול בדידותו וסגירותו של הזקן, יכול היה להרשות לעצמו להסתכן בתחושות מהן ניסה להימלט.

"סבא", פתח מהסס, "אני רוצה לספר לך משהו".

סבא ברוך לא הגיב והמשיך להתעסק עם שרוכי נעליו.

"סבא", חזר חגי, "אני רוצה לספר לך משהו."

"למה אתה חוזר על הכל פעמיים? אני זקן, לא חירש".

סבא ברוך חיכה שחגי יתחיל לדבר. עדיין היה ישוב על קצה המיטה, עדיין התעסק לכאורה עם שרוכי נעליו העקשניים, עדיין הניח לאצבעותיו לטעות ולתהות. וחיכה.

גם אחרי שזיהה את חגי כנכדו עדיין לא הבין בדיוק לשם מה בא לבקרו. למרות שזכר אותו כתינוק נעים, ולאחר מכן כילד מאיר פנים, זכרונותיו המשמעותיים יותר מחייו של חגי היו של העדרו. במשך זמן רב חקר את אמו של חגי לנסיבות הנסיעה: נראה לו שהיה משהו בהול בדרך בה נעלם לפתע, מבלי שתכנן נסיעה, מבלי שהודיע, מבלי שהיה ברור לקראת מה הוא נוסע. כל מה שהצליח להוציא ממנה היו תגובות מתגוננות לגבי צרכיו של הילד בחופש משלו, ביכולת למצוא את עצמו, ברצון שלה לתת לו לחוות חוויות שהיו חסומות ממנה ומבני דורה.

הוא לא ממש הבין את תגובתה. עוד לפני שנסע לאנגליה, כמעט שלא ביקר חגי בביתו, אלא באותן פעמים שבאמת היה צריך, כמו לאחר שחזר מהשהות הממושכת בבית החולים לאחר התקף הלב הראשון שלו.

חגי היה אז בן 16, מגודל שיער. סבא ברוך זכר, דווקא לטוב, את שערו, את ניצי זקנו הנערי, את הריח המיוזע והמיוחם שהדיף חגי סביבו. לא יכול היה להישאר במקומו לרגע, וזה דווקא מצא חן בעיני סבא ברוך. חגי בן ה - 16 ישב לצד המיטה, קם, ניגש לרדיו הגדול שבפינה ושאל מדוע אינו משתמש בו, הביא כוס מים לבקשתו, שוב ישב, ושוב קם. כמעט שלא הצליח להביט בעיני סבא ברוך במשך אותו הביקור. גם את זה לא זקף לחובתו: הרי ידע בדיוק איך הוא נראה, רזה, כחוש, מקומט, צהוב, רע, פשוט רע.

עכשיו שניהם נראו אחרת. חגי היה רגוע יותר, שערו לא שפע יותר וכבר ניכרה קרחת די רצינית, גם צבען של שיערותיו דהה משהו ואיבד מברקו. אבל לא זה היה העיקר. הסיבה העיקרית בגללה המשיך סבא ברוך להתעסק בשרוכיו היה מבטו של חגי, אותו חש יותר מאשר ראה, שהרי יכולת ראייתו כבר הייתה קלושה, אך לא קלושה מספיק.

למשל, היה יכול לראות כיצד האח שהביא לו את העיתון בבוקר בודק בכיסי מכנסיו שעל הכיסא בפינת החדר. כנראה שחיפש שם כסף. פעם. רק מתוך סקרנות, השאיר שם סבא ברוך שטר של 10 שקלים, לראות מה יעשה איתו. כמובן שהאח הטמינו בכיסו שלו מייד, ואפילו לא טרח להעיף מבט בודק לעברו של הקשיש השוכב לו במיטתו ונראה כבוהה בחלל. סבא ברוך רצה להעיר משהו, על העלבון, על חוצפתם של הצעירים שאינם יודעים ערכו של כבוד ומוסר, אך שתק. החליט בהרף עין שעדיף שלא ידעו עד כמה הוא יכול לראות - זה נתן לו איזשהו יתרון על פניהם.

כמו בימים בהם התגורר עדיין בגפו בדירתו בתל אביב. כאשר היה יורד למכולת וממשש את קופסאות השימורים, סתם כך, רק בגלל שרצה להתחכך קצת בעולם, היה משים עצמו חירש מעט וכך יכול היה להקשיב לשיחות סביבו.

חושיו פעלו לא רע, בסך הכל, אלא שהעדיף שלא להתערב בדעתם של הסובבים אותו והנוגעים בדבר, שרצו להאמין שהוא מידרדר והולך.

הרי אמרו עליו כבר הכל בחייו: שהוא טיפש, שהיה אכזרי לילדיו ואדיש לנכדיו, שכלכל את מעשיו בחוסר תבונה מכוון, כדי שלא יוותר בידיו שום רכוש בו יוכלו צאצאיו להתחלק, כאילו שמליבו איחל להם את הרע ביותר. הוא לא היה אמור לדעת כל זאת, ורוב הזמן גם לא היה בידו דבר כדי לאשש חשדות אלו לגבי יחסם של הקרובים אליו, מלבד אי-תכיפות ביקוריהם, המהירות שבה הניחו לו להילקח לתוך חיבוק הדוב של קופת חולים הכללית, ואי-ניסיונם לעמוד על המיקח עם הביורקרטים שהגלו אותו לבית אבות נידח זה, לחדר עלוב זה. הצדיקו את אי עשייתם באמירות מכונפות ובמשיכת כתפיים, ולא ראו כיצד התכופף והלך למול עיניהם. באו, שמו אותו, השאירו מספרי טלפון וביפרים, ולו כדי להרשים, ונסעו להם, מלאי הבטחות שידעו, והוא ידע, שלא יוגשמו.

לכן לא הבין מה בעצם רצה חגי ממנו. חשד בו שבני המשפחה האחרים ניצלו את עובדת ביקורו בארץ, ואת מידת רגשי האשם שבוודאי התלוותה לביקור, כדי ללחוץ עליו לבקר את הזקן שמתעקש להישאר בחיים מעבר למקובל.

כבר כמה פעמים גרם להם דפיקות לב מהולות בנקיפות מצפון כאשר חש לא בטוב ואושפז במרפאה ממנה הזעיקם הרופא התורן. אבל למען האמת, בפעם האחרונה שזה קרה, הם לא טרחו אפילו להסוות את אדישותם בתירוצים מפולפלים ופשוט אמרו לרופא הצעיר שיתקשר אליהם בבוקר, אם יקרה משהו. הרופא לא היה אפילו צריך למסור לו את נוסח ההודעה, הספיקה ארשת פניו האומללה כאשר חזר ונכנס לחדר בו כיסתה מסיכת חמצן את פניו היגעות של סבא ברוך.

"הם כבר באים", מלמל הרופא במהירות, כאילו מקווה שסבא ברוך לא ישמע, לא יבין או לפחות ישכח. וכי למה ציפה? אולי בעצמו לא האמין שסבא ברוך ישרוד את הלילה, ריאה שקרסה, כליות שכמעט ולא מתפקדות, למה כבר ניתן לצפות מאדם בן 86, ולכן דחה את הצער שחש עבורו על שמשפחתו כה חסרת רחמים. אבל סבא ברוך שרד את אותו הלילה, ואת השבועות שבאו לאחר מכן, השבועות הקשים של סוף החורף בהם מתעקשת עונה סגפנית זו לאחוז בבשריהם של זקני בני האדם וגורמת יותר מיתות מאשר בכל עת אחרת, כך לפחות רצה אותו רופא צעיר להאמין.

"אם יעבור את גל הקרה הזה", חשב, "האדון הזה יעבור כבר הכל. אולי אפילו יתאושש."

סבא ברוך התאושש, ולא מתוך איזושהי הפגנת רצוניות נחושה במיוחד, או עזות נפש, אלא כך באדישות, כמעט בשיגרתיות, כאומר שכל חייו היה צריך להאבק בסערות גדולות ממנו ותמיד יכל להן, לכן מדוע דווקא עכשיו לוותר, כאשר האביב כבר בפתח?

"ראית שמישהו בא לבקר את בן אביגדור?"

"ראיתי. נראה נחמד, דווקא."

"מי זה, נכד שלו?"

"אני חושב. כמעט לא אמר לי מילה כשהראתי לו איפה סבא שלו נמצא. נראה לי קצת בהלם, כמו הסבא שלו".

"לפחות אולי לא יהיה לבד בסדר, כבר התחלתי לרחם עליו עוד פעם. הוא כל הזמן לבד".

"מתי תפסיקי כבר לרחם על כל הזקנים האלו? לפחות יש להם אותנו".

"חזיר, זה מה שאתה. אני לא מבינה איך בכלל קיבלו אותך לעבודה פה."

"שלום מר בן אביגדור! אתה רואה שבאו לקחת אותך לסדר? אמרנו לך שיהיה בסדר, נכון?"

