• Rony Alfandary

Postmemory, the Uncanny and Letters from Salonica (Hebrew)

Updated: Dec 22, 2020

This article was first published in Alaxon in 2019



מה עושים עם אוסף של כאלף מכתבים, גלויות ומסמכים שהשתייכו לבני משפחת כהן הסלוניקאית, ובמיוחד לליאון כהן (1901-1942), שהיגר לפריז בשנת 1925 ובכך החל את גלותו בעיר עד שמצא את מותו, יחד עם אשתו וילדיו, בידי הנאצים בשנת 1942?

האוסף הוא דוגמא לירושה משפחתית שמאפשרת הצצה אינטימית ומפורטת לתוך חייהם של קרובי משפחה שלא הכרנו אך שתחת צל זיכרונם גדלנו, דרך מסמכים שונים ומגוונים שנכתבו ללא מודעות או כוונות לערכם ההיסטורי ושתחולתם הייתה אמורה להיות קצרת מועד וספציפית לנמעניה. קיומו של אוסף זה, על היבטיו הטקסטואליים והחזותיים, במקביל להתרחשויות ההיסטוריות הקטסטרופליות של שנות השלושים והארבעים באירופה, מעניקות לה מימד בין-תחומי רב-משמעות. יותר מאשר זיכרון היא מהווה מה שנהוג לחשוב עליו היום על ידי חוקרים כסטיבן פרוש הבריטי כפוסט-זיכרון POSTMEMORY, שהרי מה שכלול בה לא קרה לי, אך השפיע עלי כאילו שכן.


חלק מהמכתבים נכתבו בלאדינו וחלקם בצרפתית, הן כביטוי להגירה כפויה והן כביטוי למצבם החברתי של יהודי סלוניקי שהיו מצויים במעבר בין תרבויות שונות. קהילת יהודי סלוניקי נמצאה בתקופה שבין מלחמות העולם במעבר בין היותם קבוצה אתנית סגורה ומרוחקת לקהילה עם נטייה אוניברסלית ומערבית, מעבר שבא לעתים על חשבון איבוד מרכיבים מסויימים של זהות אישית וקבוצתית. מגמת ההגירה שהתרחשה במהלך שנות העשרים כתוצאה מלחצים כלכליים שנבעו מנסיבות משפחתיות וחברתיות גם יחד, הביאה להתרחקות פיזית של כמה מבני המשפחה ממולדתם וכתוצאה מכך גם מהיכולת להמשיך ולחיות בחברה שבה שפת הלאדינו הייתה השפה המדוברת-העממית, ותפקדה מעין 'מולדת שפתית'. ליאון כהן גדל בסביבה בה לאדינו היתה בשימוש כשפת-אם. העובדה שאת מכתביו מפריז כתב בשפה משנית שרכש כחלק מהשכלתו המשייכת אותו למעמד הבינוני, מעידה על חוויית הגלות הפיזית והרגשית שלו מצד אחד ועל הידלדלותה של התרבות ושפת הלאדינו בחייו מצד שני. כדי להתערות בסביבה הפריזאית שבה מצא עצמו, היה עליו להרחיק עצמו מהשימוש בשפת אימו ובכך להביא עצמו למצב של 'זרות מעצמו', כפי שהמשיגה הפסיכואנליטיקאית היהודיה בולגרית, ג'וליה קריסטבה בשנת 2009.


שפ(ו)ת אם וגלות

הקריאה במכתבי משפחת כהן ממקמת אותם באופק של גלות ועקירה. למשל, השימוש שנעשה ברוב המכתבים בשפה שאינה שפת-אם, חורג משימוש הטריוואילי בשתי השפות, המשתמע ממעמדם החברתי של בני משפחת כהן, שהשתייכו למעמד הבינוני בקרבו היה נהוג ללמוד צרפתית, אלא גם ובעקבות עובדת עקירתם וגלותם של בני המשפחה והתרחקותם זה מזה ומעיר מולדתם, סלוניקי. אטען כי השימוש, או אי-השימוש בשפת האם לאדינו, מעידה על מורכבות הקשר לשפה זו. שפת האם אינה בהכרח המדיה הנגישה ביותר לדובר מסיבות שעשויות להיות מורכבות ומושתתות על מבנים נפשיים ונסיבות חיצוניות. על מורכבות השימוש, או אי-השימוש, בשפת אם כתבה גם שושנה פלמן בהקדמה למהדורה העברית של ספרה המשותף עם דורי לאוב, 'עדות': "עברית היא שפת האם שלי. למרות זאת, ואולי בשל זאת (דגש שלי), עד היום עברית הייתה שפה בה לא כתבתי, שפה שבה שתקתי מקצועית." הבחירה להשתמש בשפת-אם, או לא להשתמש בה, אם כך, מעידה על בחירה שעל מקורותיה ניתן לעתים להתחקות רק בקושי רב ותוך לקיחת סיכון מחושב של עריכת הנחות מסוימות.

ליאון שלתיאל, בעצמו בן למשפחה סלוניקאית ששרדה בחלקה את השואה, בוחן את הקשר בין השפות שהיו שגורות בפיהם של בני הקהילה היהודית בסלוניקי במאמרו משנת 2017, העוסק במכתבים ששלחו נשים יהודיות מסלוניקי לצאצאיהם ששהו באתונה במהלך מלחמת העולם השניה. לטענתו, העובדה שהמכתבים האלו נכתבו בצרפתית, מעידה על השתייכותם המעמדית של הכותבים והנמענים. רבים מיהודי סלוניקי שהשתייכו למעמד הבינוני והיו בעלי אמצעים, דאגו לכך שילדיהם ילמדו בבית הספר של רשת אליאנס בעיר. לימודי הצרפתית באליאנס העידו על שאיפתם של יהודי סלוניקי להשתייך לתרבות של מערב אירופה. השימוש בשפה הן במכתבים אישיים והן בתכתובות עסקיות היה שכיח ומקובל. לאדינו, בה נעשה שימוש יומיומי גם כן, שימשה את כלל יהודי סלוניקי לתקשורת רשמית פחות ולמרות מעמדה הנחות לכאורה, המשיכה להיות דרך התקשורת האינטימית יותר שהיתה נהוגה בין בני משפחה ובמעגלים חברתיים.



