חן ונערתו יצאו לטייל בערבה בשבוע האחרון של חודש אוגוסט השנה.
השמועות על הנמר המסתובב באיזור לא הרתיעו אותם. אלא להיפך – הגבירו את המתח הכרוך בכל טיול וחיזקו את רצונם לצאת לערבה שם קיוו למצוא את החופש
אותו לא מצאו בעיר. הטבע שלעצמו לא משך אותם. הוא פשוט היה האשפרות היחידה לצאת מהמסגרת המעיקה שבה הם חיו. את הטבע הם לא העריכו במיוחד למרות שהתפעלו, ובכנות, מיופיו המרהיב. ביומיים הראשונים של טיולם הסתובבו השניים באפס מעשה במסלולי נחלים מיובשים. הם הרגישו מנוכרים זה לזו בסביבה טבעית זו. חן הרגיש כי הוא מתרחק ממנה לאט לאט ומאבד את כל אותם הרגשות שקשרו אותו אליה בעבר. הרגשת הדכאון והאומללות שבה והשתלטה עליו.
למרות שרגשותיה לא השתנו כלפיו היא הרגישה בניכור מצידו ובאופן בלתי מודע החזירה לו באותה מטבע למרות שכל רצונה היה להיות, ולהיות קרובה, איתו.
השניים חזרו עייפים למחנה מבלי להחליף מילה מיותרת ביניהם. השגרה השתלטה עליהם חיש מהר וביום השלישי קמו ויצאו לסיור נוסף. עמדו השניים מול הנמר המפורסם של הערבה. שניהם קפאו על מקומם בחוסר יכולת מוחלטת לחשוב או להרגיש. חן היה הראשון שפעל. בעיניים מפוחדות ומיואשות הוא הביט לתוך עיניו הצהובות של הנמר וכרע על ברכו.
נערתו הביטה מן הצד, קפואה ולא מבינה.
חן כרע על ברך בדרך שאבירים כורעים על ברכם לפני המלך בקבלם את תואר האבירות. הנמר לא זז ממקומו. חן חיכה בסבלנות.
עיניו של הנמר הצטמצמו בבהלה שבגילוי ואחר התרחבו בסיפוק שבהבנה.
הנמר החל לצעוד לעבר חן, הגיע אליו ובמכה אחת שיסע את גרונו.
במשך כל אותו זמן חן נשאר כורע על ברכו, ללא תנועה. נערתו התעלפה ברגע שהנמר שיסע את גרונו של חן. אחרי מעשה זה הסתובב הנמר על מקומו וצעד לעבר הצוק הקרוב. בעומדו שם, הרוח מנשבת בפניו, חדר הפחד לליבו והוא זינק בנאקה מיבבת לתוך התהום החשוכה.