חגי חשב שהבחורה הסתכלה עליו כמודה, כאילו עשה לה טובה אישית גדולה בכך שבא והסיר ממול עיניה את מקור הצער הזה, שסיים סוף סוף לשרוך את נעליו לאחר שהבין שאת מה שחגי נכדו רצה להגיד כנראה שכבר לא יגיד וכדאי לכן להזדרז, שלא יחכו להם יותר מדי ולא יגידו שבגללו נתאחר הסדר ותהיה בידיהם התואנה להיות כעוסים.

"תגיד, סבא", חיכה עד שהיו כבר בתוך המכונית ולאחר שהצליח לכרוך סביב גופו המעוקם של סבו את חגורת הבטיחות העקשנית, "אתה אוהב את המקום הזה? איך הם מתייחסים אלייך פה?"

"ברוך השם, חגי, אל תדאג, הכל בסדר. כל עוד הבריאות, ברוך השם, בינתיים אני מסתדר, אין מה להתלונן." אבל לא יכול היה לשתוק לגמרי, "הם הרי כל כך עסוקים, לכל אחד יש את החיים שלהם, אבל ברוך השם הכל בסדר וטוב שבאת עכשיו".

מרוב רחמים עצמיים ורגשי אשמה, שתק חגי במהלך הנסיעה. גם סבא ברוך שתק. חגי לא סיפר דבר על זו שהשאיר מאחור באותו אחר הצהריים, או באחר צהריים אחר, אף פעם לא סיפר, וכמובן שהצטער על כך, שכבר היה מאוחר מדי, לאחר שמותו של סבא ברוך הפך את שתיקתו למוחלטת.

6.

פיטר,

אני מצטערת שכל כך הרבה זמן לא עניתי למכתבים שלך. השנה האחרונה הייתה פשוט מטורפת. כל כך הרבה עבודה! לא תיארתי לעצמי שהלימודים יהיו כל כך קשים. זה בטח יותר קשה מהעבודה בחנות הספרים, אתכם... האמת היא שאני מאוד מתגעגעת לכל זה. לפשטות, לרוגע שבו הכל התנהל. כל המריבות שהיו לנו אז בחנות על מי יעשה מה, אם למכור ספרי בישול לבשר, אם לתת לאנרכיסטים למכור את העיתון שלהם. זה היה כל כך תמים ביחס למה שאני רואה היום, כל יום. אני עובדת עכשיו במחלקה פנימית. זה מאוד מעניין. יש לי מזל ואני נמצאת עם אנשים מאוד חכמים, אני לומדת מהם כל כך הרבה כל יום.

ביקשת לשמוע ממש פרטים על מה שאני עושה ולא סתם שורות בודדות כמו שעשיתי עד היום. אתה יודע, יש לי כל כך הרבה מה לספר לך. איפה מתחילים? אולי בזה שבעצם אני כמעט לא עושה שום דבר מחוץ ללימודים והעבודה. מאז ג'ון לא יצאתי עם אף גבר, אני כמעט שלא רואה את לוסי ומרינה, אבל מדברת איתן בטלפון. גם החיים שלהם השתנו. אתה יודע שלוסי ילדה שוב? היא כל כך מאושרת אבל גם כל כך עייפה. פעם היא כמעט נרדמה לי בטלפון באמצע שיחה! זה שיגעון להיות אימא, קשה לה, אבל היא נהנית. אני לא יודעת איך אני הייתי יכולה לתפקד ככה. בקושי אני מסתדרת עם עצמי. ומרינה. טוב מרינה, אתה מכיר אותה, משוגעת כמו תמיד. שלשום היא הודיעה לי שהיא רוצה להקים בית מחסה לחתולים! אתה קולט? מרינה? בית מחסה לחתולים! מצד אחד זה נורא מתאים לה, להיות עם חיות כל היום, אבל איך היא תסתדר? אתה יודע שלפעמים היא קוראת לי כי היא לא יודעת לעשות דברים כמו לחבר מכשיר חשמלי חדש לקיר? אני לא מבינה איך היא מתעוררת בבוקר.

אבל על מי שאתה באמת רוצה לשמוע דווקא יש לי מה לספר לך. אני לא בטוחה אם באמת תיהנה לשמוע את זה, אבל זה הרי מה שאתה רוצה. אז הנה. חודש אחרי שהיא עזבה אותך, פתאום הופיע איזה גבר ישראלי בחיים שלה. אולי אתה מכיר אותו, בחור עם שיער ארוך, גבוה כזה, הולך קצת עקום. הוא היה מסתובב עם מייק וסטיב ומעשן גראס כל היום. זוכר אותו? בכל מקרה, הם כבר ביחד די הרבה זמן והוא עבר לגור איתה. עם הבן שלה והכל. ואם זה מנחם אותך, אני חושבת שהוא ממש סובל. היה שם סיפור ממש רציני עם בעלה לשעבר, שעשה סצינות כששמע שעבר לגור איתה מישהו. איים שילך לבית משפט וייקח ממנה אל הילד. זה היה ממש מכוער. בסוף הוא איכשהו נרגע, ודווקא הישראלי היה זה שהרגיע אותו. הגיע אליו פעם באמצע הלילה ודיבר איתו ומאז הם חברים. היית מאמין? האמת היא שהוא באמת קצת מוזר הישראלי הזה. ויש להם צרות עם הילד. הבנתי שהילד השתולל כמה פעמים בבית ספר, ממש התקפות זעם קשות.

פעם אחת ראיתי אותה ברחוב. היא נראתה נורא. רזה, עייפה. אבל אולי לא ממש ראיתי טוב, הייתי די רחוקה.

אתה יודע מה, אני חושבת שמי שהכי סובל מכל הסיפור זה הילד. הוא כנראה די נקשר לבחור, אבל סובל מכל מה שקורה ביניהם, כל הקונפליקטים האלו. באמת מסכן. אתה הרי בעצמך אמרת לי שזה מה שהיה הכי קשה לך, הקטע עם הילד. כל כך מהר הוא נקשר לגבר אחד ואז היא מעיפה אותו ומביאה מישהו אחר. מה הוא צריך לסבול את כל מה שאימא שלו עושה? וגם לבחור הזה כנראה לא קל איתה. מי כמוך יודע מי היא ומה היא עושה. אני זוכרת את הסיפורים שלך על איך שהיא הייתה מעירה אותך באמצע הלילה ודורשת הסברים על כל מיני דברים שאמרת לפני ימים וכבר לא זכרת שאמרת. היא באמת הייתה משהו. תאמין לי שזה שהיא בסוף העיפה אותך, זה הדבר הכי טוב שקרה לך. תאר לעצמך שהיית נתקע איתה באמת. היא הייתה הורסת לך את החיים.

נראה שהמצב שם די מסריח. היא רוצה שהוא יעבור לגור איתה קבוע, הוא לא בטוח, והילד משתולל ביניהם. כנראה שהוא תפס אותם על חם מזדיינים יותר מפעם אחת וזה עשה לו סיוטים, והוא סיפר על זה בבית ספר ועשו מזה די בלגן. קראו לעובדים הסוציאלים אפילו, הם די פארנואידים בבית הספר שלו, היה להם שם איזה סיפור מסריח עם התעללות מינית של איזה מורה, והם לא לוקחים סיכונים יותר. בקיצור, הם לא בדיוק מסתדרים אבל עדיין ביחד.

אתה נשמע כמעט זחוח במכתב האחרון שלך. נשמעת בחורה לעניין. לא ידעתי שיש בחורות בעסק הזה. כל הכבוד. רק תלך לאט, נמאס לי לאסוף אותך אחרי כל התלהבות שלך, שמסתיימת מהר מדי כי היא התחילה מהר מדי! סתם! בצחוק! תעשה מה שבראש שלך והעיקר שאל תשכח שאני עדיין פה, אפילו שעכשיו "פה" זה יבשת אחרת לגמרי. טוב, מספיק להפעם. תכתוב ואני מאוד מתגעגעת.

7.

סבא ברוך וזכרונותיו לא הצליחו למנוע את סצינת הפרידה שחגי בנה לאיטה במשך החודשים שחלפו לאחר ששב מהביקור בישראל.

הוא עמד מול חיוורת הירך, זרועותיו פשוטות לצידו, מביט ישר לתוך עיניה, מנסה להחזיק את המבט שמתרוקן והולך עם חלוף השניות, מנסה לאחוז אותה כדי שלא תיפול לשמע המילים שהוא מניח החוצה מתוכו.

"אני לא יודע איך להגיד לך את זה. זה לא קל לי. אני כבר חושב על זה די הרבה זמן. לא, לא בדיוק, זה גם מפתיע אותי, זה שאני בכלל עומד פה ואומר לך את זה. אני לא אוהב אותך יותר. אולי כן אוהב, אולי בגלל זה אני יכול לעמוד פה ולהגיד לך שאני כבר לא אוהב אותך יותר."