עם כיבושה של סלוניקי בידי היוונים בשנת 1912, החליפה השפה היוונית את השפה הטורקית כשפה רשמית. במהלך העשורים הבאים, ובמיוחד אצל בני הדורות הצעירים יותר, כפי שכותב דווין נער בשנת 2016, בספרו המקיף על יהדות סלוניקי, השימוש ביוונית בא לא אחת על חשבון השימוש בלאדינו, כביטוי לרצון של הקהילה להשתלב ביוון המודרנית וכביטוי ללחצי השלטונות על האזרחים להפנים את השימוש ביוונית. יחד עם זאת, כפי שמראה ליאון שלתיאל, ההתכתבויות האישיות בין בני משפחה המשיכו להתנהל בצרפתית, תוך כדי שימוש מבוקר וזהיר בביטויים בלאדינו, לא אחת כדי להתמודד עם שאלת הצנזורה שהפכה לקריטית במהלך שנות המלחמה.

ניתן לקרוא את המכתבים כיצירה העוסקת ביחס זה של האדם למקום שהוא נמצא בו, למקום שהגיע ממנו ולמקום שאיבד. בהקשר זה יש לבחון את המושגים הטעונים והמורכבים 'השתייכות' ו'גלות'. כל אדם מקיים יחס משמעותי עם המקום שהוא נמצא בו באותו רגע נתון. ישנם רגעים בחייו של אדם שיחס זה נטען במשמעות סובייקטיבית מיוחדת, המקנה להם משמעות סגולית גבוהה יותר בסיפור חייו לעומת רגעים אחרים שתופסים משקל רב יותר בעיצובו ובתהליך הרפלקטיבי שהם מעוררים בו. רגעים אלו מהווים נקודות שיא או שפל בחיי האדם היוצר, ומשמשים לו בכתיבה השראה לעיבודם למבעים לשוניים המהווים מחד נקודות תקשורת עם הזולת ומאידך גם מעשים של ממש, מעין speech acts.

מעשים אלו מתייחסים לחוויית ההתפתחות וההתעצמות שרגעים אלו עשויים להוות עבור האדם, גם אם טמונות בהם חוויות קשות ומייסרות. אף שהמעשים בהכרח רבים ומגוונים, המשותף להם הוא שבאותו רגע היחס בין האדם למקום, שנראה היה טבעי ומובן מאליו, מתערער בשל נסיבות פנימיות או חיצוניות. התערערות אותו יחס שנראה היה טבעי חושף את האדם למורכבות היחס ולמלאכותיותו, ומוכיח לו כי מה שנראה היה טבעי ומובן מאליו הוא למעשה מלאכה מורכבת המותנית בנסיבות חברתיות ותרבותיות שונות. רגעים אלו הם לעתים קרובות רגעים של אובדן.


הרגע הזה בו המוּכָּר (Heimlich) הופך לזר ומבעית (Unheimlich) הוא רגע מכריע בתרבות המודרנית. מה שאבד, מה שהיה מוכר, מפנה את מקומו לחדש שהוא למעשה הכלאה (hybrid) בין הישן לחדש. יחס זה אינו סטטי גם כאשר מתבוננים ברגע נתון אחד, כמו למשל רגע ילדות שבו יחסו של האדם למולדת מקבל ממדים מיתיים כאשר הוא נזכר בו בבגרותו ומוצף בחוויית געגועים ואובדן. יחס זה משתנה בהתאם לנקודה שנעצרים בה ומתבוננים באותו הרגע. מבטו הרפלקטיבי של האדם אל המקום שהוא בא ממנו, אל מולדתו, משנה גם את המקום וגם את המתבונן.

אריאלה אזולאי כתבה בשנת 2007 על היחס בין המקום למקור אצל וַלטר בנימין (1892-1940) במסתו 'יצירת האמנות בעידן השעתוק הטכני'. היא מתארת את אובדן המקום כ"מעבר ממקום חד-פעמי, שכדי להתנסות בו יש להיות נוכח בו, למקום שהודות לטכנולוגיות השונות של שעתוק אפשר להתנסות בו מבלי להיות נוכח בו". המקום החד-פעמי בהקשר זה הוא סלוניקי, כמולדתם של בני משפחת כהן, אך אינה רק העיר הגאוגרפית, אלא אותה חוויית השתייכות ראשונית שמתוארת כבסיס שממנה צמחה המשפחה. בסיס זה היווה עבור בני המשפחה ועבור ליאון כהן, את המצע הראשוני שבו עוצבו חוויות חייו הראשונות, וביניהן קשריו המשפחתיים ויחסו לעולם. פריז, שאליה העתיק ליאון כהן את מגוריו בשנת 1926, הפכה לעיר גלותו ועל יחסו אליה ניתן לשאול באם הוא תפס את עצמו כמי שאיבד את המקום החדֿ-פעמי הזה ושאובדנו עיצב את חייו, זהותו ועיסוקו. אך בפריז, ניתן לומר, מצא ליאון כהן קול חדש והשתייכות נרכשת אל תרבות המערב עימה קיים למעשה יחס משמעותי עוד בהיותו תושב סלוניקי, יחס אשר נותן עדותו דרך השימוש בשפה הצרפתית, הן במכתביו חזרה למולדתו והן בהתנהלותו היומיומית במקום מגוריו החדש, שהיא אולי מולדתו הבדיונית, פריז. האם תהליך זה עיצב מחדש את זהותו העצמית? האם תהליך שינוי זה של יחסו למקום הולדתו כאל מקום שאבד לו כונן את עמדתו כאזרח קוסמופוליטי בפריז של שנות העשרים והשלושים בה התנהלה אווירה בוהמיינית ענפה, בה לקחו חלק, כאמור לורנס דארל וחבריו לקבוצת וילה סארוט? האם ניתן יהיה לתאר את פריז של ליאון כהן כמרחב לימינלי, בו ניסה לחולל את המעשה הבלתי אפשרי של שיבה? במחקרי על לורנס דארל ויחסו לעיר אלכסנדריה, טענתי כי העיר אלכסנדריה, כפי שהיא מצטיירת ביצירתו המרכזית 'רביעיית אלכסנדריה', היא המרחב הלימינלי של דארל, שבה ניסה לחולל את המעשה הבלתי אפשרי של השיבה. תפיסה כזו של מרחב השתייכות שאינו בהכרח גאוגרפי עולה בקנה אחד עם תפיסה אמביוולנטית של השתייכות של האדם למולדתו שאינה מאפשרת הצהרה לכידה ומהותנית לגבי היחס בין היחיד למולדת אלא חושפת פקעת של יחסים סבוכים. ומדוע פתאום מתפרץ לסיפור הזה לורנס דארל, סופר אנגלי שנולד בהודו ובילה את מרבית חייו בחיפוש אחר מקום לו יוכל לקרוא בית, מקום אותו מצא רק דרך כתיבתו?


