מאז השביעי באוקטובר
כל פעולה, כמעט,
נראה לא מתאימה.
כבר בבוקר, האור המשתבץ דרך חרכי התריס החשמלי,
נראה מותרות.
אני משתהה לרגע למול הנוף הנגלה לעיני
ומרגיש אשמה.
כל ביס, כמעט,
מעלה חמיצות
למול המחשבה על טעם העבש שנמצא עכשיו
בגרונם של בני עמי.
בני עמי.
אף פעם לא חשבתי שאכתוב כאלו מילים.
אף פעם לא חשבתי שכך ארגיש חיבור
לאנשים שלא פגשתי.
אני נחרד לחשוב שאולי גם לא אפגוש.
אותם.