גברים שמוטי כתף, עומדים מול נשים שלוקחות נשימה עמוקה למקום עמוק שקיים בפנים, נשארות עומדות למול המטח, אומרות לעצמן שבעצם הגבר הקטן, החלש והפחדן הזה שעומד מולן ומדבר כל כך הרבה שטויות בכל כך מעט זמן, עושה זאת רק בגלל שאינו מבין.

גבר קטן חלש פחדן שלא מבין מהי אהבה, ויותר מזה, לא רק שאינו מבין מה זו אהבה, אבל אפילו אין לו האומץ להודות בכך, והוא מתיימר לדבר בשמה כאשר הוא מוותר עליה, זו שמעולם לא היה לו חלק בה.

ובכל זאת היא, כמו נשים רבות לפניה וכל אלו שעוד יבואו אחריה, חייבות לעמוד שם, על רגליהן הרועדות אך הניצבות, ולהקשיב למלל הזה, לבליל הקבס הזה שנשפך מתוך תוכו של הגבר הקטן חלש פחדן כמתוך מערבל בטון שאיבד שליטה, ולראות כיצד הן מוקפות בסבך שהוא תווה סביבן, עד שלבסוף הן גם מתבקשות להודות לו לגבר הקטן חלש פחדן על כך שהיה רחום מספיק כדי לתת להן את נשיקת החסד הזו לפני שחרב עליהן עולמן.

ועוד יומיים לפני חג המולד, והוא ידע שהיא תכננה לבלות את הקריסטמס איתו. העיתוי שלו הסריח.

לא שחסרו לה סימנים בתקופה האחרונה, אם רצתה לראות את מה שהולך לקרות לה. אבל כנראה שלא רצתה. אחרת הייתה מבינה שאם הוא משוחח ארוכות בטלפון ומשתתק או משנה טון כאשר היא נכנסת לחדר, זה לא בגלל שהוא מדבר על כדורגל או בחורות.

"טוב, מה אני רוצה ממנו בעצם. הוא רק עושה לי מה שאני עשיתי לאחרים. אבל אני לפחות פעלתי ואמרתי באותו הרגע, אפילו שהייתי צריכה לעזוב איזה חור באמצע דורסט באמצע הלילה ולנסוע מאות מיילים בתוך אזור שהכרתי כמו שאני מכירה את אפריקה המערבית. אבל החגי הזה, החגי הזה פשוט אמר את שלו והמשיך לעמוד שם, מחכה שאגיד לו משהו טוב, משהו שיקל על הכאב שלו, משהו שיגיד לי שלמרות שהוא מאוד חשוב לי, למרות שאני אוהבת אותו, אני גם מבינה אותו. זה מה שהוא רוצה בעצם, שאמשיך להבין אותו, גם אחרי שהוא כבר יזיין מישהי אחרת, גם אז הוא ירצה שאמשיך להבין אותו, הכל כדי שיוכל להמשיך לקיים את האמונה האינפנטילית הזו שלו על האהבה המושלמת, הרומנטית, זו שבגללה מותר, ואפילו כדאי לסבול. הבן זונה הזה!"

אבל לא קמה והלכה כפי שהכתיבו מחשבותיה, כפי שהכתיבו המילים החריפות שהטיחה בו, אלא נשארה עומדת מולו, גם היא שמוטת כתפיים, אך רועדת, מביטה בו ורואה איך ניצוצות זעמה ניתזים ממנו ונעלמים לתוך תשוקתה העזה ביותר, ולא אהבה את זה, שבאותו הרגע בו הוא דוחה אותה כלאחר יד, כל מה שהיא רוצה זה לקרוע מעליו את בגדיו ולזיין אותו על הרצפה. כפי שרצתה לעשות. כפי שעשתה. כפי שעשו. בלי קונדום.

ונתנה לאצבעות העדינות שלו להסיר את חולצתה ואת חזייתה, והרימה את אגנה שיוכל להפשיל מעליה את תחתוניה, ולגעת בה, ולנשק אותה ולה, וללקק לה, עם לשון מחוספסת וחמה מהרגיל, בעוצמה ובהתמדה גדולים מהרגיל, עד שזה כאב לה והתחננה שיפסיק.

לא בגלל שגמרה, לא, הייתה רחוקה מלגמור, הייתה רחוקה משיא כלשהו, רק התחננה שיפסיק כי זה כאב, כי ידע שהוא התכוון לכל מילה ושזה הזיון האחרון, ולא מתוך תשוקה הוא מקדיש ונכנע כולו לתשוקתה שלה, אלא מתוך חישוב קר ומתוכנן, מתוך הכרתה ומתוך ידיעה נכונה שהיא תהיה רכה יותר לאחר הזיון ולא יצטרך לעמוד יותר למול זעמה, אלא למול תחינותיה לכל היותר, ועם אלו ידע להתמודד מצוין, פשוט דחה אותם מעליו כאילו היו רפש, משהו משפיל, כמו יריקות שיריב עלוב נפש מטיל עליך כיוון שלא נותרו לו מילים.

הוא פשוט לא יענה לה, יקום לאט, או מהר, יתלבש, וייסע מעליה. היא כבר יודעת, הרי עשה זאת כבר קודם, פעם או פעמיים. פעמיים. בדיוק. ועכשיו עמד בפני השלישית. עכשיו היא עמדה בפני השלישית. שכבה למול השלישית והניחה לו להונות אותה עם לשונו המחוספסת והחמה מהרגיל.

ובכל זאת נעם לה מגע ידיו, אצבעותיו שכעת לחצו את פטמותיה, סביב סביב, מלטפות, מזקירות את עורה בעוד הזין שלו כבר תקוע עמוק עמוק בתוכה. חגי אהב להיכנס מהר לתוכה בלי הרבה דיבורים מיותרים. אילו הייתה יכולה להתעורר מהמסך הזה שהוא עטה סביבה, מסך אצבעותיו העדינות.

"הוא מזיין אותי כל כך ברכות בגלל שהוא עוזב אותי, בגלל שהוא רוצה שהזיכרון האחרון שלי ממנו יהיה הזיון הזה ולא הכעס שאני מרגישה כלפיו, ועדיין הזין שלו עמוק עמוק בפנים, רך ונוקשה וכל כך כל כך נעים, אבל הוא רק רוצה שאזכור אותו ככה ולא עם הכעס, ואיך אני יכולה לתת לו להשפיל אותי ככה".

בתנועה מהירה אחת, ובצווחה אחת של שמו, גלגלה אותו מעליה וזינקה ועמדה מולו לכמה שניות, עמדה מעליו ועיניה רושפות ומבטה לא מאמין וכל גופה עדיין דואב את הפרידה הפתאומית והלא רצויה הזו, אבל כבר מתלבשת ושוב כועסת ובוכה ונותנת לו ולזין שלו ליבול על המיטה הסתורה עם כל הריחות שלה. שייחנק. היא כבר רחוקה משם.

ומצאה עצמה במיני מיינור הכתומה שלה באמצע הלילה דוהרת לתוך החשיכה ומנסה למצוא דרך חזרה.

לא חלף הרבה זמן עד שהתעוררה מכעסה והבינה שהיא כבר דוהרת על האוטוסטרדה לכיוון לונדון, הרבה מעל המהירות המותרת ושהמכונית שכרגע היא עקפה, בלי לאותת, הייתה מכונית משטרה. זה שהם לא פתחו במרדף אחריה ועצרו אותה נחשב בעיניה לדבר הראשון, היחידי, הטוב שקרה לה בעשרים וארבע השעות האחרונות.

"הוא ידע איפה למצוא אותי, אם הוא באמת ירצה למצוא אותי".

תפסה את עצמה חושבת, ולא אהבה את זה שכבר היא חושבת על איחודם מחדש, כבר היא מנסה להקל עליו, לעזור לו למצוא דרכים בחזרה אליה, לסלוח לו.

רק כשעמדה להכניס את המפתח למנעול בדלת של בית אימא שלה, נזכרה להציץ בשעון. ארבע ושלושים לפנות בוקר. כמובן שהדלת הייתה נעולה מבפנים, והמפתח במנעול.

"מאז שאביך מת אני כבר לא מרגישה בטוחה בבית הגדול הזה לבד".

עכשיו יש לה עוד סיבה לכעוס על חגי. לא רק שהוא דחה אותה, זיין אותה ושוב דחה אותה, עכשיו בגללו היא תצטרך גם להעיר את אימא שלה. אימא שלה ששנתה כל כך קלה גם ככה. אימא שלה שתדאג עכשיו ללא צורך. אימא שלה שעכשיו תרצה להישאר איתה ערה כל הלילה, או מה שנשאר ממנו, ולשמוע כל פרט.