הנרטיבים של המכתבים

המכתבים מתארים את הקשר שנשמר בין שלושת ענפי משפחת כהן שבהם התגוררו בני משפחה שונים: סלוניקי, פריז ותל-אביב. מקומות מגורים אלו ייצגו גם בחירות חיים שונות שבני המשפחה עשו על פי עמדתם הפוליטית, בין שהיו ציונים, בין שהיו בעלי שאיפה סוציאליסטית להשתלבות בחברה הסלוניקאית או בין שהיו בעלי רצון ליברלי ליצירת עתיד אישי שאינו משולב בעתיד הקהילתי. גילוי המכתבים נעשה בהדרגה רק במהלך עשרים השנים האחרונות על ידי צאצאיה של אחותו של ליאון כהן, היחידה ששרדה מכל בני משפחתו, בנסיבות שמחדדות את שאלת הגלות כיוון שנראה כי עצם קיומם של המכתבים הוסתר, הודחק או הוכחש, מסיבות שחלקן לפחות נוגעות בחווית אשמה או הסתרה של הניצולים.

המכתבים, הגלויות, המברקים, התמונות, המסמכים וחפצים אחרים שנמצאו בעזבונם של שני אחים ממשפחת כהן הסלוניקאית: ליאון כהן (1901‑1942) ואחותו, ריטה כהן פארנטי (1902‑1986), מספרים כמה סיפורים. ליאון וריטה עזבו את בית משפחתם בסלוניקי בנסיבות שונות: ליאון כהן היגר לפריז בשנת 1926, מספר שנים לאחר שאחיו איזק כהן (1899‑1942) עזב גם הוא את סלוניקי והיגר לצרפת; ריטה כהן היגרה לפלשטינה בשנת 1933 לאחר נישואיה לשמואל פארנטי, פעיל ציוני ועיתונאי סלוניקאי, בעודה נושאת עימה תינוקת כבת שנה. בין שלושת מקומות אלו – סלוניקי, פריס ופלשטינה, התפתחה תכתובת מכתבים ענפה בין השנים 1926-1942, השנה שבה כל בני משפחת כהן, מלבד ריטה בפלשטינה, מצאו את מותם בידי הנאצים במחנה הריכוז אושוויץ ובמקומות בלתי ידועים אחרים. המכתבים לסלוניקי לא שרדו. הם אבדו או הושמדו יחד עם בני המשפחה שנותרו בעיר. אוספי המכתבים הללו הם אם כך חלקיים ומספרים את הסיפור באופן חסר המותיר מאחוריו יותר שאלות מאשר תשובות.


חלקיות זו אופיינית לסיפורי עדות, במיוחד לסיפורי עדות במצבים קטסטרופליים. כפי שכותב ניצול השואה והפסיכואנליטיקאי הרומני דורי לאוב: "עצם התהליך של נשיאת עדות על טראומה אנושה כזו – ראשיתו בעדות על העדר, על אירוע שטרם הגיע לכלל קיום, למרות טבעה הקיצוני והבלתי מרפה של המציאות שבה התרחש".. במקום אחר כותב לאוב יחד עם שושנה פלמן: "הפצעת הסיפור, בנופלו על אוזן קשבת, היא לפיכך התהליך והמקום שבו מיילדים את ההכרה, את 'הידיעה' של האירוע. למאזין יש אם כן חלק ביצירת הידע מחדש." הזיכרון המועבר בחלקו בלבד לבני הדורות הבאים, יוצר אצל הקורא את שחזורה של חווית הפציעה. מה שמופנם אינם רק שרידי הזיכרון, אלא המבנה החלקי והמפוצל של הזיכרון, מעין מקום שהוא לכאורה חלל ריק במבט ראשון אבל לאחר התבוננות והקשבה רפלקטיבית מתברר כחלל מלא ברגשות שאותם קשה לתאר. רגשות שהקורא מתקשה לשייך לחוויותיו שלו. רגשות שנראים כשייכים למישהו אחר אשר הושתלו לתוך המקשיב. רגשות של אובדן. אלו הם המרכיבים של פוסט-זיכרון.

החלקיות של האוסף מכוננת אותו כרצף פרגמנטי וכמעט אקראי של כרונולוגיית החיים של בני משפחת כהן לאורך התקופה שבין 1926-1942. הקורא במכתבים מטייל בשבילי החיים הנפרשים בפניו ויכול להעלות באוב את תמונות חייהם השונות. כמה מהאירועים באוסף מסופרים באופן מלא יותר מהאחרים. אחרים מסופרים ברמיזה בלבד והקורא נותר תמה לגבי התפתחותם. השנים במהלכן נכתבו המכתבים האישיים והעסקיים, נשלחו גלויות הנופש והברכה ונאספו מסמכים וחפצים שונים, הן שנים קריטיות באירופה של המאה העשרים. הסיפורים האישיים, המשפחתיים והעסקיים הנפרשים בעדויות האלה נותנים הצצה נדירה לתוך חייה של משפחה אחת, על ענפיה השונים, הפזורה בין ארצות שונות. סיפורים אלו מתרחשים על רקע היסטורי מאוד מסויים שבו אירופה כולה והעם היהודי בפרט, חווה את אחת מהתקופות הקשות ביותר בהיסטוריה האנושית. סיפור השמדת יהודי אירופה, החרבתה של אירופה כערש התרבות המערבית יצר לדעתי חוויה של גלות וניכור עמוקים הן ברמה חברתית והן ברמה אישית. קריאה במכתבים, בגלויות ובשאר המסמכים, מאפשרת מבט מפורט לתוך חייה של משפחת כהן כדוגמה להתרחשות מיקרו-היסטורית אשר התובנות ממנה רבות ואינן מצטמצמות למשפחה זו בלבד, אלא מהוות דוגמה פרטנית לתהליכים אוניברסליים של גלות, התפרקות חברתית, ניכור אישי אך גם השרדות ומתן עדות.

ניתן לעקוב אחר המכתבים החל משנת 1926 ועד לשנת 1942 כדי לנסות ולייצר בתהליך הקריאה חוויה נרטיבית וכרונולוגית. קריאה כזו משקיעה את הקורא בתהליכי הזדהות עם הדמויות והאירועים באופן שיכול אפילו להשכיח לרגע את העובדה המרה כי הסוף הנורא למעשה כבר ידוע. שפתם של המכתבים היא תמיד עכשווית ואינה מודעת לעתיד ולכן תמיד מתארת את המתרחש מתוך יסוד ברור של אי-ודאות וציפייה לבאות. כותבי המכתבים לא יודעים את אשר יתרחש במהלך השנים, בעוד הקוראים כבר יודעים. אולם גם הקורא היודע את הסוף במהלך קריאת המכתבים, יכול לרגע קט "לשכוח" זאת ולשקוע בתוך המתח הטבעי הנוצר במהלך הקריאה הנרטיבית והכרונולוגית של המכתבים.

ניתן לקרוא את המכתבים באופן מרוחק ואוביקטיבי-לכאורה כאוסף של מכתבים המעידים על רגע מסויים בהיסטוריה של העם היהודי בכלל ושל הקהילה היהודית בסלוניקי בפרט. המכתבים מכילים שלל רב של פרטים היסטוריים מגוונים המעידים על אופני חייהם של היהודים בסלוניקי, פריז ותל אביב בשנים אלו. אופיו של האוסף הוא משפחתי המכיל מסמכים שנכתבו ללא כוונה שיקראו, או אפילו ישרדו, לאחר תקופתם, מסמכים ארעיים שנועדו לעיניהם של נמעניהם בלבד ולא יועדו לעיני זרים ובוודאי לא כעדות מחקרית. מתוך התבוננות ומחקר פרטים אלו, וחיבורם לידע המחקרי העשיר הקיים, ניתן לעמוד על אורחות חייהם של הקהילות היהודיות בצל האירועים ההיסטוריים המכוננים של אותה תקופה.

על זיכרון, כתיבה ופרטיות

מעבר לקריאה הנרטיבית באוסף, מרחפת שאלה אתית גדולה הנוגעת לעצם קריאתם של המכתבים. כל המכתבים נכתבו לנמענים פרטיים מסוימים, גם אם נמצאו מכתבים הנוגעים לעסקיו של ליאון כהן כרואה חשבון. ניתן להניח כי בעת כתיבת המכתבים לא התכוונו כותבי המכתבים שמכתבים אלו יקראו על ידי אדם אחר מלבד זה שאליו הם נשלחו. הדבר בולט במיוחד במכתבים האישיים בין בני משפחת כהן המכילים תכנים אישיים רבים. באף לא אחד מן המכתבים אין התייחסות ברורה או אפילו עמומה לאפשרות שמכתבים אלו ייקראו על ידי אדם אחר, וכמובן שהאפשרות שמכתבים אלו ישמשו כבסיס למחקר פרשני נראית בדיונית ורחוקה מרחק שנות אור מעולמם של הכותבים. הכותבים לא היו יכולים לדעת, מלבד אולי לקראת מותם, כי מכתבים אלו ישמשו כעדות לחייהם ויהפכו לאיטם לאנדרטה טקסטואלית המנציחה את זיכרם.

הדילמה האתית המשתמעת היא קשה: האם במחיר שימור זכרם של המתים והנצחת חייהם ניתן לפגוע בפרטיותם על ידי קריאה ופרסום מכתביהם? כיצד ניתן "לקבל רשות" למעשה כזה? מי הם הגורמים המסוגלים להעניק רשות כזו? לאורה הובסון פאור, חוקרת השואה האמריקאית המתגוררת בצרפת, כותבת במחקרה משנת 2017 על יתומים בשואה אודות התלבטויות אתיות הנוגעות בדבר פרסום חומרים שהתגלו בארכיונים. הובסון פאור מצאה יומני נערות ששרדו את המלחמה וביקשה לחקור את האופן שבו היומנים מתעדים את אופני הישרדותן של הניצולות. היא פגשה את הניצולות ובתהליך מורכב שיתפה אותן בעבודתה ויצרה עימן יחסי אמון שאיפשרו כתיבה ופרסום החומרים. לכאורה, כיוון שלא ניתן לקבל את הסכמתם המודעת של כותבי מכתבי כהן, ייתכן שלא ניתן לפרסמם באופן מלא.

רובד נוסף בדילמה זו היא שאלת אחזקת ובעלות המסמכים. למי שייך אוסף המכתבים? מה הוא המקום המתאים לשמירתו ואיזו גישה נכון לאפשר אליו? המכתבים נמצאו כאמור שנים רבות לאחר כתיבתם מתי?? לאחר שהוחזקו בבית צאצאי המשפחה בצרפת. בכל השנים ששלוש קופסאות המכתבים הוחזקו בצרפת, לא נעשה בהן כל שימוש והן לא נפתחו. תוכן המכתבים לא נחשף לעין אדם. מאז גילוים במהלך עשרים השנים האחרונות, צאצאי ריטה כהן השונים בוחנים את המכתבים, קוראים בהם, מתרגמים אותם. המכתבים הפכו לאנדרטה מכאיבה ומרגשת המחברת בין בין בני הדור השני והשלישי לבין זיכרון הנספים. אולם הזיכרון המכאיב אינו רק קשר נוסטלגי מחבר אל העבר. הוא גם מטעין את קשרי ההווה בין בני המשפחה במתחים חדשים וישנים. הכאב העולה בעת קריאת והעיסוק במכתבים הוא כאב שלעתים לא קל להכיל במסגרת קשרי המשפחה.