את הפרט החשוב ביותר לא תוכל לספר לה. לא תוכל לומר לה שאולי חגי נטש אותה, אבל לא לגמרי עזב אותה, ואפילו הוא לא יודע על מה שהוא השאיר בתוך רחמה, כבר כמה שבועות שהיא יודעת ולא מספרת לאף אחד, בקושי לעצמה.

וכאשר נפתחה הדלת לאחר דקות ארוכות, היא מצאה עצמה עומדת מול אימא שלה, ונבהלה מהקמטים שגילתה בפניה, מהריח המוזר שהפיצה ושליווה אותה עוד כמה שעות לאחר מכן. אילו לא ידעה אחרת, הייתה נשבעת שזה היה ריח של סקס. ריח של סקס שהתרחש שעתיים שלוש מוקדם יותר, סקס שכבר הספיק לנוח ולהתייבש מעט אבל לא לגמרי.

סקס מיוזע, אטי ורך. לא כמו זה שבתוכו חגי ניסה ללכוד אותה. הסקס של חגי היה כמו קרב. תשוקתו הייתה מגיחה ברגעים הכי פחות צפויים או מתאימים, בדיוק ברגעים כמו שהחליטה להתקשר לאימא שלה; מול המראה כאשר צחצחה שיניים או ברגע שהייתה חוזרת מהעבודה, עייפה ומעוצבנת.

סקס מיוזע, אטי ורך. אימא שלה.

מחשבה מגוחכת. מחשבה מאוד מגוחכת, אפילו בלתי נסבלת, אבל גם בלתי מרפה. מחשבה מהסוג שבא כאשר ישנם דברים אחרים לחשוב עליהם, והמוח הפחדן ממציא כל מיני תרוצים כדי לחמוק מהתמקדות בדבר עצמו. אבל גם זו שטות, גם זו מחשבה מגוחכת, מה זה בכלל, משטרת המחשבות הזו, זעמה לעצמה ונזכרה בדיוק באותו הרגע בו הוא הוכיח אותה שהיא חושבת מחשבות לא ראויות, שהיא מבזבזת את חייה בריחוף על פני השטח.

"כמו קצף על פני הים".

הוא אמר. איזה דימוי מטומטם, חשבה עכשיו ונזכרה שגם חשבה אז. אבל שכנעה את עצמה שהיה ברצינות התהומית בה ביטא כל מילה בנפרד קסם מסוים, כאילו שחש עצמו מדבר לאדם קשה קליטה, או לילד צעיר וחולמני במיוחד. או כאילו לא היה בטוח בעצמו במה שאמר, והיה צריך לומר זאת לאט במיוחד כדי לראות אם זה באמת תופס. וסיים בהיסוס.

"כמו קצף על פני הים".

במקום להעיף אותו מכל המדרגות כפי שהייתה צריכה לעשות אילו ידעה לקרוא את הסימנים נכון ולשמור על עצמה היא צחקה אז וחיבקה אותו.

"You are so sweet when you try to be the world's daddy."

אמרה לו בחום. אבל המילים עשו את שלהן, עשו את דרכן והתנחלו להן עמוק באיזשהו מקום. והתחילו לעבוד.

וזה לא נגמר בזה. אפילו על הדרך בה היא חתכה גזר הוא העיר לה בנבזות. היא לא האמינה שזה באמת קורה לה. עומדת במטבח וחותכת גזר למרק, חותכת עיגולים דקים, בלי כל מחשבה אלא מתוך הנאה של הדיוק שנדרש, והוא ניגש אליה מאחור, עם כף העץ הענקית הזו שהתעקש להשתמש בה למרות שהייתה לא פרקטית וקשה לניקוי, ניגש אליה מאחור ואמר לה שגזר לא חותכים ככה, אלא איך, גזר הרי מורכב משני חלקים, וחשוב שבכל פיסת גזר יופיעו שני חלקים אלו, והיא מביטה בו וזוויות פיה כבר מתעקלות בציפיה לשורה המוחצת שתסיר את הרושם המר שמילותיו מותירות, כמו שסוכריית מנטה נוטלת את הטעם הרע בפה, למשל, אבל שום שורה מוחצת ושום כלום, ורק אותה רצינות תהומית ומבט מוזר, שעכשיו היא מבינה, מבינה ולא אוהבת את מה שהיא מבינה.

מצאה חן בעיניה האפשרות שאולי אימא שלה מנהלת רומן סודי. אולי אפילו עם מישהו צעיר יותר ממנה. אבל יותר סביר שסתם שאריות של מזון לא מעוכל בפיה, נפיחות אפילו; כלומר, הריח.

גיחכה לעצמה, חושבת על מין ומייד ישר גם על אוכל, וגם בסדר ההפוך, מראה של צלי טוב מעורר בה תיאבון להתכרבלות בזרועות. בכלל, המרחק מהמיטה למטבח קצר, אולי בכלל לא קיים. חגי אהב להזדיין במטבח, חגי בכלל אהב להזדיין, אבל גם במטבח, תוך כדי האוכל, בעודם לועסים, עיניהם היו נפגשות תוך כדי סתם דיבורים, או מעמיקים את מבטיהם, ותוך שניות מוצאים עצמם אחוזים בנפתולי גופות, פיסות לבוש שיש להיפטר מהן במהירות ומבלי לגרום נזק, צלחות הצידה, על השולחן, מתחת לשולחן, פעם אחת אפילו שעונים על הכיור (רטוב וקר).

הזיונים הכי טובים שלהם היו סביב הפרידות והאיחודים-מחדש שחגי כפה על יחסיהם. שנתיים הם היו ביחד, ובמשך השנתיים האלו הוא הצליח לעזוב אותה שלוש פעמים. פעם לשלושה חודשים, פעם אחת נמשכה לא יותר מחודש, ואפילו פעם אחת לשבוע. זה היה מגוחך.

התסריט היה ידוע לשניהם, אבל זה לא עזר לשנות אותו. היא הייתה מתחילה לדבר על העתיד, אומרת שהיא רוצה שהם יגורו ביחד, שהיא רוצה שהם יעשו יותר דברים ביחד. הזכירה לו שאינה צעירה במיוחד ושהשעון הביולוגי שלה מתקתק. תמיד ניסתה לעשות את כל זה מבלי להלחיץ אותו, אבל רואה איך הוא מתכרכם מבפנים, משהו נמחץ בתוכו. הוא לא היה אומר שום דבר ברור כתשובה לרעיונות שהעלתה, שותק, מביט בה, מגמגם קצת, בסוף מצליח להגיד שזה לא רגע מתאים בשבילו, אבל אולי, אף פעם לא אמר ממש לא. לא באותו רגע. הוא היה הרבה יותר מחוכם.

למחרת, או יומיים אחרי כן, אולי אפילו מאוחר יותר באותו היום, היא הייתה מבחינה בארס שזחל לקולו, הביקורתיות המתנשאת והקרה, האנליטיות המפחידה שלו שלא ידעה איך לעמוד בפניה. לא היה מרפה, נוגס בה, מנגח אותה, את הביטחון העצמי שלה, מוצא דופי בדרך שבה דיברה, אכלה, התלבשה, חשבה, הכל, הכל, הכל, היה פתאום תחת עינית המקרוסקופ שלו ולא הרפה עד שהייתה פורצת בבכי.

הכל חוץ מהזיונים. הרי הוא לא היה פראייר.

אימא שלה ישבה והקשיבה. הגישה מטפחות נייר כשהיה צריך, הסמיקה בקטעים הגסים, וחשבה לעצמה שכל זה קורה בגלל שחגי לא אנגלי.

זר.

הוא לא מצא חן בעיניה מההתחלה, ועוד פחות כאשר פתח את הפה שלו והתחיל לדבר עם המבטא הגרוני המחוספס הזה.

אם אבא שלך היה בחיים, חשבה לעצמה, כל זה לא היה קורה. הוא לא היה נותן לו להיכנס אלייך הביתה וזהו זה.

היא ידעה שאם תגלה שמץ ממחשבותיה תזכה לקיטונות של כעס. את הטעות הזו היא עשתה בהתחלה. אמרה לה מייד שהיא לא בוטחת בו, לא בוטחת בחיוך המהיר הזה שהוא שלף ועטה על פניו ברגע שנכנס אצלם בבית. לא אהבה את הדרך שבה לחץ את ידה עם שתי ידיו והביט בה עמוק בעינים. לא אהבה את המלל שהפיק בזמן הארוחה, את מבטי השובבות שעיניו זרו, הקריצות לעבר בתה (היא ידעה שרגליהם נוגעות מתחת לשולחן ונעלבה).