האוסף הוחזק במשך שנים בידי המשפחה. שאלת אחזקתו לטווח ארוך ריחפה כסימן שאלה מאיים. האפשרות להפקידו באחד מארכיוני השואה בארץ ובעולם, בין במוסד פרטי, ממשלתי או אקדמי, ובכך לאפשר גישה אליו לאנשים פרטיים ולחוקרים, נבדקה. חשיפה כזו מחדדת עוד יותר את שאלת הפרטיות. פתיחת האוסף והפיכת הגישה אליו לציבורית במידה כזו או אחרת, פותחת את חיי המשפחה המתוארים בו לנחלת הכל. חוויה זו עשויה להיתפס כחוויה משפילה ופוגענית בזכר הנספים. לעומת זאת, שמירה על פרטיותם והמשך החזקת האוסף בידים פרטיות עשויה להיתפס כשמירה קנאית על פרטיות מעבר לציפיות המציאותיות.

סיפורי המשפחה

שש עשרה השנים 1926-1942 המתוארות בחלק המרכזי של חלופות המכתבים, הן חלק מתקופה קריטית בהיסטוריה של אירופה בכלל ושל הקהילות היהודיות בה בפרט. בשנים שלאחר מלחמת העולם הראשונה, עמדה הקהילה בסלוניקי בפני שינויים חברתיים. כפי שהיסטוריונים כמו מרק מאזוור, דווין נער וסטיבן באום ועוד מתארים בספריהם, קהילת יהודי סלוניקי על שלל גווניה ונטיותיה הדתיות, החברתיות והפוליטיות, שגם היוותה את אחד מעמודי התווך של העיר, עמדה מול שינוי. התנועה הציונית המתחזקת, על גווניה דתיים והסוציאליסטיים השונים, מצד אחד למול תהליכי התקרבות למערב מצד שני, יצרו חווית שינוי ואי-ודאות גדולה בקרב הקהילה שהתבטאה הן בעלייה לארץ ישראל המנדטורית, הגירה למדינות אירופה המערבית כמו צרפת והתמודדות עם מציאות כלכלית ופוליטית קשה יותר ויותר. שאלות של זהות אישית וקולקטיבית העסיקו את פרנסי וחברי הקהילה. היקף מאמר זה אינו מרשה בחינה מפורטת יותר של התהליכים האישיים, משפחתיים, חברתיים ותרבותיים שהתרחשו בעת זו. אולם, העדות העולה מהמכתבים מראה כי בני משפחת כהן היוו בהחלט דוגמא ספציפית לתהליכים רחבים יותר אשר ניהלו את חייהם. כך למשל ניתן לראות בקרב בני משפחת כהן בחירות חיים פרטניות שמתייחסות לאירועים חיצוניים אלו.


הנרטיב המרכזי המתואר במכתבים הוא סיפור הגירתם של (איזק) יצחק וליאון כהן מסלוניקי לפריז במהלך החצי הראשון של שנות העשרים והשתלשלות השתלבותם בחיים בצרפת. הראשון להגר היה איזק. תאריך הגירתו המדויק אינו מתועד אולם מהתכתובות ניתן ללמוד כי הדבר התרחש בתחילת שנות העשרים. בהגיעו לצרפת, הוא קבע את מקום מגוריו במרסיי, שם התנהלה קהילה יהודית משגשגשת באותו שנים. הוא עסק במסחר באופן עצמאי. אופי עסקיו היה מגוון וכלל תיווך בין בתי עסק בסלוניקי לבין חנויות במרסיי. כנראה שבשנים הראשונות לשהותו בצרפת, מזלו צלח עד כדי שהוא הזמין את אחיו הצעיר ליאון להגיע גם הוא. המצב הכלכלי בסלוניקי של שנות העשרים לא היה טוב ובזכות שליטתם בצרפתית, סיכוייהם להרוויח את לחמם בצרפת נראה טוב. ליאון אכן שעה לעצתו והגיע למרסיי בתחילת שנת 1926, ככל הנראה. לאחר שניהל כמה תכתובות עם מעסיקים אפשריים במרסיי. ליאון היה מנהל חשבונות וצבר ניסיון משמעותי ככל הנראה כבר בסלוניקי, למרות שהיה בסך הכל בן 24. שני האחים היו עדיין רווקים כאשר הגיעו לצרפת אולם במהלך השנים, פגשו שניהם נשים שגם הן באו ממשפחות סלוניקאיות שהיגרו לצרפת. ברית הנישואין של כל אחד מהאחים עם אישה סלוניקאית, יצר עבורם חווית מולדת גם כאשר הם המשיכו להתגורר בפריז. ניתן להניח כי חתונתם של כל אחד משני האחים עם אישה סלוניקאית העיד מצד אחד על רצונם לשמר את הקשר למולדתם הגאוגרפית ולשיוכם התרבותי, אך גם מן הסתם על הקושי או אי-הנכונות, לחבור בקשר אינטימי עם אישה מקומית, גם אם זו היתה יהודיה. דרכם של שני האחים הצטלבה ונפרדה לאורך שנות מגוריהם בצרפת. תחומי עיסוקם היה בעל מאפיינים משותפים: איזק עסק במסחר, תיווך ויבוא במסגרות שונות בעוד שליאון התחיל את דרכו כנראה כשותפו של איזק אולם במהרה נפרד ממנו והחל קריירה כמנהל חשבונות בחברות שונות ועד שכנראה עסק בתחום כעצמאי המעניק שירותים לחברות שונות. הקריירה של ליאון התפתחה יפה לאורך שנות השלושים, דבר הניכר גם בשינוי כתובת מגוריו. התקדמותו העסקית של ליאון מתועדת במספר רב של מכתבים המפרטים את קשריו המגוונים עם חברות שונות בפריז, מרסיי וסלוניקי. במכתבים אלו ישנו תיעוד מדוקדק של הקשרים העסקיים שרקם, לצד קשריו החברתיים לעיתים עם אותם אנשים. חלקם הגדול של קשרים חברתיים אלו נשמר עם בני גילו מסלוניקי, שבכמה וכמה מכתבים מפצירים בו לשוב להתגורר בסלוניקי. ליאון נתפס בעיני חבריו כעמוד התווך של המשפחה. הם לא חוסכים ממנו את תיאוריה של אימו האלמנה (אביו נפטר כנראה לפני שנת 1920), המתמודדת לבדה עם קשיי החיים בסלוניקי ומטפחת תקווה כי תוכל יום אחד להיטיב את גורלה וגורל ילדיה, חלקם עדיין רווקים, על ידי מעבר לצרפת, שנתפסה כמקום בו ניתן לשפר את מצבם הכלכלי. בשנת 1933 הוא פגש ונשא לאישה את בונדי שאול, בת למשפחה סלוניקאית שהיגרה לצרפת בתחילת שנות העשרים. אולם בשונה מליאון שהשאיר את משפחת המוצא שלו מאחור, משפחת שאול הגיעה לפריז כיחידה אחת. ליאון ובונדי הביאו לעולם שני ילדים, בנימין שנולד בשנת 1935 ואליאן ראשל שנולדה בשנת 1939. מהתמונות הרבות המצויות באוסף, המהוות מושא למחקר נפרד בתום הייצוג החזותי של חייהם, ניתן לנחש כי חייהם היו טובים. תמונות המשפחה (ביניהן תמונות סטודיו אמנותיות) וגלויות רבות מתעדות את חייהם היומיומיים שכללו גם נסיעות חופשה מחוץ לפריז. גם איזק התחתן עם סלוניקאית ונולד להם ילד אולם מעטים הפרטים אודות משפחתו. ברבים מהמכתבים שליאון קיבל מבני משפחתו מסלוניקי, מבוטאות טרוניות כלפי שמירת הקשר עם איזק שמיעט בקשר מכתבים או גלויות וכאשר עשה זאת, היה זאת בעיקר בכדי לבקש תמיכה כספית. עסקיו כנראה שלא עלו יפה ובצד הצלחתו של ליאון, הוא חווה קשיים בעסקיו ונדרש לא אחת לסיועו של אחיו ליאון, ולעיתים גם של בני משפחתו בסלוניקי, כדי להחלץ מנושיו. היחסים בין האחים כנראה סבלו ממתחים על רקע זה ולא אחת ליאון גער באיזק על התנהלותו, למרות היותו אחיו הבכור ולכאורה פטרונו בצרפת.