הוא היה שונה מדי. היא לא האמינה לו, לא לשנייה, אותה לא הצליח להוליך שולל. מישהו כאן צריך להישאר צלול למול מתקפות הנחמדות שלו. אבל גם אותה הצליח כמעט לערער כאשר נעמד למול תמונת בעלה המנוח שמעל לאח, הביט בה בשתיקה לכמה שניות, נאנח כאילו נזכר במשהו כואב במיוחד, כתפיו שחו מעט, הסתובב לעברה ושוב נעץ בה אחד מהמבטים הסימפטיים שלו, ולחש משהו בקולו הנמוך על זה שהוא מצטער שלא היה יכול לפגוש אותו. איזה אדיוט, חשבה אז, אילו ידע עד כמה היה בעלה מתעב אותו, עד כמה לא היה מאפשר לו את כל החנחונים האלו שבעזרתם הוא לכד את בתם. רק גבר אמיתי, גבר אחר, היה יכול לעצור את הרקבון הרגשי שחגי הפיץ.

"יותר טוב ככה", ניחמה את בתה הבוכייה.

"הוא לא שווה את כל הכאב שלך".

"אף אחד לא שווה כזה כאב", מיהרה להוסיף למול עיניה המשתאות לפתע של בתה.

אסור שהיא תחשוב שיש לה משהו נגד חגי, אחרת היא עשויה לוותר לו רק כדי להכאיב לה, רק כדי להוכיח שוב שהיא עצמאית ומסוגלת לעשות דברים בעצמה. איזה שטות! הרי בכל פעם שקורה לה משהו, היא מייד מתייצבת פה אצלי ובוכה.

"בטח שלא גברים מהסוג שלו", ידעה להוסיף וסחטה חיוך מוכר וכאילו כעוס.

"אימא! איך את יכולה להגיד כזה דבר! את עוד פעם מכלילה! זה לא אשמת כל הגברים בעולם שיש כאלו תפוחים רקובים".

שתקה.

שתקה והקשיבה.

וככל שהמשיכה להקשיב לבתה, ככל שראתה את דמעותיה, לבה כבד עליה, פרצופה התכהה, אצבעותיה התעקלו סביב משענת הכיסא, נעה באי-נוחות קדימה ואחורה. אבל המשיכה לשתוק. לבה היה כבד עליה, כבד ומלא.

וחשבה: פה בדיוק את טועה בתי.

בגלל שהם גברים.

בגלל שאת אישה.

בגלל שאת אוהבת.

את אוהבת אותו יותר משאת אוהבת את עצמך, ובזה אינך שונה מכל אישה אחרת.

פה בדיוק את מפסידה ותמשיכי להפסיד כל עוד תאהבי ככה.

מול כל גבר שעומד מול אישה ואומר לה שהוא אוהב אותה אבל עוזב אותה, שהוא עוזב אותה בגלל שהוא אוהב אותה, מול כל גבר כזה עומדת אישה שאוהבת אותו יותר משהוא אוהב את עצמו. והוא יודע את זה.

לא יודע כדי שיוכל להתגאות בפני החברים על המזדיינת הנוכחית שהוא הצליח לסדר, אבל יודע את זה מספיק כדי להרגיש בטוח במה שהוא עושה.

יותר מזה, יודע זאת מספיק כדי לרצות להעניש, להעניש את האישה שמעיזה לאהוב, את האישה שמושיטה לו את ידה כדי שיוכל להימלט מהכלא הנורא הזה שבו הוא שרוי מאז אימא שלו הפסיקה להיות אימא שלו במובן של התכרבלות.

נשים לא מקנאות בגברים בגלל שיש להם זין. הגברים לא מסוגלים לסלוח לנשים שהן מזכירות להם את אימא שלהם ואת כל הדברים הטובים והרעים שהיא עשתה להם. כל מה שהם רוצים זה שיוחזר להם מה שנלקח מהם, ואם לא, אזי מלחמה, מלחמה עד הסוף, עד שכולם ימותו והגבר יעמוד לבדו במרכז השדה, לבד ונוטף דם, אבל מנצח.

רק ככה יכול הגבר לנצח.

רק ככה הוא יכול להרגיש את מה שבאמת קורה לו.

רק ככה הוא יכול באמת להיות מה שהוא תמיד מרגיש.

לבד. לבד. לבד.

ואז אולי יוכל הכאב להתחיל, אולי אז הגבר יוכל שוב להרגיש, אבל הוא כבר יהיה לבד, מוקף בגוויות של כל מיני מטומטמות שניסו לעזור לו לצאת מהמצב הקיומי שהוא מאמין שאין אחר ממנו, המצב הזה של הבדידות. ואז הוא ירגיש את הכאב אבל זה כבר יהיה מאוחר מדי.

אז הוא באמת יהיה לבד.

וכאילו לאמת את מחשבותיה הפרטיות, הטלפון צלצל וחגי היה על הקו.

"כבר! כל כך מהר הוא מרגיש לבד!" חשבה לעצמה, אבל המשיכה בשתיקתה והעבירה את השפופרת לבתה, ולא יכלה שלא להזעיף פניה למול העליצות שעטתה לפתע.

"אל תמכרי את עצמך כל כך מהר!" רצתה לומר, "אל תוותרי על הכעס שלך ככה!"

רצתה לומר, ולא אמרה, כרכמה את פניה עוד יותר, קמה ממושבה ונגשה למטבח להכין עוד כוס תה.

נשארה במטבח דקות ארוכות, יותר מאשר הזמן שלוקח להכין כוס תה. הקשיבה לקולות שעלו מהחדר השני וחזרה ואמרה לעצמה שאסור לה להתערב. ישבה ליד שולחן המטבח וניסתה לסדר לעצמה את הבלגן בראש.

"אימא, הוא רוצה שאני אחזור אליו."

"מתי?"

"עכשיו, אני חושבת."

"ומה את רוצה?"

"אני לא יודעת."

"זה לא טוב. לפי מה שסיפרת לי, אתם כבר הייתם במקום הזה. למה פתאום זה שונה?"

"הוא אמר כל מיני דברים. לא חשוב. את לא תביני."

חגי:

"אם אתה אוהב מישהו, אם אתה באמת אוהב, אתה שוכח מה שנכון לעשות, מהו הדבר הכי מתאים בזמן הכי מתאים. אני כל הזמן עושה טעויות איתך, אבל זה לא בגלל שאני לא אוהב אותך. זה בטח לא בגלל שאני רוצה לפגוע בך. את חייבת להבין את זה. את חייבת להאמין לזה. זה בגלל שאני כל כך אוהב אותך שאני עושה את זה, שזה יוצא לי ככה, זה בסך הכל הפחדים שלי, הפחד שלי מהתחייבות איתך, אלייך, שאני כל כך רוצה וכל כך מפחד, בגלל זה אני אומר ועושה דברים שאני לא מתכוון, כלומר, מתכוון, אבל לא יוצאות המילים הנכונות. את מבינה?"

"חגי, תקשיב. תקשיב טוב. חגי, אני בהיריון."

"אתה שומע, חגי?"

"כן."

"אני בהיריון".

"כן, אני שומע."

"אז למה אתה לא אומר שום דבר?"

"רגע, שנייה, תני לי שנייה, אני לא קולט."

"חגי, אתה רואה, ככה זה תמיד איתך. תמיד יש לך תירוץ, תמיד אתה איכשהו מצליח להתחמק ממני, מלגעת בי, מלהיות אתי. עכשיו בטח תגיד לי משהו עמוק ופוסט מודרניסטי ואני בכלל לא אבין אבל רק אדע שעוד פעם אתה עושה ממני אדיוטית ושעוד פעם אני הולכת להישאר לבד. איך אתה עושה לי את זה כל הזמן? הרי נשבעתי הרגע לאימא שלי שאני לא אדבר איתך יותר, שלא אתן לך עוד פעם צ'אנס לעשות לי את זה".

אבל זה לא היה ככה בכלל.

חגי:

"את צודקת. אני רוצה שתחזרי אלי עכשיו. אני לא יודע מה קרה לי, אני לא מבין למה הייתי כל כך קר אלייך. כל מה שאני רוצה זה שתהיי פה, שתהיי לידי. אני רוצה שתכנסי לאוטו עכשיו ותבואי".

והיא חזרה לחדר שבו ישבה אמה מול השולחן, מול כוס התה, ישבה ופכרה את אצבעותיה והביטה למעלה לעבר בתה וידעה את מה שהיא עמדה לומר, אבל לא את הכל, והביטה בה כאשר בכתה, שוב, הפסיקה לבכות, צחקה, ובכתה שוב וסיפרה לה שהיא חוזרת אליו, שהיא אוהבת אותו, שהיא בהיריון ממנו והוא לא יודע, ושהיא חייבת לנסוע, ואמרה לה תודה על הכל ולא התפלאה על השתיקה שאחזה בה, באמה, וקיבלה ממנה את הממחטה ששוב נזדקקה לה, וקמה ויצאה, ונכנסה לאוטו הקטן והכתום שלה, ובכל אותם הרגעים שתקה אמה כמעט כל הזמן מלבד מילה הכרחית פה ושם, והביטה בבתה שנכנסת לאוטו שלה ונוסעת, ורק לאחר מספר שעות, כאשר העיר אותה צלצול הטלפון ובישר לה שבתה נמחצה בתאונת דרכים קטלנית שלושים ושמונה מיילים צפונה ללונדון, רק אז הרשתה לעצמה לבכות.

8.

אולי זה היה שבוע אחרי.

לא ידעתי מה אני אמור לעשות. את הכאב שהרגשתי אי אפשר לתאר. אולי לא הרגשתי. זו הייתה התמוטטות. לא ידעתי יותר כלום. רק שאי אפשר יותר להישאר. לא בעיר הזאת. לא בלי להשתגע. העיר נגמרה.

והיה את הילד, מארק.

בהתחלה, הוא הסתכל עלי. לא אמר כלום. אחר כך הוא התחיל לבכות. חשבתי שהוא אף פעם לא יפסיק. בשעות הראשונות הייתי איתו לבד. בבית שלו. בבית שלה. בבית שהיה שלנו. שום דבר לא היה ברור. לא היה לי מושג מה הולך להיות. מה אני אמור לעשות. הכל היה קרוע. שותת.

אחרי כמה שעות אימא שלה באה. ונשארה. הרבה שתיקות יצאו, ממנה בעיקר. מארק הסתובב סביבה כאילו שהייתה בתוך כלוב. לא ממש ניגש. הכינה אוכל, סידרה את הבית. בעיקר שתקה. בערב ישבה וקראה. חשבתי שאצא מדעתי. אני חושב שמארק פחד ממנה.

אבא שלו היה בצרפת באותו שבוע. עד שהצליחו לאתר אותו. וגם אז הוא לא חזר מייד. לקח לו שלושה ימים לבוא לראות את הבן היתום שלו. מארק חשב שגם הוא מת. לא האמין לי שהוא בדרך. רק כשראה אותו נרגע. קרובי משפחה אחרים באו והלכו. היו כמה מקצועני נפש שבאו ויעצו. חברים דיברו על תקופת אבל. אפילו נערכה פגישה עם פסיכולוג.

לכאורה הכל היה בשליטה. אבל כלום לא היה בשליטה. מרגע לרגע, כמעט בלי שינה. חור שחור שרק המשיך להיפתח כל הזמן. שבוע שאי אפשר להגיד עליו כלום.

לא זוכר אפילו איך אמרתי למארק מה קרה. אם אמרתי. איכשהו היה ברור שמארק נשאר בבית, ואיתו גם אני. עד שיתברר משהו אחר. עד שאבא שלו יחזור.

כשאבא של מארק חזר מצרפת, הוא נשמע עמום בטלפון. הגיע לאחר כמה דקות. אמר שייקח את מארק אתו. רציתי להגיד לא, מארק נשאר פה, אבל זה היה מגוחך. מי אני בכלל בכל הסיפור? אפילו השהות שלי בבית שלה, יחד עם האימא שלה ועם הבן שלה, פתאום נראתה לא נכונה. מוגזמת. מסיגת גבול.

עמדנו בפתח הבית שלה, שהיה שלנו ושאחרי מותה פתאום שוב הרגיש כשלה בלבד, שני גברים. אבא של מארק ואני. לחצנו ידיים.

הוא היה לא מגולח. עייף. לפני שהספקנו להגיד משהו, מארק רץ מתוך הבית וקפץ באוויר. נכנס בין שנינו, כאילו שלא ידע מי באמת אמור להחזיק אותו, לתפוס אותו. לא האמנתי שזה יכול לקרות, אבל אחרי כמה דקות הם עזבו, שניהם. ואז נשארתי לבד בבית. בבית שלה. אפשר היה להשתגע.

אחרי כמה שעות גם אימא שלה עזבה.

נשארתי לבד. בבית הריק והגדול.

מה שקרה בימים הקרובים כמעט לא זכור לי. באו חברים. שלי. שלה. ישבו. דיברו. ניחמו. הציעו. הביאו. לקחו. נתנו. בסוף גם הם קמו והלכו. שוב לבד בבית הגדול שנותר ריק.

היו גם הטלפונים. מישראל. ניסו להבין מה קרה. מה צריך לעשות. מה אני רוצה לעשות. הציעו שאבוא. הציעו שהם יבואו. התחננו. די ריחמתי עליהם. כל כך רצו להבין. כל כך לא הבינו ואיכשהו אני התחלתי להבין משהו. ניסיתי להרגיע. אותם. את עצמי.

השעות עברו. יומיים עברו. ואז התחלתי לנסוע.

כמעט בלי להגיד כלום. רק למארק. ניגשתי. אצל אביו. חיבקתי אותו. הוא הסתכל לי בעיניים ואמר: אני אתגעגע אלייך הרבה זמן. אמר. והשאיר אותי. חזר לתוך הבית. עוד ראיתי אותו מבעד לחלון מתיישב מול הטלוויזיה. אביו היה איתו. וזה היה הסוף. כבר לא היה בשביל מה להישאר. בלב, כמו תמיד, אמרתי לך בשקט ש-"אני אוהב אותך", שאני מצטער והתחלתי לזוז.

הייתי רוצה לחשוב על זה כעל חלום, כעל משהו שרק זכרתי מסרט או מספר, משהו שמישהו סיפר לי על מישהו אחר. אבל אי אפשר.

היה לי הרבה זמן לחשוב על זה. בעיקר ברכבת. נסיעות ברכבת שלא התחילו ולא נגמרו. רק היו. והיו. והיו. כמו צפירה ארוכה ביום הזיכרון שלא מסתיימת. ושום דבר לא עזר. לא להרבה זמן. אבל המשכתי. משהו בפסי הרכבת החזיק אותי. יושרם של פסי הרכבת. התמדתם במסלול.

בימים הראשונים עוד שמרתי על קשר עם המקום ממנו יצאתי. אבא של מארק אמר שמארק שאל עלי ושאולי כדאי שאחזור. הבטחתי שאשלח גלויות. ובאמת שלחתי.

בפריז מצאתי גלויה של ליצן עם עיניים שזזו כאשר הרמת את הגלויה.

מאמסטרדם שלחתי גלויה עם צילום של פרחים סגולים.

מברלין, ילד שמחזיק בלונים. חשבתי שמארק ידביק אותם מעל למיטה שלו. ליד כרטיסי הברכה ליום ההולדת האחרון שלו, בסך הכל לפני שלושה שבועות.

אחרי שעזבתי את ברלין כבר לא יכולתי יותר לשלוח גלויות. הייתי רחוק מדי.

באף מקום לא נשארתי יותר מלילה אחד. לפחות לא בימים הראשונים. גם לא יכולתי לדבר עם אף אחד. לא יותר מהמילים הספורות שצריך כדי לקבל את מפתח החדר. בכמה מקומות רציתי לעצור ולא יכולתי.

איכשהו הגעתי לקרקאו. בצהריים. היה יום חם. ירדתי מהרכבת והתחלתי ללכת. אחרי כמה דקות התעייפתי. זו הייתה נסיעת רכבת ארוכה. התיישבתי על ספסל בכיכר.

ספסל אבן. לידי ישב זקן פרוע-זקן והתחמם בשמש. מאחורינו, גדר פח הקיפה אתר בנייה. עליה, כרזות מעוטרות בשחור ועליהן באותיות גותיות, השם המפורש של אותו הכפר, מרחק 60 קילומטר מזרחה לפה. הוא הסתובב לאחור, הביט וחזר להביט קדימה, הסיט מבטו ימינה והביט בי. רגליי עוד רעדו מטלטולי הרכבת. ישבתי על הספסל כיוון שכך התרגלתי להיות, במצב ישיבה. כך נוח לי. הוא נשם בכבדות והסתופף לכיווני. נעתי גם אני ימינה, כדי להעלים את הרושם הדוחה שתנועתו רמזה. האותיות הגותיות ריצדו מול עיניי למרות שהיו בגבי.

הוא לועס משהו. כבר כמה דקות לסתותיו גורסות. לפי מיטב ידיעתי פיו כבר צריך היה להיות ריק. הוא גורס ללא בליעה. אוכל שום דבר. מזין את עצמו ללא תלות בעולם החיצון. לועס בשתיקה וללא מאמץ. מתי יבוא לזה קץ? מתי יפסיק את עיסוקו הגרגרני בשום דבר ויתחיל להתעסק במשהו אחר? עד מתי יוכל למנוע עצמו מטריפת כל הקלפים וייגש לעצם העניין? מתי יתחיל למחזר את עצמו? בדל שפה תחתונה, או אולי פיסות זעירות של חניכיים שותתי דם, לשון.