גורלם של שני האחים, נשותיהם וילדיהם, כמו של רבים מהיהודים שהתגורר בפריז, ידוע. בקיץ 1942, הוא נאסרו על ידי המשטרה הצרפתית, הועברו למחנה מעבר בפרבר הפריזאי של דארנסיי ומשם נשלחו אל מותם באושוויץ בנובמבר 1942. סיפור מאסרם וגירושם של ליאון כהן ומשפחתו תועד על ידי שני מקורות. האחד הוא שכן בבניין בו הם שכנו, והשני הם המכתבים שליאון הצליח להגניב מהמחנה בדארנסיי לקרובי משפחתה של אשתו שנשארו בפריז וניצלו מגורלם. באוסף מצויים תעודות המעבר של ליאון, בונדי, בנימין ואליאן כהן על הרכבת שהוליכה אותם למותם באושוויץ. לגבי גורלם של איזק כהן ומשפחתו אין תיעוד. חמשת אחיו ואחותו של ליאון שנשארו בסלוניקי יחד עם צאצאיהם, נרצחו גם הם על ידי הנאצים, כמו רוב קהילת יהודי סלוניקי. אין בנמצא כל פרטים אודותם. מהם לא נותרו אפילו מכתבים.

הנרטיב הנוסף המתואר במכתבים המתייחס לשנים שבין 1933‑1941 מתבסס על המכתבים שנשלחו לריטה כהן פארנטי לאחר שהיא עלתה לארץ ישראל עם בעלה שמואל פארנטי ובתם התינוקת אסתר נינה פארנטי בשנת 1933. שמואל פארנטי היה פעיל ציוני בסאלוניקי באגודת תיאודור הרצל שבה היה חבר גם בנימין כהן, אחיהם הצעיר של ליאון וריטה. היה זה דרך בנימין ששמואל וריטה הופגשו ולאחר תקופת חיזור קצרה נישאו. פעילותו הציונית של שמואל בסאלוניקי כללה גם כתיבה בלאדינו לעיתונים מקומיים, לא השאירה ספק לגבי כוונותיו. למרות התנגדותה המסוימת של ריטה, שחששה לעזוב את אמה האלמנה, אחותה ואחיה הרבים בסלוניקי, המשפחה הצעירה עלתה לפלסטינה. הם התיישבו בתחילה בשכונת שובע בתל אביב, שכונה שששכנה על גדות נחל איילון. הצריף שבו הם השתכנו, כמו שאר צריפי השכונה הדלה, היה רעוע ובכל חורף הוצף. קשיי קליטתם בפלסטינה אפיינו הרבה מהעליות של אותן שנים. שמואל לא הצליח למצוא עבודה שתואמת את כישוריו המסחריים אך הצליח לפרנס את המשפחה המתרחבת (בתוך חמש שנים מעלייתם, המשפחה כבר היתה בת חמישה ילדים צעירים, שניים מהם תאומים) על ידי מסחר בשוק הכרמל בתל אביב, בהתחלה כסוחר הנושא על מגש פריטים שונים ולאחר תקופה קצרה, הצליח לרכוש חנות קטנה בפתח השוק ברחוב אלנבי. חנות זו היוותה את מקור הכנסתם היחיד עד ליציאתו לפנסיה בשנות הששים. המכתבים שקיבלה ריטה מסלוניקי ומפריז, הם עדות הן לקשיים היומיומיים של בני המשפחה והן לגעגועים העזים שבני המשפחה חשו כלפי ריטה. אירועים שונים התרחשו בפלסטינה באותן שנים כמו למשל מאורעות 1936 שעורר דאגה רבה בקרב המשפחה בסלוניקי לגורל ריטה ומשפחתה הצעירה. במהלך השנים הללו, אם המשפחה, ראשל כהן, נפטרה וגם את דבר מותה היה צריך לדווח במכתבים. מכתבים אלו רווים בכאב וגעגועים עזים. אולם מותה של ראשל לא היה היחיד. גם בנימין כהן, אחיה הצעיר ששידך בינה לבין בעלה, נפטר כשנה לאחר מכן ממחלה פתאומית. דבר מחלתו ואף מותו בתחילה הוסתרו מריטה כיוון שהיתה אז בהריון והיה חשש שהבשורות המרות יזיקו למהלך ההריון. את זכרו של אחיה האהוב בנימין, כמו גם את זכרה של אמה, הנציחה ריטה בכך שנתנה לתאומים שנולדו את שמותיהם, בנימין ורחל. זרם המכתבים החל והתמעט עם תחילת המלחמה באירופה. מעבר לכך שהגיעו פחות מכתבים, גם תוכנם נעשה דל יותר, לא אחת בגלל החשש מהצנזורה. כל המכתבים שנכתבו על ידי יהודים בסלוניקי עברו צנזורה ולכן היה צריך להשתמש במילות הסוואה ובקודים. כאן בא לידי ביטוי המעבר בין השפות השונות כאשר לעתים מידע ושאלות שבני המשפחה רצו להעביר מתחת לראדאר הצנזורה היווני נכתבו בלאדינו. המכתב האחרון שהגיע מסלוניקי מתוארך בשנת 1941 ובו מבטאת אחותה הגדולה של ריטה, אנייס, דאגה גדולה מהבאות. ואז המכתבים פסקו. ריטה נותרה עם השאלות שאט אט הפכו לודאות הנוראה מכל. בני משפחתה כולם נספו בשואה. כרבים מבני הישוב בפלסטינה, גם היא עסקה בשנים הראשונות לאחר המלחמה בהחזקת תקווה שאולי מישהו מבני משפחתה שרד ויגיע יום אחד לישראל. נעשו ניסיונות רבים לאתר ניצולים אך לא היו כאלו.