אני חייב להתמקד. להיות ער לאותה ערמומיות שבה יפתח בפיצוח גופו. לרגע שבו ינתק כל קשר אחרון עם העולם הסובב אותו כדי להסתגר סוף סוף בתוך גופו שלו. אולי גם אז תנועות גופו, המתכוונות לעברי, יחדלו וינוחו. לעת עתה הוא תלוי בי. עוד לא סיים את מערכת התקשרותו לעולם שמחוצה לו, עוד לא סיים ללעוס את מה שניתן לו. אני מוצאו האחרון. זורם פנימה ושועט החוצה.

אורלוגין הכנסייה משמיע קולו. תווים ארוכים שמהדהדים ברחבי הכיכר הזו, בה שורצים מאות בני אדם ביום שמש זה, שעת צהריים. בעוד כמה שניות, כאשר יסיים האורלוגין את מלאכתו, אוכל לדווח על תזמוני המדויק. שמונה תשע עשר אחת עשרה שתים עשרה. וסיים. שנים עשר צלילים עמוקים שמקיפים את הכיכר ההומה, מחרישים את קולות בני האדם.

במקום אחר היה שעון מדויק פחות, שהיה בפיגור של חמש נקישות, חמש שעות, אז היה ברשותי שעון אישי, שבעזרתו יכולתי להשוות. עד כמה אגוצנטרי הייתי באותם הימים, עד כמה סברתי שהאמת מאחוריי, לצדי, אתי, הייתי משוכנע שזמני הוא הנכון ושהשעון ההוא, במקום האחר ממנו החל המסע, היה זה שאיבד עצמו לדעת, שסירב להשתתף בעקביות הדרושה בדרך כלל מבני מינו. שעה אחר שעה הייתי מאזין לו ולועג, ובכל פעם שצלצל הייתי שש לי על דיוקי, על עמידתי בלוח הזמנים, על יכולתי להתקדם ללא הפרעה שעה אחר שעה.

ככה זה היה. יום אחרי יום. כל מי שפגשתי ברחובות המוזרים האלו של מרכז אירופה נראה לי כסימן. כאות. כקריאה. בוקר אחד התעוררתי בבהלה. מתוך הכרה עצומה שהיא חיה. שטעיתי. שכל מה שאצטרך לעשות זה לחזור. הגעתי אפילו עד לטלפון ציבורי מול האכסנייה וחייגתי למרכזיה הבינלאומית. גם במרכז אירופה, לשעבר קומיניסטית, יש שירות טלפוני כזה. אפילו הצליחו למצוא את שמה במדריך. שם היא הייתה עדיין רשומה. פעמיים התקשרתי למרכזיה הבינלאומית וביקשתי את מספר הטלפון שלה. חשבתי שאם שני מרכזנים שונים מצליחים למצוא את שמה ברשימות, מבטאים את שמה האנגלי בגלגולם הגרוני המחוספס, אולי זה יעשה משהו. אולי זה יחזיר אותה. בפעם השלישית קיבלתי את אותו מרכזן שכבר שאל אותי אם התקשרתי לפני כמה דקות ואם יש בעיה עם המספר שאותו אני מבקש.

9.

הרכבת המזוינת הזו תקועה פה כבר שעות. לא זזה לשום מקום. ואני בתוכה.

מחכה מחכה מחכה.

רעב.

הרכבת לא יוצאת. לא יודע לאן היא נוסעת. לא זוכר מאיפה היא באה. רק זוכר שאני רעב.

אולי זו ברכה שאני לא זוכר.

הכל מתמקד באותם שרירי בטן שמתאמצים להכחיש את אובדן החומרים האיטי אך המתמיד, שגורע מהם ללא רחם כל סיכוי של התחדשות.

אין זמן לחשוב מחשבות של ממש.

למרות זאת. הזיכרון מחלחל. הזיכרון הקמאי זוכר את מה שאני לא יודע. יש מקום אליו מוליכים פסי הרכבת האלו. בבית הקברות הענק בתוכו אני תועה כבר כמה שבועות בניסיון קלוש להגיע למרכז שלו. במקום אליו מגיעות כל הרכבות. באותו כפר קטן שלקראתו אני הולך לאיבוד. רעב.

במושב מולי נוחר גבר. בשינה קולנית. שלושת הכפתורים העליונים בחולצתו הלבנה והדהויה פרומים. שרשרת זהב מתגלה על רקע חזה שעיר. אני לא יכול לראות מה תלוי עליה. לאחר כל נשימה ונשיפה נחשף טפח נוסף. החולצה נפתחת קצת יותר. מגלה קצת יותר. שערות חזה שחורות וחלקות. לא הרבה. עור לבן. נטול שמש. דורות של חיים בצפון מזרח אירופה. דורות של אוכל שמנוני. אם יכולתי לחוש תאווה או גועל כלפיו. אם יכולתי לשקוע בתוך פנטזיה כלשהי. כלום. חזה מתרומם וצונח. חולצה שנפתחת ומגלה. תנועות לא רצוניות שמעידות על עומק התנומה. נחירה קולנית. פרטים רבים המצטרפים לתמונת השום דבר.

מבט הצידה לעבר החלון. חושך. ומייד אחריו אני לא יכול שלא להבחין בבת דמותי. הרעב מתחיל להראות סימניו. עצמות לחיים גבוהות. מודגשות משהו על ידי הזיפים של השבוע האחרון. עיניים שאפילו ממרחק זה אני לא יכול לראות דרכן. לא בכיוון הזה. לא פנימה. תנועה חד סטרית וגם היא חסרת משמעות.

ההוא ממשיך לנחור. הוא אוחז בידו נייר עיתון ברשלנות עקשנית. עיתון ישן. כל העיתונים פה נראים ישנים כבר עם צאתם לאור. דפוס שנמרח על האצבעות. ידו אוחזת בבליל דפוס ונייר. אני מחכה שתבוא תנועה. שייפול דבר. שהעיתון ייענה סוף סוף לגעגועים שלוחשת לו תנועת הקרון. קדימה והצידה. קדימה והצידה. ויישק לרצפה אליה מרותקות רגליי כמו לבטון. הוא נוחר. גם זו תנועה שמשפיעה על העיתון. קלה יותר. ללא סיכוי של ממש להשפיע על מהלך העניינים הגורלי שמתרחש למול עיניי. שייפול כבר ויקרה דבר שאוכל להרהר בו. שאוכל להתרכז בו כדי שייגמר העיסוק הזה במיצי הקיבה.

אני זוכר נקניקיה.

הייתה נקניקיה בשלב מוקדם יותר. בתחנה אחרת. בעיר אחרת. אולי היה זה אפילו בארץ אחרת. אולי אפילו מישהו אחר אכל אותה. ביבשת הזו שבלעה אותי לקרבה לפני כמה ימים ומאז אני לא מצליח למצוא דבר להניח בתוך קרבי שלי. לא ממש. שום דבר שמביא סיפוק ליותר מכמה דקות.

הייתה נקניקיה.

אני לא יודע אם זה טוב להתרכז בזיכרונות כאלו. מה שווה העבר. מה שווה הזיכרון, אפילו של אותה נקניקיה, שעכשיו אני נזכר, הייתה שמנה וחמה ועטופה בלחם רך ופריך וטרי. והיה גם חרדל שהכתים את חולצתי, שהתחלק על זווית פי. רובו ככולו לא חדר ממש לתוך מאורת פי. לא זכה להילעס, או מה שקורה לחרדל כאשר הוא נכנס לתוך התחנה הראשונה במסלול המזון הקרוי: האדם. אני לא יודע. אותו החרדל לא הגיע למטרתו. אבל ריחו הספיק כדי לאפשר לאותה נקניקיה, שמנה וחמה, לעטות לרגעים ספורים אדרת מפוארת של טעם ותכלית. אותם רגעים אכן השביעו.

עכשיו נשאר רק הזיכרון, אבל לא זה של השובע, אלא של הנקניקיה בשלמותה. לפני המאורע. לפני המפגש, שעדיין היה הרעב. אז אני שואל אתכם. מה הטעם בעבר? מה הטעם בזיכרון? אם אותה נקניקיה רק מזכירה לי שגם אז הייתי רעב ועדיין אני רעב?

יש זיכרון אחר.

הנקניקיה, שמנה וחמה עד כמה שהייתה, היא מסך עשן.

יש זיכרון אחר.

גם הרכבת, נעה או לא, לא יכולה להטמיע אותו בחושך שקיוויתי שישרה עליו. על הזיכרון. הטיפוס האיטי במדרגות. כמו בפעמים קודמות. שגרה שהייתה להרגל מבורך, שסימנה את הימים ברוך. שגרה שאינה כמו זו אליה הוטלתי בימים האחרונים, אלו של הרכבת. פסים שלא נגמרים. מסע מתחנה לתחנה. לילות שלמים שעוברים בחיפוש אחר מזון או ניסיון נואש לשכוח את החיפוש אחר מזון.