הקשר עם הנפטר ופוסט-זיכרון

הדיון באופני החשיפה של אוסף המכתבים, יחד עם החלקיות האופיינית של שרידי העדות של קורבנות וניצולי השואה מקבלת מימד נוסף כאשר מעמידים אותו מול הניסיון של שמירה על קשר עם זכרם של הקורבנות ובחינת האופן בו זיכרון זה הופך להיות פוסט-זיכרון, כלומר זיכרון המשפיע על היחיד גם כאשר האירוע אותו הוא מתאר לא התרחש בחייו.

שימור זכרם של הקורבנות, שנעשה כבר על ידי שלושה דורות לפחות, הוא פעולה פרטנית וקולקטיבית שניתן להמשיגה במסגרת השיח של 'הקשר עם הנפטר' כפי שמתאר רובין בספרו על אובדן ושכול משנת 2017. רובין מתייחס למושג בהקשר בו קרובים ובני משפחה של הנפטר ממשיכים להחזיק בזיכרונם את הנפטר לאחר שחוו את מותו במהלך חייהם. תהליך האובדן והשכול שהם מתארים מתייחס לימים, לשבועות, לחודשים ולשנים שחלפו מאז מותו של הנפטר, בין בנסיבות טבעיות או בנסיבות לא טבעיות. שנים רבות חלפו מאז שהמודל שהמשיגה הפסיכיאטרית השוויצרית-אמריקאית קובלר-רוס (1926-2004) לגבי התהליך השלבי של התאבלות איבד את תוקפו התיאורטי והמעשי הבלעדי וכיום מקובל לחשוב על שימור הקשר עם הנפטר כחלק אינטגרלי ובריא מתהליך ההתאבלות, ולא כפי שהציעה קובלר-רוס בשנת 1969. גם קובלר-רוס וגם רובין חושבים על בקשר עם הנפטר כעל תהליך המתרחש זמן מה לאחר מותו של האדם. אולם כיצד עלינו להבין ולהמשיג את הקשר עם הנפטר כאשר הוא נפטר לפני שנים רבות ולמעשה לא היה כלל מוכר לאדם המתאבל?

אווה הופמן היא סופרת יהודיה ממוצא פולני, בתם של ניצולי שואה. היא מתגוררת מגיל 13 בקנדה ועבדה כפרופסור לספרות בכמה אוניברסיטאות בצפון אמריקה. ספרה "זרה בין המילים" תורגם לעברית ויצא לאור בשנת 2004 ובו היא מתארת את חוויות ילדותה כמי שנולדה חודשיים לאחר תום המלחמה אולם ממשיכה להיות מוטרדת על ידי חוויות שהתרחשו לפני לידתה. הופמן, ובהמשך חוקרים כמו סטיבן פרוש הבריטי, המשיגו את האופן שבו חוויות הדור הראשון של ניצולי השואה ממשיכות לחלחל ולהשפיע על חייהם של בני הדור השני, השלישי, הרביעי ואף החמישי. חוויות אלו אשר אינן מעוגנות במציאות החושיות של היחיד, מועברות מדור לדור הן על ידי סיפורי הניצולים ולא פחות על ידי המנעות מהסיפורים ומאופני ההורות שאותם סיגלו הניצולים וצאצאיהם. המושג אותם אימצו הופמן, פרוש ואחרים כדי לתאר חוויה זו הוא פוסט-זיכרון.

אני מציע להשתמש במושג זה, פוסט-זיכרון, כדי לתאר את הקשר ביני, מחבר המאמר, לבין בני משפחת כהן שנספו בשואה עשרים שנים לפני הולדתי. כנכד הבכור של ריטה כהן פארנטי, היחידה מבני כהן ששרדו את השואה, נחשפתי לסיפורים ולתמונות על בני משפחתה מגיל צעיר. חשיפה זו יצרה בתוכי הזדהות עם דמויות אלו שניבטו אלי מתמונות דהויות שחור-לבן ובוהק התכלת של עיני סבתי. היא תיארה לי את קשריה עימם ואת זכרונותיה בקול נרגש ורוטט מבכי כבוש. כמו אצל רבים מבני דורי, חוויה כזו נטמעה במהלך ילדותי, נעוריי והתבגרותי. את עוצמתה ואופן פעולתה כאוביקט פנימי, אוביקט של פוסט זיכרון, הבנתי רק שנים רבות לאחר מכן כאשר נשאלתי לגבי מושא עבודת הדוקטורט שלי, הסופר האנגלי לורנס דארל (1912-1990), עליו כתבתי בשנת 2013. אותו דארל שהתפרץ לסיפור מוקדם יותר....

בחירתי בו כמושא לעבודה היה אכן מעורר סקרנות ואולי אף השתאות בגלל שכלל אינו מוכר בישראל ואף בעולם שמו כמעט ונשכח. גם לי החיבור לא היה ברור לגמרי. למרות שהתוודעתי ליצירתו בגיל שמונה עשרה ושמרתי על חיבה מיוחדת ללכל אורך השנים, חסרה היתה לי פיסה מהפאזל שתסביר את המשיכה והתשוקה המוסיימת הנדרשת בכדי להקדיש את העבודה המאומצת שיש להקדיש למושא עבודת דוקטורט.