עכשיו יש רק תנועה אחת. קדימה ואחורה והצידה. התמשכות. נסיעה. ובכל זאת, אז היה קל יותר אבל אז נקטע. המדרגות המוכרות. צעד אחר צעד. מבלי לחשוב. לא כמו עכשיו, שכל תנועת ידו של זה הנוחר מעוררת בי פחדים. וגם הזיכרון מתקשה להגיע לסוף המדרגות. לדלת שנפתחת ומגלה מראה מוכר. אותה אמבטיה. אותו ילד ששוכב באמבטיה, כאילו ישן במיטתו. אותה תנוחה. אלא שכבר משהו נראה מוזר והצעד נעשה מהוסס ומסרב להגיע לוודאות שכבר ריסקה את אותה השגרה.

יש דברים שאסור לאומרם.

שאסור לכותבם.

שאסור לתת להם קיום מוחשי בעולם.

צריך להיאבק.

כדאי לקום.

עכשיו.

הראש זז ימינה. מולי דלת. זה לא ייקח הרבה להשלים את התנועה. להעניק לה יותר עוצמה. על ידי תנועה נוספת של שרירי רגליים, דשדוש קל.

גם שרירי הבטן יהיו נחוצים.

התאמצות קלה כדי להבהיר לגב שעליו להתיישר מעט.

לרכון קדימה כאילו בניסיון להפגיש את הסנטר עם הברכיים שעדיין מכופפות.

ואחר כך? כפות הרגלים יהפכו למשמעותיות. הן תשאנה אותי, בהן תלויה הצלחת המבצע כולו. פתאום החלון מבשר לי שהוא הסתיים, התרגיל הזה, והסרחון המוכר של חלל הקרון פינה עצמו למשב רענן יותר.

מישהו השאיר את החלון פתוח. תודה לאל. מה היה קורה אם שוב הייתי צריך להיאבק בחלון סרבני שממאן לגלוש על גבי מסילותיו כלפי מטה, לתוך חלל דופן הרכבת.

עכשיו אפשר לראות.

עכשיו אפשר לראות שלא סתם בחלל ריק נעה לה הרכבת, שבינתיים שוב נעצרה. יש סימנים בחוץ. עצים למשל. אם מסתכלים לאורך הקרון, גחינה קלה עם חלק הגוף העליון והטיית הראש שמאלה, ניתן גם להבחין בדמויות שנראות כמתקדמות. אולי זו תחנה. חסרים לעין התוואים הרגילים של תחנות רכבת, אבל כבר למדתי שלעתים זה קורה, תחנת הרכבת מתקיימת לה ללא רציף. חדר המתנה. קיוסק (שאם היה פתוח, ללא ספק היה ניתן להשקיט בו את הרעב). נוסעים ממתינים. פקחים. לוחות גדולים בשפות זרות שאכן מבשרים את ייחודו של מקום זה. שעון גדול.

הדמויות מתקרבות.

משך עישון סיגריה אחת, אני מהמר, יפריד ביני לבין מפגש עם אותן הדמויות. בהחלט לא תנאי מעבדה מושלמים, אך ניסוי ללא ספק.

הן ארבע.

הדמויות.

עדיין לא ניתן לומר בבירור מאיזה מין. חלקן נראה כחובשי מדים. קצב התקדמותן איטי הרבה יותר מששיערתי בתחילת הצפייה. הן עוצרות לאחר כל כמה צעדים ועולות על הרכבת. לאחר כמה דקות הן מגיחות שוב, קרובות יותר. כנראה שהן ממשיכות את התקדמותן בתוך חלל הרכבת.

בסוף הם יגיעו גם אלי.

ארבעה גברים. חובשי מדים. ירוק כהה. כובע מצחייה, אין מקום לטעות בזיהוי. אנשי צבא, ולדאבוני אני מגלה שלמרות שעד כה התבוננתי בהן בריכוז לא מבוטל, על פרט אחד פסחתי. אולי בגלל גובה המבט אותו הצמדתי להתקדמותן, אולי בגלל העיסוק המשמים שהקדשתי לפרטים חסרי משמעות.

הכלבים.

ארבעה כלבים מלווים את חובשי המדים.

ירוק כהה.

אני שונא כלבים.

אני גם פוחד מהם.

פחד ושנאה.

אולי הם קשורים, כלבים גדולים. רגע, אבל דיברתי על פחד ושנאה.

פחד ושנאה.

זו הייתה נקניקיה פולנית, זו שהשביעה את רעבוני לפני כמה שעות.

הנה דוגמה לאפסיותי, לחוסר יכולתי לשלוט בחיי, למנוע מעצמי מצבים הרי-אסון כגון זה המתממש ובא.

אילו הייתי חוזה את המפגש הצפוי עם חובשי המדים וכלביהם, אילו הייתי צופה את הפחד והשנאה שעולים בי ממפגש צפוי זה, הם עלו על הקרון שבמרכזו אני עומד, אולי הייתי חוסך את הנקניקיה. אולי הייתי שומר אותה לרגע שיגיע בפחות מדקה, המפגש ביני לחובשי המדים ולכלביהם, שהרי איזה מראה מרגיע יותר ניתן להציע לעיניהם של חובשי המדים מאשר אדם צעיר, טוב מראה ועייף מעט, הלועס לו בניחותא נקניקיה שמנה מתוצרת ארצם?

כך הייתי יכול להסיח את דעתם, כך הייתי יכול, מאוחר מדי, הם פה.

הכפר הקטן במרכז אירופה.

זה שאני מתקדם לעברו. זה שכל הרכבות מתקדמות לעברו. גם בו יש רציף. גם כאשר אגיע אליו, אני לא מפקפק בכך שאגיע אליו, גם בזמן שהותי בו, אהיה רעב. עד עכשיו, כל מה שאני יודע עליו הוא מתמונות. ומסיפורים. אם ניתן לכנות את מה ששמעתי כסיפורים, את מה שראיתי כתמונות.

חובשי המדים נדחקים בפתח התא ומדברים אלי בשפה לא מובנה. הייתי יכול לומר שזו פולנית.

אני חושב על הכפר הקטן ההוא.

את הכלבים אני רק שומע. הם עדיין רגועים. עדיין רק מתנשפים להם בקולניות כהרגל כלבים. אני משער שלשונותיהם משורבבות.

אחד מחובשי המדים כבר נמצא בתוך התא.

אני מחייך אליו. הוא ממשיך לדבר אלי. משפטיו קצובים יותר. הוא החל לחסוך במילותיו. כנראה שהבין שיש לו עסק עם מישהו קשה הבנה. הוא החל לשמר את מרצו. רעיון טוב. אני נותן לחיוכי לגווע במהירות, גם אני יכול לחסוך במרצי. מי יודע כמה זמן זה ייקח.

הוא מצביע על תיקי. אני מפנה את ראשי לאותו כיוון, משהה אותו שם לכמה שניות מבלי למקד את מבטי, וחוזר להביט בחובש המדים. הוא עומד שם וידיו פשוטות לאורך גופו, כעת ללא מילה. אני מבחין שמאחוריו כבר לא חוסמים שלושת חובשי המדים האחרים את הפתח. התא קריר יותר. אבל נשיפת הכלבים לא שככה.

הוא מחכה.

אתמול היה לי חלום.

בעודי ישן ברכבת. לא אותה הרכבת בה אני יושב כעת, מביט בחובש המדים שעדיין מחכה. רכבת מוקדמת יותר. בה הייתי כנראה רעב פחות. בה כנראה לעסתי את אותה נקניקה, אני כבר לא זוכר.

חלמתי שאני פוגש את סבי.

אני שוכב במיטה. סבי נשכב לידי. אני מכסה את שנינו ומראה לו תמונה של חתונה, בה גיסו נראה שרוע על כיסא בפינת התמונה. הוא מעוניין יותר במה שאני עושה מתחת לשמיכה. אני חולץ את סנדליי ומניח אותם בפינת המיטה. פינת המיטה. פינת התמונה. הוא מביט בי במבט מוכיח.

כאשר אני פוקח את עיניי, לובש המדים כבר לא נמצא בתא. גם את הכלבים אני כבר לא שומע. הרכבת עדיין לא נעה. זו אותה רכבת? כמה זמן ישנתי? ישנתי? אני כמעט מתגעגע אליו.

לא להרבה זמן.

עכשיו הוא מדבר באנגלית. בסך הכל הדרישות שלו לא מוגזמות.

פספורט.

הוא אומר.

מילה אחת.

אני מציית. את הרמה הזו אני בהחלט יכול להבין. וגם להגיב בהתאם. מתוך כבוד. מתוך אחווה. אני שמח שסוף סוף יצרנו קשר. המגע הלא מילולי בינינו ממושך יותר. על הוראתו המילולית בת המילה היחידה הגבתי בשתיקה מילולית, אך בפעילות גופנית מורכבת. בסיומה הוא החזיק את הדרכון המיוחל בידו.

הוא נראה מרוצה, או לא, קשה היה לשפוט. בעו