רק לאחר סיום העבודה ופרסומה ובמהלך הטיפול הפסיכואנליטי שלי, הצלחתי לשחזר ולהתחבר לפרק בחייו של דארל שמהווה את החוליה החסרה. גם ליאון כהן וגם לורנס דארל חיו בפריז במהלך שנות העשרים. עובדה זו שהיתה לכאורה זמינה לי כל השנים, לא היתה זמינה לי באופן מודע עד לאותו גילוי במהלך הטיפול. עוצמת החוויה הרגשית שליוותה את התובנה שלי הביאה אותי להבנה עמוקה המסבירה את ההטענה הרגשית שלי לדמותו של לורנס דארל, ההטענה שניזונה מהחיבור המודחק לזיכרונו של ליאון כהן, סביב הפרט הביוגרפי הזניח-לכאורה של שהותם באותה עיר בשנות העשרים. ידעתי כי מגיל צעיר ניטעה בי התשוקה לחפש ולמצוא את ליאון כהן, כמייצג את אבלה העמוק של סבתי, בכדי להביא לה מרגוע. כיוון שמסע זה נועד לכישלון, תשוקה זו הומרה באופן אל-ביתי על ידי החיפוש והמחקר אחר לורנס דארל, אליו חשתי קרבה עמוקה אך לא מוסברת באופן ראציונלי ומודע. המחקר שערכתי על חייו ויצירתו של לורנס דארל, דמות של סופר גולה שבעצמו חיפש את מקומו בחיים, היווה תחליף, זיכרון מסך ואולי אף סימפטום לחיפוש המודחק והלא-מודע אחר ליאון כהן, אליו "נשלחתי" ויועדתי בציוויה של סבתי בעת שסיפרה לי אודותיו כילד. האם כעת עלי להקדיש את עצמי לעיסוק בפוסט-הזיכרון, מבלי להמירו באופן יצירתי כזה או אחר? כמה מבני דורי מוצאים עצמם עוסקים בשאלה זו ממש? הניתן לומר כי ערבי הזיכרון האלטרנטיביים הנערכים בשנים האחרונות בישראל, ערבי הזיכרון בסלון, מהווים במה שעליה נבדקים נושאים אלו?

העיסוק במכתבי המשפחה בשנים האחרונות מהווים את הפוסט-זיכרון שלי שבו משתרגים מספר נרטיבים המהווים סיפור שעוד יש לספרו. כתיבת ועריכת הסיפור ימשיך להיות רווי בשאלות אתיות, פסיכולוגיות וחברתיות. שאלה אחת קיבלה מענה למרות זאת לא מכבר. לאחר דיונים רבים בקרב בני המשפחה, הוחלט למסור את האוסף כולו למשמרת במוסד "יד–ושם" במסגרת הפרויקט, "לאסוף את השברים". נציג המוסד הגיע לבית המשפחה ובתהליך רגיש מעין כמוהו, קיבל את האוסף לידיו. בימים אלו המסמכים הרבים עוברים שימור, דיגיטזציה ואינדקוס, ובסופו של דבר, בעוד כשנתיים, יתאספו "לקבר האחים" הדיגיטלי של קורבנות השואה. מקום קבורתם של בני משפחת כהן לא ידוע וכנראה שלא יוודע לעולם. נותר רק לקוות שהעדויות על חייהם של חלקם יהוו אנדרטה חיה ויצירתית לזכרם ולא אך ורק כפוסט-זיכרון מטריד ומכביד.

ביבליוגרפיה

אזולאי, אריאלה, היה היה פעם – צילום בעקבות ולטר בנימין, רמת גן: אוניברסיטת בר אילן, 2007.

דרידה, ז'אק, על הכנסת האורחים, תל אביב: רסלינג, 2007.

מאזוור, מארק, סלוניקי: עיר של רוחות, תל אביב: עם עובד, 2006.

מולכו, מ. ונחמה, י. 1965. שואת יהודי יוון 1941-1944. ירושלים: מוסד יד ושם.

פלמן שושנה ולאוב דורי, עדות – משבר העדים בספרות, בפסיכואנליזה ובהיסטוריה, תל אביב: רסלינג, 2008.

פרויד, ז' ([1919] 2012). האלביתי. בתוך: מבחר כתבים, כרך ח, תרגום: ר' גינזבורג, עריכה: י' בנימיני. תל אביב: רסלינג.

קריסטבה, ז'וליה, זרים לעצמנו, תל אביב: רסלינג, 2009.

רובין שמשון, מקלינסון רות וויצטום אליעזר, הפנים הרבות של האובדן והשכול: תיאוריה וטיפול, חיפה: הוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה ופרדס הוצאה לאור, 2017.

Bowman, S. (2006). Jewish Resistance in Wartime Greece. London: Vallentine Mitchell.

Bowman, S.B. (2009). The Agony of Greek Jews 1940-1945. Stanford: Stanford University Press.

בלפר, אלה, זהות כפולה, רמת גן: הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, 2004.

Derrida, J. (1990). Des Tours de Babel, in Psyche. Paris: Galilee

Stephen Frosh, (2019). “Postmemory”, The American Journal of Psychoanalysis, Vol. 79:2 (2019), (in press).

Ginio, E. (2002). ‘Learning the beautiful language of Homer:’ Judeo-Spanish speaking Jews and the Greek language and culture between the wars. Jewish History 16, no. 3: 235–262

Laura Hobson Faure, (2018).Siblings in the Holocaust and its aftermath in France and the United States: rethinking the “Holocaust Orphan”? (MS)

Eve Hoffman, (2005). After such knowledge. Memory, history, and the legacy of the

Holocaust, London: Vintage.

Naar, D.E. (2016). Jewish Salonica: Between the Ottoman Empire and Modern Greece. Stanford: Stanford University Press.

Saltiel, L. (2017). Voices from the ghetto of Thessaloniki: mother–son correspondence as a source of Jewish everyday life under persecution. Southeast European and Black Sea Studies, DOI: 10.1080/14683857.2017.1324278

For information concerning the collection, follow this link.

Recent Posts

See All

 © Copyright 2020 Rony Alfandary. All rights reserved |  Web Design by ​Gravity.